"ונתת מהודך עליו"
לרגל מלאת שלושים שנה להסתלקותו של הגאון החסיד הנודע רבי שמואל צבי קובלסקי זצ"ל, אביהם של מרביצי התורה הנודעים לבית משפחת קובלסקי, ובראשם הגאון רבי חיים דוד קובלסקי שליט"א, ראש ארגון 'מאורות הדף היומי', התכנסו כמה מידידיו, תלמידיו ושומעי לקחו של הרב זצ"ל, להעלות על נס את זכרונו של האיש המופלא, אשר היה כל כולו מסכת צרופה של תורה ועבודה. בשורות הבאות נביא חלקים מתוך העובדות הרבות שהובא בגיליון מיוחד שיצא לאור לכבוד ההילולא, בשינויי עריכה קלים.
מינקותו היה רבי שמואל צבי דבוק בצדיקים קדושי עליון. מסופר כי כאשר אביו רבי בנימין הביא את בנו הקטן להתברך מפי הרבי הקדוש מבעלזא זי"ע, שמח הרבי למראה תוארו, הושיבו על ברכיו ואמר, תוך שהוא מסלסל בפאותיו, "א תל-אביב'ער בחור מיט שיינע פאות!" – נער תל אביבי עם פיאות יפות… כמו כן מדי בוקר היה הילד שמואל צבי רץ לפני הליכתו לחיידר, להתברך ב'צפרא טבא' מפי הצדיק הרה"ק רבי ישראל מהוסיאטין זי"ע. אחרי כן היה מזדרז ומגיע בזמן לבית תלמודו.
בשנות לימודיו הראשונות בישיבה, גמלה בלבו ההחלטה ללמוד ולסיים את כל הש"ס כולו, וכך גמע מסכת אחר מסכת, בין הסדרים ובשעות הלילה ואשמורת הבוקר. צמאונו לדלות ממקורות החיים הביאוהו להתקרב אל גדולי ישראל, ובעודו נער צעיר כבר זכה לקרבה ולהארת פנים מצד מרן ה'חזון איש' זצ"ל. בעקבות קשר ייחודי זה, שהלך והעמיק, החליט להעתיק את מקום לימודיו לישיבת פוניבז' הסמוכה, כדי לזכות להימצא במחיצת ה'חזון איש' בכל עת מצוא.
לצד לימודיו בעמל ויגיעה, רחשו בלבו שאיפות גדולות לקרבת אלוקים ולמדרגות החסידות. נפשו השתוקקה אל חצרות בית ה', והיה נמשך כבעבותות אל מחיצתם של צדיקים. כך מצאה נפשו את הדרך אל חצר הקודש נדבורנה, אל היכלו של הרבי ה'דבר חיים' ביפו. נפשו נקשרה מיד אל הרבי בקשר רוחני עמוק, והוא נעשה לתלמיד מובהק השותה בצמא את דבריו. כאן אף כרת ברית אהבת עולם עם בנו של הרבי, ה"ה רבינו ה'באר יעקב' זי"ע, ולימים נעשה לגדול תלמידיו אשר ידו לא זזה מתחת ידו.
מעיד המשפיע הנודע הגה"ח רבי ישראל יהודה אהרונסון שליט"א: "עניין גדול שלמדתי ממנו באופן אישי, וכמוני מן הסתם עוד רבים וטובים, הוא ההרגל להתפלל על כל דבר. היה מרגלא בפיו דברי השל"ה הקדוש על הפסוק 'על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו' – שבכל פניה שאדם פונה יהיה הדבר 'על פי ה", להזכיר שם שמים הן ביציאתו בלשון תפילה, והן בחנייתו בלשון הודאה על העבר. 'אין לך דבר שאין התפילה יפה לו", שינן, "קודם לכל פעולה הרגילו עצמכם להתפלל ולבקש, אל תחסכו במילים כלפי שמיא, היו רגילים בתפילה לפניו ית', ותראו נפלאות!'.
"והיה לו תענוג גדול להסביר תמיד לאחר הצלחה וישועה, איך כוח התפילה הוא שסייע וגמר את העניין בכי טוב. ממש 'מתחת לאדמה' חיפש ומצא עילות להצביע על התפילה כגורם המכריע לתושיה, וללמוד מכך להבא כמה יש להרבות בתפילה.
"לפעמים היה מקום לחשוב, מי אומר שהתפילה היא שעזרה? הרי נעשו כאן הרבה השתדלויות מלבד התפילה, אך הוא לא שת לבו לזאת, אלא הביע את כל תוקף בטחונו שרק התפילות הן שסייעו. בכך השריש בכל סובביו את הערך הנעלה והרגש הנכון לעבודת התפילה וכוחה הרב".
**
בנו הגאון רבי משה קובלסקי מספר: "אציין עובדה אחת מימי חוליו של אבא, עת היה במצב רפואי רגיש מאוד, לאחר התקף הלב שעבר. באותם ימים שרתה השמחה בביתנו לקראת נישואי אחותי תחי', ואבא שהיה חלוש מאד ל"ע, התמודד בגבורה והתאמץ להמשיך בהכנות בכל כוחו.
"בערב שבת 'אויפרוף' ישב אבא בביתו, שרוי בצער ובכאב על שנבצר ממנו לנסוע לירושלים להשתתף בשמחה. הרופא אסר זאת עליו בתוקף, ובעל כורחו נאלץ להישאר בבית. ברוב צערו התיישב אבא לשולחן, וכתב מכתב לכ"ק רבינו ה'באר יעקב' מנדבורנה זי"ע, ששהה באותה העת בחו"ל.
"במכתבו, שהשתמר אתנו וראיתיו לאחרונה, קונן על כך שאינו יכול לנסוע לשמחת העליה לתורה, וכתב לרבי כי הדבר היחיד שמצער אותו הוא צערו של המחותן, שהשתדך עם אדם בריא ושלם, והנה נפל למשכב ואינו יכול ליטול חבל בשמחה כנהוג.
"הפקס נשלח, וכעבור זמן קצר צלצל הטלפון, והרבי זי"ע על הקו. הרבי חיזקו ועודדו בברכות מעומק הלב, ולבסוף אמר לו, 'אם תרצה לנסוע לירושלים לשבת, תוכל לעשות זאת על אחריותי. אני לוקח על עצמי בס"ד אחריות לשלומך במהלך השבת, וכן במהלך החתונה, אך בתנאי שתשמור על עצמך ולא תתאמץ יתר על המידה. כמו כן, תיזהר שלא ללחוץ את ידי האנשים, כי אם באמצעות מגבת'.
"רק שמע אבא את הדברים, ומיד אורו פניו ונהרה פשטה עליהן. השעה הייתה סמוכה לשבת, אך לא היה ספק: נוסעים מיד לירושלים. התבשילים שכבר עמדו על הפלטה, חיש הורידו וארזו הכל בקרטונים, מפה לשם מצאו נהג עם טנדר שהואיל לבצע את הנסיעה, ואבא ומלוויו הגיעו לירושלים סמוך לזמן הדלקת הנרות.
"המחותן לא ידע את נפשו מרוב שמחה והפתעה, ואבא שמח על שהצליח לשמחו. סוכם כי בתפילת שחרית ישהה בבית האכסניה עקב חוליו, ויגיע לבית הכנסת רק לקראת קריאת התורה. אני שהתגוררתי בירושלים, נבחרתי לשהות עמו, וכך הגעתי בצפרא דשבתא אל דירתו, להיות יחד עמו.
"ועתה, שמעו מדרגה באמונת צדיקים: כשנכנסתי, אמר לי אבא בהתפעלות, 'אה! ראה איזו השגחה פרטית שנסענו!'.
"ביררתי על שום מה, ואבא הסביר: 'בשעת לילה מאוחרת תקפו אותי יסורים נוראים, עד לבלי נשוא. ברור כי אילו היו פוקדים אותי ייסורים כאלה בביתי בבני ברק, מיד הייתי מזמין אמבולנס ומתפנה לבית חולים משום פיקוח נפש. אך כאן חשבתי לעצמי: הרי הרבי נטל על עצמו אחריות לכל השבת, אם כן, בטוח שלא יקרה לי משהו רע חלילה, ואלו רק ייסורים בעלמא. משכך יכולתי להישאר בבית, ולא נצרכתי לנסוע בשבת לבית הרפואה! זו סיעתא דשמיא!'…
"עובדה זו מדברת בעד עצמה על עומק האמונה בצדיקים וההתבטלות אליהם, שהייתה נטועה בנפשו כיתד לא תימוט".
**
עוד מספר הרב קובלסקי: "פעם הוצרך אבא זצ"ל לנסוע לחו"ל לטובת הכולל שבראשותו, הוא ביקר באירופה בקרב הקהילות היהודיות שם. תחילה היה באנטוורפן, שם נחל בסיעתא דשמיא הצלחה יפה, ואחרי כן נסע לוינה, שם ל"ע לקה פתאום בלבו, ופונה בבהילות לבית החולים.
"יום אחד, בעודו מאושפז שם, התקשר אל בנו בכורו אחי הגה"ח רבי חיים דוד שליט"א, שבאותה העת למד בכולל בבת ים. היה זה באמצע הסדר, כאשר באו לקרוא לו אל הטלפון הציבורי. רבי חיים דוד נטל את השפופרת, ושמע מבעד לקו את אביו, חלש ותשוש, כשהוא מבקש ממנו בקשה בלתי שגרתית בעליל: 'חיים דוד, בוא נשיר יחד 'מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד"…
"מבקשה למעשה, פצח רבי שמואל צבי מעבר לקו, אי שם בבית חולים וינאי, לשיר 'מצוה גדולה', כאשר מהעבר השני מצטרף אליו בנו. כך שרו יחד במשך דקות ארוכות, לנגד עיניהם המתפלאות של לומדי בית המדרש, למראה האברך הניצב בטלפון הציבורי ושר אל תוך השפופרת.
"רק לאחר דקות של שירה נרגע רבי שמואל צבי, והוא הסביר לבנו: 'הלא תבין ללבי', אמר, 'אני שוכב כאן בבית חולים, וחושב לעצמי על יעקב אבינו ומאמר חז"ל "ויבוא יעקב שלם", שלם בגופו, שלום בממונו ושלם בתורתו. מסתכל אני על עצמי, ולבי נשבר.
"'שלם בגופו', אתה מבין באיזה 'שלמות הגוף' אני שרוי כרגע. 'שלם בממונו' – בא אתמול גנב ולקח את כל הכסף שאספנו באנטוורפן. 'שלם בתורתו', וכי אפשר בכלל ללמוד במצבי השפל?…
"בתוך כך הגיע אלי היצר הרע, והתחיל להכניס בי עצבות. הזדעזעתי וצעקתי: 'שמואל צבי בעצבות?!', מיד התקשרתי אליך כדי שתעזור לי לשיר 'מצוה גדולה' ולסלק את העצבות כליל!" – – –
דומה שדי בסיפור עוצמתי זה, כדי להבין באיזו מקשה אחת של שמחה מדובר. אדם שתמיד שרה החיוך על פניו, ומעולם לא נתן לעצבות ודכדוך להשתלט עליו.
"לאחר שהמשפחה הדפיסה את הספר 'אנא עבדא' לתולדותיו של אבינו זצ"ל, אמר לנו הרבי מנדבורנה זי"ע: 'הספר מלא וגדוש מזן אל זן, אבל דעו לכם, שביראת-שמים שלו, טרם נגעתם!'…
"כלומר, היטבתם לכתוב ולתאר עניינים רבים ונפלאים, אבל את יסוד היסודות, יראת שמים טהורה שבה כה הצטיין, לא הצלחתם להקיף ואך לא במקצת!
"אספר מעשה קטן הממחיש את מידת היראת-שמים שהייתה בו: לאחר שעבר צנתור מורכב בבית הרפואה, הוציאוהו הרופאים לחדר התאוששות, ושם נאלץ לשבת בתנוחה מסוימת מבלי להזיז את הראש במשך כ 6 שעות, לצורך איחוי וסגירת החתך בעורק. מכיון שאנשים נאלצים לשבת שם זמן ממושך בחוסר מעש, מותקנים במקום מסכים, בהם נראו כל מיני תכנים שאינם כשרים, כמובן.
"אבא זצ"ל ישב על מיטתו ללא ניע כמצוּוה, וכל אותה העת היו עיניו מושפלות למטה. אף לא לרגע הרים את עיניו, שלא להיכשל חלילה בשמץ ראיה אסורה.
"כעבור שש שעות הגיע הרופא לבדוק אותו, ולמרבה התסכול אמר: 'לא, לא ישבת בתנוחה נכונה, עליך לשבת בלי תזוזה עוד 6 שעות!'…
"הרגשתי שעצביי פוקעים… עוד 6 שעות ככה! בלי תזוזה! אבל אבא זצ"ל קיבל זאת בשוויון נפש מוחלט, אם כך צריך, נו ניחא, יהיה כך. הוסיף וישב עוד שש שעות מבלי להניע אבר, אך את עיניו לא הרים אפילו בטעות, אפילו לא לרגע כמימרא. זו יראת שמים!".
מוסיף חתנו הגאון רבי משה בריקמן: "מדברים על יראת שמים, אני נזכר שפעם התלוויתי אליו בנסיעה בחול המועד סוכות לירושלים. כולם ישבו, היה מקום ברווח באוטובוס, אבל מורי חמי עומד, אינו מתיישב. שאלתיו למה אינו יושב, והוא השיב לי: 'אני חושש שמא ארדם חוץ לסוכה'… ניסיתי להציע שאשמור, ציינתי גם שיש שיטות בכך והאיסור אינו ברור, אך הוא לא אבה לשמוע. כל הדרך הארוכה עמד על רגליו, פן ואולי ירדם לרגע קט, ו'ייכשל' בשינה מחוץ לסוכה".
**
מספר אחיינו שהיה בן בית אצלו, הגאון רבי דוד בטלמן: "היה בו שילוב נדיר של פקחות עמוקה מחד גיסא, ותמימות טהורה מאידך גיסא. מצד אחד, היה פיקח שבפיקחים, ידע היטב מה רוחש בלבו של איש שיחו, תמיד עמד במדויק על עומק צרכיו של העומד מולו. אבל מצד שני הייתה בו תמימות זכּה שכבשה כל לב וחיברה אליו את הבריות בעבותות של אהבה.
"ביטוי לתמימות זו באה, למשל, במידת התבטלותו בפני כל מי שיש בו ריח יראת שמים. פעם שמע על יהודי פשוט ביפו, הנוהג להשכים בשעה שלוש לפנות בוקר וללכת לבית המדרש. הוא לא נצרך ליותר מכך, ובהזדמנות הראשונה הלך להקביל את פניו ולבקש ממנו ברכה. בכזו הכנעה הגיע אליו, משל מדובר היה בצדיק הדור… לא עניין אותו במה עוסק האיש למחייתו, או מה לבושו. וכי מה אכפת לו אם סולל הוא כבישים או מתקן נעליים, אם לובש הוא בגדי אדמו"רים או סרבל פועלים. ראה יהודי ירא שמים עם הנהגה טובה, ומיד התמלא הערצה אליו".
"ניתן לומר שאת החינוך לכך קיבל מרבותינו – הרבי ה'דבר חיים' וה'באר יעקב' זי"ע, ואותו הנחיל לנו, בני החבורה. הרי הרבי ה'דבר חיים' היה יוצא מגדרו לכבד אנשים יראי שמים, אם היה נקלע לטיש בחור שיראת שמים נסוכה על פניו, כמעט והיה מכבד אותו בברכת המזון… כך רבי שמואל צבי, כאשר מזהה היה אצל אדם מידה של יראת שמים וטהרה, היה מתבטל אליו בביטול נפלא ומתאמץ לקבל וללמוד ממנו דבר מה.
"עיניו היו פקוחות תמיד למצוא 'יהלומים בצידי הדרך', וכיון שחיפש, מצא. לפעמים אנשים חולפים בדרכם על פני חפצים, ולא משגיחים בהם בחושבם שאלה גרוטאות. רבי שמואל צבי היה עוצר ומסב את תשומת לבנו: 'הביטו וראו, יש כאן יהלום! הנהגה טובה של יהודי פלוני, רעיון חסידי מאדם אלמוני, הבה נזכה בדברים הללו, הבה נאמץ אותם לעצמנו!'".