"אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה'" (דברים ט"ו, ד')
מסופר על יהודי אחד שהיה גר בקרית צאנז (בארץ הקודש) ושמו הרה"ח ר' בערל כהן ז"ל, פעם קנה ר' בערל כרטיס לוטו ולאחר כמה ימים הודיעוהו שזכה בסכום אדיר בעושר רב, ואף שלחו לו מיד את כל מעות זכייתו, אך כל זה טעות היה בידי עורכי ההגרלה, כי באמת הזוכה אחר היה ולא הוא, ואכן, אחר כמה ימים שבו והודיעוהו כי 'מקח טעות' היה כאן, ועליו להחזיר את כל המעות, ר' בערל החזיר את כל המעות בשלוות נפש עצומה כאילו לא אירע דבר, בני ביתו שהתפעלו משלוותו שאלוהו מנין לך 'קור רוח' כזה, מדוע אינך מתאבל על חסרון העושר שבין רגע אבד ממך ונשארת עם ה'לחץ זה הדחק' שהיו מנת חלקך עד עתה, ענה ר' בערל: 'הנה ידוע מפי ספרים ומפי סופרים שאם נגזר מיתה על אדם, אזי אם עשיר הוא פעמים שיפדוהו מן השמים מ'גזר דינו' על ידי שיטלו ממנו את ממונו, ויהפוך ל'עני' החשוב כמת, ונחשב כאילו נתקיימה בו הגזירה, ובזה יימלט לחיים טובים וארוכים. אך אם נגזרה גזירה על גברא כמוני שאין לו לא רכוש ולא ממון, הרי ח"ו מחויב הגזר דין להתקיים בפועל, מה עשה הקב"ה – גמל עמדי חסד של אמת, הפך אותי ל 'עשיר בן יומו' ושב ליטול ממני את כל העשירות לאחר כמה ימים, וממילא 'אני את נפשי הצלתי', לפי זה לא די שאין לי להתעצב אל לבי, אלא עלי לערוך עתה 'סעודת הודאה' כהנה וכהנה…'
כי המדמה בנפשו כי בידו הדבר – להשיג את פרנסתו בדרכים הנראים לו, אין הברכה מצויה במעשה ידיו, והמבין יבין…
וכך הווה מעשה באחד שפנה באמצען של 'תשעת הימים' אל הגאון הגדול רבי משה פיינשטיין זצוק"ל ושאלתו בפיו, הרי בימים הללו יש למעט במשא ומתן, אלא שכעת נזדמן לו הצעה לביזנעס (עסק) גדול עם כמה עשירי עכו"ם, ומניעת עסק זה הוא הפסד ממון עצום, התיר לו ר' משה לגמור את העסק לברכה. מכיוון שקיבל היהודי 'היתר' הוסיף לשאול האם מותר לו לגלח את שערות זקנו אשר צימח בשלושת השבועות, בכדי שיראה מכובד יותר בעת פגישתו עם הגויים, אך את זאת לא התיר לו ר' משה בשום אופן. אמנם כשבא למעשה התיר היהודי לעצמו וגילח זקנו.
בעת שבתו עם הנכרים, וכבר עמדו 'לסגור' את העסק, שאלוהו הגויים: 'מנין לנו שהנך ישר ונאמן, אולי רמאי וגנב אתה', ענה הסוחר: 'הלא יהודי אנכי, ובני עמנו ידועים כאנשים נאמנים ומהוגנים.' אמרו לו הגויים: 'אם יהודי אתה מדוע איננו רואים בזקנך זיפי שערות – שהרי אסורים אתם בגילוח בימים הללו, הרי אסור לכם להסתפר בימים אלו, ואם לדתך אינך נאמן ואת הלכותיה אינך מקיים, וכי לנו תהיה נאמן… ומה לנו לעסוק עמך', והלכו להם הגויים, וכל העסק התבטל, ללמדו לקח טוב, שעושר והון מה' הוא, ואי אפשר להרוויח מאומה כשפועלים אפילו כמלא נימה נגד רצונו יתברך.
הכלל העולה, בכל ענייניו ומעשיו יזכור את ה' ולא יחשוב לרגע אחד כי בידו לסדר ענייניו בעצמו לבדו. משל למה הדבר דומה לאחד שנכנס לשדה, והנה רואה הוא פועלים רבים העומדים 'שניים שניים' – אחד חופר בור וחברו ממלא אותו בעפר, ומשם לבור נוסף, וחוזר חלילה. תמה האיש עד מאד, מדוע עמלים הם להבל ולריק, בחפירה וכיסוי, הסביר לו אחד הפועלים, שבכל יום פועלים המה שלשה שלשה יחדיו, האחד חופר בור, השני מכניס אל תוך הגומא גרעיני זרע ממנו יצמח אילן רב פארות, ומיד מכסה השלישי אחריו בעפר. משבאנו היום אל השדה ראינו שזה האמצעי אשר תפקידו להכניס את הזרעים – איננו, אך האם משום כן יתבטלו האחרים מעבודתם… וכל בר דעת מבין עד כמה גדלה טיפשותם לעבוד לריק.
צא תאמר, במה נשתנה מי שנראה לו שאפשר לו לדאוג לפרנסה ומזונות בכוחות עצמו, ואינו יודע שיש כאן שותף – הקב"ה, שאם פועלים בלתו, אין כאן כי אם עבודה ויגיעה רבה להבל ולריק.
מעשה בעני שהיה מהלך בצידי הדרכים כשתרמילו על גבו, עבר לידו אחד העשירים כשהוא נוסע במרכבתו ההדורה, וראה איך שההלך עייף ויגע מעמל הדרך והמשא, קראו העשיר לעלות על עגלתו, והנה רואה העשיר שאף בשהותו על העגלה ממשיך ההלך לישא את משאו הכבד על גבו – וכל גופו כואב מטורח המשא, תמה העשיר בפניו – 'מדוע לא יניח מע"כ את תרמילו וחבילתו הכבידה על קרקע העגלה', ויען המסכן: 'וכי לא די בכך שהנני מטריח את מע"כ לשאת אותי מרחק גדול כזה, האם יש צדק בכך – שאעמיס גם את משאי על עגלתך, אין זה אלא מן היושר שהעגלה תישא רק אותי, ואילו את המשא הכבד אשא בעצמי'…, נצטחק העשיר, ואמר: 'שוטה שכמותך, הרי אף כעת נושאת העגלה אותך ואת תרמילך גם יחד, ואינך מועיל במאומה בנשיאת המשא בעצמך, ומדוע תיגע לריק להחזיק המשא עליך'.
כיו"ב, אדם הדואג – שאינו משליך כל יהבו על ה', בחשבו – לא אטריח כל כך את הבורא – אלא אשא בעצמי חלק מדאגותי, ובזה אסייע לבורא כביכול לישא אותי… הרי זה שוטה גמור… כאותו הלך שחושב שמקל מעל גבי העגלה, הרי אף לדברך – עדיין אתה וכל משאך נמצאים כביכול על הקב"ה, ומדוע תיגע לריק בדאגות מיותרות… (כעי"ז בח"ח עה"ת בשלח, עמוד קה)
המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל היה אומר, נמצאים בעולם ריבי רבבות בעלי חיים המתגוללים באשפתות וכדו' ונראה שאין להם 'דואג' לפרנסתם, ולא עוד אלא שמגרשים אותם מכל מקום .ואעפ"כ מעולם לא מת בעל חי מ'רעב'… כי הקב"ה זן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים. ואם ב'בעלי חיים' כן, ק"ו לבני האדם שנבראו בצלם שלא יניח אותם הקב"ה שישארו מבלי מזון, א"כ דאגה מנין…
(באר הפרשה-דברים)