"ושמעו אל ישראל אביכם" (מט ב)
פעם שאל רבינו אחד שנכנס אליו, מה יקרה אם מישהו יתן לך סטירה ברחוב, איך תגיב לו? – הלה השיב: אולי אעיר לו ואמשיך הלאה. וחזר ושאלו: מה יקרה אם אחד יתן סטירה לבן שלך, מה תעשה? – אחזיר לו מכות חזרה. אמר לו רבינו: לתשובה הזו חיכיתי. כך בדומה זה אצל הקב"ה, כשאדם חוטא אליו הקב"ה מאריך אפו ולא מעניש מיד, אבל כשאדם נותן מכה לילד של הקב"ה, שחוטא בין אדם לחבירו, ה' מעניש אותו על כך מיד.
זהירות מלפגוע
סיפר הגרא"י צוקר [בן משפחה של רבינו, שבהיותו בחור היה ישן בביתו] שכשהגיע ללמוד בפוניבז' לפני למעלה מארבעים שנה שאל את רבינו ממי לשמוע שיעורים, היו אז שלשה ראשי ישיבות זכר צדיקים לברכה. רבינו אמר לו: אתה יכול להחליט אם לשמוע או לא לשמוע, אבל אם אתה שומע תשמע את כולם, אם אתה לא שומע אל תשמע אף אחד. אחרי זמן חזר לרבינו ואמר שיש אחד מהראשי ישיבה שמבין אותו ויש לו תועלת לשמוע, אבל יש אחד שאינו מבין אותו ואין לו תועלת ממנו. אמר רבינו: אין זה דרך, אי אפשר להיכנס לאחד ולא להיכנס לשני. הוא חזר וטען לרבינו, הרי זה לא אומר שום חיסרון ברב, שהרי לא מן הכל זוכה אדם ללמוד (עירובין מז, ב) ואני לא זכיתי ללמוד ממנו? אבל רבינו לא הסכים, וחזר ואמר או תשמע את כולם או אף אחד.
אביסעל'ה כבוד…
סיפר הרה"ג ר' הלל קופרמן: היה יהודי יקר, נקרא לו ראובן, שבא אל חברו שמעון וסיפר לו שעלה בדעתו להוציא לאור מחדש ספר של גאון גדול מלפני למעלה ממאתיים שנה, ספר שעד היום מודפס בדפוס ישן וגרוע, ושאל את שמעון האם הוא מוכן לעבוד על זה להוציאו לאור? שמעון הסכים בשמחה ללא שום תמורה, ואכן הוא עבד כמעט שנה על כתיבת מקורות והערות לספר. כעבור שנה הביא שמעון את כל החומר לראובן ואמר לו 'הרי שלך לפניך, קח את זה ותקדם את העניינים לקראת הדפסה'. כעבור כמה חדשים שאל שמעון את ראובן 'מה קורה עם הספר'? אמר לו ראובן: 'לא נעים לי, אבל אני מוכרח לומר לך את האמת. זה שמטפל בכל התיקונים עבר דירה, ובתוך כל הארגזים איבד את כל החומר'! אמר שמעון 'גם זו לטובה', והתחיל את כל העבודה מההתחלה, מאחר והחומר לא היה על המחשב אלא בכתב יד. כך עברו עוד כמה חודשים עד שהביא שמעון את החומר המוגמר בפעם שניה. כשהגיע שמעון לראובן בפעם השניה, אמר לו: אני רואה שעשיתי מה שאני יכול לפי כוחותי, אך יש פה בערך בין עשרים לשלושים מובאות שעדיין לא זכיתי למצוא להם מקורות, קח מישהו שאולי יותר בקי ממני שינסה למצוא. וכך הוה.
כעבור כמה חודשים הספר יצא לאור, ראובן הביא לשמעון את הספר ברוב שמחה, כשפתח שמעון את הספר נדהם לגלות כי בשער הספר היה כתוב שמו של העורך השני, זה שהשלים את העבודה, כעורך הספר היחיד, ואילו שמו של שמעון לא הוזכר כלל בשער הספר. כששאל את חברו: 'מה זה צריך להיות'? אמר לו ראובן: 'אני לא יודע מה להגיד לך, העורך הזה החליט על דעת עצמו להוציא אותך מהעניין, וכתב שרק הוא ערך'. ראובן היה מאד הגון ואמר לשמעון: אומר לך מה אני חושב לעשות. יש לי במחשב את כל החומר שעשית, אמצא בינתיים מישהו אחר שישלים את המקורות החסרים, ואוציא את כל הספר מחדש לבד. ההצעה שלו התקבלה על דעת שמעון, אך הוא רצה לשאול קודם את גדולי הדור מה נכון לעשות, וביקש ממני להעלות את השאלה לפני שלחן מלכים.
נכנסתי תחילה להגר"ח קניבסקי, והוא התחיל לצחוק: 'מה, יש עוד כאלו גנבים היום'? ולעצם השאלה אמר: 'תגיד לשמעון שמה שראובן מציע זו הצעה טובה, אדם צריך לדעת שלא לומדים מספרים גנובים'. משם פניתי לרבינו וסיפרתי לו את הסיפור. תשובתו האופיינית היתה שונה: מה קרה? מה הבעיה של שמעון? הרי אמרת לי שהוא עבד על זה לשם שמים, נכון?! אז בשמים יודעים מה ששמעון עשה, אז מה הבעיה? והוא לקח ספר שהיה על השולחן, פתחו ואמר: מה הבעיה? שבעמוד השער לא יהיה כתוב נערך וסודר על ידי… אביסעל'ה כבוד! אה. מה אתה תעשה? אגיד לך מה יהיה. אם ישמע העורך השני שראובן ושמעון רוצים להוציא את הספר מחדש הוא יתחיל לריב עם שמעון וינסה למנוע את זה, ותהיה מחלוקת, עוד מחלוקת ועוד רכילות ולשון הרע, אוי ווי מה שיהיה. ושמעון הרויח משהו מזה? כלום! אז מה הבעיה? בשמים יודעים מה ששמעון עשה. על כן כדאי לשמעון לא לעשות ענין מזה ולהשאיר את הספר כמו שהוא, ומן השמים ישולם כל שכרו.
דברים מנכדו של רבינו הרה"ג ר' אברהם ברלין, שנשא בהיכל בית הכנסת ברכת יוסף:
לרבינו היה כלל בכל המוסדות שהיה עומד בראשותם, שלא היה מכניס לשם תלמידים, ולא היה עושה פרוטקציה לשום אדם. יצוין שבכל המקומות הוא לא היה בעה"ב, המוסד היה תחת הנהלת אחרים ובכל זאת לא ביקש להכניס תלמידים, ולא ידוע לי מה טעמו בהנהגה זו. לאחר הקדמה זו אספר את המעשה הבא:
מעשה ביהודי שהיה מגיע לרבינו לעתים לקבץ צדקה, והיה דרכו גם לאסוף אצל רבינו. יום אחד דפק על דלת ביתו של רבינו, רבינו ראהו וזכר שהוא מקבץ צדקה, הוציא מטבע מכיסו ונתן לו. הלה לקח את המטבע והלך. כחלוף כמה דקות אותו אדם דופק שוב ורבינו שואלו מה אתה רוצה (כמסמן לו היית כבר)?. הלה ביקש רשות להיכנס. והוא אומר לרבינו: אני רוצה להכניס בן לשיעור ג' דישיבה קטנה פוניבז' שילמד אצל רבינו. השיב לו רבינו: ראשית, שיעור ב' העולה לשיעור ג' הוא שיעור די גדול, כך שאי אפשר להוסיף, וגם את מספר הבחורים שמוסיפים בכל שנה כבר הוסיפו וזה מאוחר, כעת א"א להוסיף עוד בחורים. שנית, קבלת הבחורים לישיבה מסורה לגרמ"י לפקוביץ, ואילו אני רק בוחן ולא המקבל, כך שאינני הכתובת לזה.
לפני ששלחו לשלום שאלו רבינו: אני לא מבין, לפני שתי דקות היית פה ולא ביקשת להעבירו לפוניבז', ובשתי דקות אלו בדיוק זה עלה בדעתך? ענה אותו יהודי: אמנם באתי לכאן קודם במיוחד בשביל כך, אלא מאי כשדפקתי הרב נתן לי מטבע, שמחתי על כך, וחשבתי למה לא לקחת. והלכתי לשלושת שכני הרב, וכך יהיה לי גם קצת כסף, אפילו שלא באתי בשביל הכסף, אבל שמחתי על הרעיון ומדוע לא לקחת. אמר לו רבינו: אם כן אני ביישתי אותך שהפכתי אותך ל'שנורר'. אני מבקש ממך מחילה על כך. נענה אותו יהודי ואמר: לא הפכתם אותי לשנורר אני הייתי שנורר, וזה מה שאני עושה בקביעות. בכל זאת ביקש רבינו לפייסו ואמר שמוחל. אמר לו רבינו: היות וביישתי אותך אדאג לבנך שיכנס לישיבה קטנה, והלך לדבר עבורו עם הגרמ"י ליפקוביץ שיקבלו לישיבה, וכמובן קיבלו. הנער נכנס ללמוד אצל רבינו והוא השקיע בו ורוממו מאוד, ואותו בחור גדל בתורה והנו מרביץ תורה גדול בישיבה גדולה בעולם החסידות.
אחרכך, ניגש אל נכד רבינו אברך יקר ושאלו: הסיפור שסיפרתם עם מקבץ הצדקה היה עם פלוני (ונקב בשמו)?, וענה לו אכן כן. – אני קרוב משפחה של אותו אדם, וידועה לי תוספת על הסיפור, שאינך יודע: כשאותו בחור היה צריך לעלות לישיבה גדולה, ניגש רבינו לאביו ושאלו, להיכן אתה חושב לשולחו? ונקב אביו בשמה של ישיבה חסידית מסוימת. הם היו שייכים לאותה חסידות. אמר לו רבינו: כפי הידוע לי ישיבה זו היא קצת חלשה עבורו. כדי שיצא ת"ח עדיף שילך לישיבה גדולה פוניבז'. האב אמר לרבינו ששמע מבנו שבשנה זו קשה מאוד להתקבל לפוניבז', יש לחץ גדול והרבה בחורים יקבלו תשובה שלילית, מפני שהם אמורים לקבל עשרים וחמשה בחורים וכבר למעלה מארבעים רוצים להתקבל לשם. ענה לו רבינו: את זה תשאיר לי. והלך לדבר עבורו בפוניבז' שיקבלוהו. אותו בחור היה רגוע שהולך להתקבל לפני שכל חבריו ידעו מה יעלה בגורלם. וכל זה עשה רבינו כיון שראה צורך לפייס את אביו, על שכביכול הפכו לשנורר לרגעים מועטים שבהם לא היה שנורר.
(מתוך כאיל תערוג עצות והדרכות)