אצל גדולי ישראל מצאנו ענוה ושפלות רוח שאף דרגה רוחנית גבוהה, ומעמד או תפקיד נכבדים, אינם פוגעים בהן כמלא נימה, כעין מה שכתוב על אהרון: "שהיה… בוש וירא לגשת".
רבי משה פיינשטיין זצ"ל, מגדולי דורו, רבה של גולת אמריקה והעולם היהודי כולו, ידוע היה במידת הענוה הנדירה שלו. בנמיכות רוחו – העפיל לגבהים עצומים!
רבי משה, שהיה בקי בכל התורה כולה, היה מכריע בשאלות סבוכות שהיו מגיעות אליו מכל קצות תבל. את ידיעותיו העצומות רכש ביגיעה עצומה ובהתמדה נוראה, שהחלו עוד ברוסיה הבולשביקית.
והנה, יום אחד עלה יהודי אמריקאי לרכבת התחתית של ניו יורק, אשר בכל קרון שלה מצטופפים אלפי אנשים, ברובם אנשים פשוטים מן המעמד הנמוך, ומגלה לתימהונו את רבי משה פיינשטיין, יושב על כסא ומבטו שקוע בספר שבידו.
"יסלח לי רבנו", ניגש היהודי במבוכה, אך בסקרנות עזה. "מדוע יושב כבודו לבדו ברכבת התחתית? להיכן נוסע הרב?" "נוסע אני לחתונה", השיב רבי משה.
"מי מתחתן?", שאל היהודי. "איני יודע", ענה רבי משה.
"הרב נוסע לחתונה שאינו יודע של מי היא?" גבר תימהונו של היהודי. "אכן, אמרו לי שהחתן יתום, ואין רבים שישמחוהו. אמרתי בליבי: אם כך, לפחות ישמח בי. אנשים חושבים שאני אדם גדול, ולכן, כנראה, ישמח הבחור אם אבוא במיוחד לחתונתו".
"אם כך", טרם נחה דעתו של היהודי, "מדוע הרב אינו נוסע ברכב, לכל הפחות?" "נוסע אני ברכב", השיב הרב והצביע סביב… "וכי למאי נפקא מינא רכב או רכבת?"…
עוד מספרים, כי פעם שאל אחד מתלמידי הישיבה את חברו: "משה, מה השעה?" רבי משה פיינשטיין שמע מישהו נוקב בשמו, ונענה מיד, הביט בשעונו והודיע לבחור כי השעה כרגע היא כך וכך.
התלמיד, שקיבל תשובה לשאלתו, כמעט התעלף במקום. הוא התנצל שוב ושוב, אך רבי משה לא הבין על מה הסער. הלא הוא בסך הכל ביקש לדעת מה השעה, ומדוע שלא ישאל אותו?..
('האור לחיים' – שמיני תשפ"ב)