שני גדולי התורה, רבי משה פיינשטיין ורבי יעקב קמינצקי – זכר צדיקים לברכה, היו יחד באותו מאורע. את דרכם הביתה אמורים היו לעשות בצותא, שכן היה יהודי אחד בעל רכב שנועד לקחת את שניהם, כל אחד לביתו – קודם את רבי משה, ואחר כך את רבי יעקב.
רכבו היה מסוג כזה, שאי אפשר היה להיכנס למושבים האחוריים שבו אלא דרך הדלת הקדמית, וממילא גם אי אפשר לצאת אלא אם כן היושב לפנים יוצא ראשו ןומקפל את מושבו, כדי לאפשר יציאה ליושב מאחור.
דברו ביניהם שני הגדולים הללו, מי ישב מלפנים ומי ישב מאחור.
אמרו אתם: אם רבי משה יוצא קודם, האם הגיוני שהוא יכנס לאחור, או ישב במושב הקדמי? כל אדם רגיל שנשאל בזה משיב, שיותר הגיוני שישב רבי משה מלפנים.
אך הם החליטו, שרבי משה ישב מאחור ורבי יעקב מלפנים.
והרי ההגיון הפשוט הוא להיפך, מדוע הסיקו מסקנה שכזו?
וכך היה הנימוק: אין זה דרך ארץ כלפי הנהג, שיהא הוא לבד מלפנים, עם כסא ריק לצדו, ומביא לביתו את רבי יעקב היושב במושב האחורי. כך הוא אולי דרכם של הנשיאים ופוליטיקאים שיש להם נהג צמוד, אבל זהו עלבון כלפי יהודי המציע את שירותיו כנהג כדי להביא לביתם את גדולי התורה. ולכן, רגישותם לזולת של רבי משה ורבי יעקב הנחתה אותם, שצריך לארגן את הישיבה באופן שתמיד ישאר מישהו לצדו של הנהג, וכך הדרך הראויה לנהוג בה.
מעתה: אם ישב רבי משה במושב הקדמי, הרי הוא יצא מהמכונית כשיגיעו לביתו, ויהא רבי יעקב נשאר מאחור בדרך שעד ביתו הוא, הנהג מלפנים לבדו, ורבי יעקב במושב האחורי – אין זה מתאים כלל. וכי כך מנהג שבו נוהגים כלפי הנהג? ואולי הוא ירצה גם לשוחח בדרך עם רבי יעקב, וזכות זו תהא נבצרת ממנו מחמת סדורי הישיבה? לא כך מתנהגים.
לכן החליטו שישב רבי יעקב מלפנים. כאשר הגיעו לביתו של רבי משה, יצא רבי יעקב מהרכב כדי לאפשר לרבי משה לצאת, ואז חזר רבי יעקב למושב הקדמי, וכך שמרו על היחס הנכון כלפי הנהג, בהבנה לעמקי רגשותיו, כראוי וכיאות לגדולים בתורה שכמותם.
ואנו, כמה עלינו ללמוד מכך..
(אדרבה)