"כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים" [בראשית כט, ב]
כל מי שזכה להתברך מאת השי"ת בבנים ובנות מכיר ויודע היטב עד כמה מורכבת סוגיה עמוקה זו של חינוך הילדים, וכמה היא דורשת הרבה עבודה ומסירות. לעבודה זו אין זמנים מוגדרים, היא איננה תחומה במסגרת זמנים כזאת או אחרת. תמיד בכל יום ובכל שעה נדרש ההורה לסוגיה זו המקיפה את כל שעותיו, וסדריו לילות כימים שבתות ומועדים.
ככל שמעמיק האדם להתבונן בעבודת 'חינוך הילדים' המוטלת על כתפיו, הוא נוכח לדעת עד כמה לא מילא את חובתו די הצורך, ויש בכך כדי לשבור את הרוח והלב, ואפילו להביא לכדי ייאוש חלילה וחס, שהרי חינוך הילדים זאת משימה כל כך מורכבת ומסובכת, ואולי מלכתחילה עדיף להימנע מלנסות לעלות בהר ה' הגדול והנורא, מאשר לטפס ולהיכשל כישלון חרוץ חלילה וחלילה.
על כן ראיתי לנכון לחדד נקודה שיש בה כדי להאיר באלומת אור אחת מני רבים, וסבורני שיש בה לחזק ולתת בהירות לגבי סוגיה אדירה זאת, והיא שרק כאשר ניגשים אל מלאכת החינוך מתוך רצון אמת ומתוך אהבה, ההשפעה על נפש הילדים רבה היא, ולא רק לשעה, אלא אף לדורות עולם.
חידושו של הרוכל
אספר ממה שראיתי בעת ששהיתי מעבר לים, כאשר התבקשתי לבקר באחד הת"תים. והמנהל שם סיפר לי בהשתאות, כי לפני זמן מה הגיע אחד המלמדים בבוקרו של יום והציב לפני תלמידיו שאלה לא שגרתית, וכך פנה אליהם בשאלה: 'כמה שנים אתם רוצים לחיות?' ודרש וביקש מהם שלמחרת יגיעו עם תשובה ברורה. ואכן למחרת היום אמר כל אחד מהתלמידים כמה שנים ברצונו לחיות עלי אדמות.
לאחר מכן אמר להם המלמד: 'יש לי עצה פשוטה לזכות לחיים ארוכים' – תכבדו את הוריכם כנאמר "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך".
לא חלפו ימים רבים, וההורים לא הפסיקו לשאול את המלמד, כיצד חוללת מהפכה כזאת בביתנו? מה אמרת לתלמידים שגרם להם לכבד אותנו כל כך, וכל הזמן הם מחפשים כיצד לעזור בבית?
גילה להם המלמד את הסוד… ומזה למדנו הפטיר בפני המנהל, כי על ידי הצגת הדברים בצורה מרתקת כזאת בדרך של שאלה ותשובה, החדיר המלמד בלב התלמידים את חשיבות המצוה הלכה למעשה.
ועל דרך זה מצינו במדרש [ויקרא רבה פרשה טז]: "מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי, והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים אודקין עליה, ר' ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים, א"ל תא סק להכא זבון לי, א"ל לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך, אטרח עליה סליק לגביה הוציא לו ספר תהלים, והראה לו את הפסוק 'מי האיש החפץ חיים' מה כתיב בתריה, 'נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב'.
א"ר ינאי אף שלמה מכריז ואומר [משלי כא] שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעו מי האיש החפץ חיים".
ונשאלת השאלה – וכי עד היום רבי ינאי לא ידע את הפסוק הזה בתהלים?! ומה חידוש ראה בדברי אותו רוכל? אלא טמון כאן יסוד נפלא, רבי ינאי ראה במעשה אותו רוכל חכמה גדולה, שהיה מחכה שיתקבצו סביבו אנשים רבים, ועד שגילה את הסוד היו כולם תמהים ושואלים, מהו אותו סם? ומהיכן השיגו? וכהנה וכהנה שאלות של סקרנות, עד שגרם להם תשוקה ורצון עז לדעת את פשר הסוד, ומרוב ההתפעלות שגרם להם בדברי תשובתו, חדרו דבריו לליבם.
הרי לנו לימוד, כיצד ניתן להחדיר את הרעיון בלב השומעים, וכיצד ניתן להביע את הדברים באוזניהם, על מנת לקלוע אל המטרה שיקלטו את המסר, ויקבלום כהלכה למעשה לאורחות חייהם יום יום. כי תמיד יש למצוא את הדרכים הנכונות לשכנע בהם את השומעים, והחכם עיניו בראשו לבנות את הכלים הנאותים והראויים אשר דרכם ישמיע את דבריו ויתקבלו בלב הבנים והבנות באופן המועיל.
אינו רוצה ליטול לולב
דוד המלך אומר בתהילים 'ראשית חכמה יראת השם', פירושם של דברים, שכאשר החכמה מגעת על ידי יראת שמים, הרי זו חכמה אמתית שפועלת את פעולתה לטובה… וגם בחינוך הבנים הדברים כן, אנחנו צריכים לבקש מה' שיעזור לנו להשיג את הדעת האמיתית כיצד ואיך להתנהג בכל ענין וענין ובמיוחד בחינוך הילדים.
מקובלני מרבותי, כי הדרך היחידה להצלחת החינוך היא על ידי חמימות ואהבה שיפגינו ההוריהם לילדיהם.
יש 'ווארט' מאוד חריף מבעל ה'יסוד העבודה' מסלונים: הגמ' אומרת מתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל כל זה בתנאי שהיה אצלו במחשבה להגיע בסוף ל'לשמה', כלומר לעשות נחת רוח ליוצרו. אבל אם אין לו אפילו מטרה כזאת בהמשך הדרך ואין לו שום רצון להגיע למצב של לימוד תורה לשמה, טוב יותר שלא יתחיל בכלל. כלומר, הלימוד 'שלא לשמה' צריך להיות באופן של 'מתוך שלא לשמה בא לשמה' שזאת המטרה הסופית של הלומד.
לענייננו, גם במצות החינוך הדבר כן, שאם מטרתו לחנך הבנים היא כדי לקיים מצות חינוך, כמו שכתוב למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור את דרך ה', וכמו שכתוב ושננתם לבניך, מה טוב.
אבל אם חלילה אין להורה שום כוונה כזאת, וכל עניינו ומגמתו היא עבור המטרה שיהיה לו כבוד בעיני הבריות כמי שילדיו הולכים בדךר הישר, וכדי שלא יתבייש מהם אם ילכו ילדיו חלילה בדרכים עקלקלות – מי שאלו הם הכוונות שלו, מוטב שלא יעסוק בעניין ולא יחנך בכלל את ילדיו…
זכורני עובדה שאירעה בחג הסוכות לפני כארבעים שנה בארה"ב, אשר בשעתה עוררה הדים רבים, אבא אחד נתן לבנו הבחור את הד' מינים שלו לאחר אמירת ההלל כדי שינענע בהם, אך הבחור לא רצה בשום פנים ואופן ליטלם מידו, למרות הפצרותיו של אביו, עד שנעשה ריב ביניהם, והאבא צעק עליו בצעקות רמות וביזהו לעיני כל, וגם אחרי כן לא הרפה ממנו והתעקש שייטלם וינענע בהם כמצות החג.
המקרה המוזר עשה לו כנפיים, וכל מתפללי ביהמ"ד שחו אודותיו, ולא ידעו לפרש מדוע מסרב הילד בתוקף ליטול את הלולב.
לבסוף התברר, כי אביו של הילד הזה היה ניצול שואה מר נפש, שעבר את כל מאורעות המלחמה עד תומם, ובכל פעם שרצה 'לחנך' את בנו במשך ימי השנה, היה עושה זאת עם הלולב שהשאיר מסוכות לשריפת חמץ!! וכך היה מוציא עליו את הכעס והתסכול, ואז כבר כולם הבינו היטב מדוע סולד הילד כל כך מהלולב רח"ל…
חינוך – בדיבור נעים ורך
זו היא דוגמא אחת מני רבות, כי לא ניתן להאהיב על הילד שום דבר מתוך כפיה ופחד. כי אם מנסים לחנכו מתוך איומים ומילים קשות, ימאס הדבר אצלו, וכשיגדל ישליך מעצמו את כל החינוך רח"ל.
כי אין אנו יודעים ואין אנו מרגישים כמה מזיק לנפש הילד מילים דוקרות ופוגעות שנכנסים לו בלבו פנימה ומשפיעות עליו לרעה ח"ו. הרי התורה 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום', ולכן יש להחדיר בילדים את החינוך לתורה מתוך נועם ומתיקות העבודה. ואדרבה, יש להראות להם חביבות יתירה, ולעודדם במילים טובות ומנחמות, ולהראות כיצד כל מצוה הנעשית על ידו של הילד היא בעלת ערך וחשובה עד למאוד.
וכן מצינו במפרשי הרמב"ם בהלכות יום הכיפורים, שתפקידו של האב הוא לחנך את הילד לגוף המצווה פרטיה ודקדוקיה, ותפקידה של האם להעניק לו חביבות למצווה, ליתן מילים טובות על שזוכה לעשות מצות ה' וכמה חשוב הוא בעיני ה' ובעיניהם – וזה ילווה אותו כל ימיו.
המציאות מוכיחה שדווקא נער שמרגיש שאינו שווה מאומה, מאבד את השאיפה לעשות טוב ולהיות טוב, ובמקום זאת הוא שואף לרדת עוד ועוד, כי כך היא דרכו של היצר הרע.
במיוחד מרגישים הילדים ובני הנוער שאינם שווים מאומה, אם מודדים ומשווים אותם לעומת חבריהם. הדבר גורם חורבן גדול לנפש הנער, ובזה נכשלים הורים רבים.
והאמת היא שזה פלא גדול, כי מצד אחד כל אדם סביר מבין ויודע את הצורך להתייחס בכבוד ובנימוס כלפי החברים והשכנים להיות "דיפלומטים" ולהגיד מילים טובות על בניהם וכדו', גם כשהמחמאות הללו לא בדיוק עונות להגדרה של 'אמת צרופה', ומצד שני הרבה אנשים אינם יודעים את הצורך לאהוב ולהתייחס בכבוד לבני המשפחה עצמם ובשרם, שזה חיוב מצד הדין וממצוות חינוך.
וכבר היה גדול אחד שראה פעם איך יהודי כועס על בנו ואף רודה ומכהו ברחוב לעיני כל, ותמה והזדעזע מאוד על זה ואמר, איך מסוגל אבא להכות לנשמה קדושה ועוד לילד שלו.
איך אמר החפץ חיים? לא ראינו אף פעם שאוכלים את הכזית מצה בליל הפסח מתוך רוגז וכעס, ומה שונה היא מצות חינוך שהורים מתירים לעצמם לעשותה בכעס ובחימה שפוכה?
לכן ברור לי כי העצה הפשוטה והמועילה כדי שהבן יקבל דברי הוריו היא למשוך אותו בדיבורים, שיזכיר ההורה קודם את מעלותיו ואת החלקים הטובים בהתנהגותו של הילד, שיספר לו ההורה כמה מרוצה הוא ממנו וגאה בו, ורק לאחר מכן יעיר לו מה שצריך להעיר.
ואהבת ל'בנך' כמוך
ישנם רבים הנוהגים בכל פעם שילדיהם מדברים דיבור שאינו נראה להם או איזה דבר שטות, מיד מבזים ומשפילים אותם עד לעפר וכדו', ואני משתומם ואיני מבין, כיצד יתכן להתנהג כך, הרי דברים כאלו הם רצח נפשות ממש כפשוטו, ומי הוא זה שאמר, שילד צריך לדעת לדבר רק בהיגיון ובחכמה, וכי אתה עצמך כן מדבר בכל עת דברי חכמה?
פשוט שלא צריך להגיב לכל מילה ומילה היוצאת מפיהם של הילדים, או לתת 'חוות דעת מקצועית' על כל מעשה שהם עושים. הרי גם הילד רוצה לדבר משהו… גם הוא רוצה להתבטא בחופשיות בלי לחשוב כל הזמן אם הדיבור שלו ימצא חן בעיני הוריו או לא.
גם אם הילד מדבר שלא לפי חוכמת בני גילו, גם זו אינה עבירה גדולה… ועל האדם לדעת כי המצוה של ואהבת לרעך כמוך, נאמרה גם כלפי אב ובנו, ואינך רשאי לבזותו כשם שאינך רוצה להתבזות.
חשוב לדעת, שהיסוד הזה נחוץ מאוד לכל אחד ואחד, משום שדברים והתנהגויות כגון אלו גורמים שהילד נהיה קשה כארז ונעשה קשה עורף, הוא מאבד אמון בהוריו ומאבק כל רצון לשמוע בקולם או לרצות אותם.
שעבוד מצרים בליל הסדר
לא זו בלבד, אלא שגם נותנים לילד דוגמה רעה איך להתנהג עם אחרים, והוא הופך להיות אדם ביקורתי שמשפיל ומעליב את חבריו, ואין זה באשמתו, כי אביו מולידו ואמו הורתו הם אלו שלימדו אותו להתנהג כך וזאת הדוגמה שהם הראו לו במשך כל שנות ילדותו ונעוריו.
והחכם עיניו בראשו ויודע שלא רק הילד יגדל כך אלא שהוא גם יגדל כך את ילדיו, וכך מעבירים ההורים את המידות הרעות והמגונות שלהם אף לדורות הבאים לבניהם אחריהם, ללא דרך ועצה לתקנם.
לכן אני אומר להורים: אם עדיין לא מצאת לך דרך ראויה כיצד להושיב את הילדים על מקומם בשולחן השבת, תן להם לקפוץ ולהשתובב כדרכם… הרי זה המנוחה והעונג שבת שלהם… ואם זה כל כך בנפשך שהם כן ישבו ויקשיבו לך וישתתפו בשירים ובזמירות, לך להתייעץ עם מומחים ובעלי ניסיון איך לגרום לילדיך שירצו מרצונם לבוא לשבת סביב לשולחנך כשתילי זיתים, אבל מי התיר לך דבר כזה לבזותם ולהשפילם? הרי זאת השחתה בצלם אלוקים ממש. ועל האדם ליזהר מאוד בדברים אלו ובדומה להם.
והאמת שכשיש חכמה ופקחות, תמיד אפשר למצוא מסילות לליבו של כל אדם, לרבות בנים הקטנים, ולמצוא את השפה הנכונה ליישב את ההדורים. וכידוע דבר המעשה על שנים שרבו על בעלות על חלקה ב'בית החיים', והריב לא שקט ולא נח עד אשר פסק להם הרב ברוב פקחותו, כי זהו אשר ימות קודם הוא יזכה בחלקה… ושקט הריב.
ולכן צריך כל אחד להתבונן בסדר הנהגתו בשבת וביו"ט, שתהיה באופן של אהבה ורצון, שיגרום לכל בני ביתו לצפות מתוך ציפייה מחודשת לשבת הבאה, וכל אחד מהבנים והבנות ובני ביתו יצא מחוזק ומעודד לכל ימות השבוע הממשמש ובא, כי השבת חמדת הימים.
ובאמת תמיהה גדולה היא שיש כאלו שאצלם נהפכו השבתות מימי מנוחה לימי דאגה ויראה ופחד, שבניהם מפחדים בבוא השבת, כיון שאז ההורים מכים או מביישים אותם מכל סיבה שהיא, אם בעבור שלא ידעו לענות על השאלות של פרשת השבוע, או שנעמדו ממקומם באמצע הסעודה.
פעם סיפר לי בחור מבוגר, שהוא מחפש מקום שיוכל לאכול בו בליל הסדר, וכששאלתיו במה דברים אמורים, סיפר לי דברים כהווייתן, שאצלם בבית כל ליל שבת הוא בבחינת מעמד נורא, אך ליל הסדר הוא בבחינת נורא נוראות…
"כל ילד מקבל במשך הלילה מכות צעקות וביזיונות", סיפר הבחור, "זה בגלל שעמד באמצע מהשולחן, זה בגלל היין שנשפך על השולחן ונגע היין במצות…
כפי הנראה אביו של הבחור הזה מקפיד מאוד שבשעת החירות ירגישו גם את השעבוד שהיה במצרים עם כל העשר מכות… ואינו מסתפק רק באכילת המרור…
וזאת על כל אחד ואחד לדעת, שאי אפשר לזכות לבנים טובים והגונים אם חסר לנו לעצמנו מדות טובות וטהורות, וידעתי ממורי ורבי הרה"ק רבי רפאל בלום מקאשוי זצ"ל בעל 'ברכת שמים' על הש"ס, שבעת הגיעו לגבורות, הפצירו בו בני משפחתו שיישא דברים לכבוד המאורע, וכך אמר: "ידוע לכם, שאינני אוהב לדבר אודות עצמי, אולם כבר אמרו 'בני שנו מדותי', ובכן דעו לכם כי אביכם הקפיד שלא להכאיב מעולם לשום יהודי, ואפילו בהיותו ילד, ובכל פעם כאשר הייתי רואה שאחד נכשל ומבייש את הזולת, הייתי ניגש אליו להרגיע את רוחו, מעולם לא הרמתי יד להרביץ את ילדי ביתי, אולי יש יוצא מן הכלל פעם יחידה…". וברור, שהבן צריך להיות לו מורא מאביו, עוד בטרם הוא מכה אותו ומייסר אותו".
מילים מילים על הלשון מתגלגלים
תאוריה יפה מאוד, בלמעשה זה קשה על בלתי אפשרי, עדיין לא נולד האבא שמחנך רק בדרכי נועם שבנו לא סטה מהדרך, בתכל'ס השיטה לא הוכיחה את עצמה, ילד שמתרגל שהכול הוא צריך להבין וכל דבר מסבירים לו יפה, הוא גם מתרגל לדעת שיש לו אפשרות גם להיות אחרת, זה מאוד טוב אם הוא יתנהג ככה אבל אם הוא לא יתנהג ככה זה לא יהיה אסון, צריך לקחת גם את הסיכון הזה, אימי ע"ה סיפרה לי על מנחת הורים מדופלמת שהסבירה את כל התאוריות הנחמדות האלו, ויום אחד ראו על בנה סימן כחול על הפנים התברר שמרב כעס היא זרקה עליו כיסא, תאוריות חינוכיות חייבות לעמוד במבחן המציאות, ילד שמכעיס חייב גם לדעת שיש תג מחיר להתנהגות שלו ….. התורה היא נצחית בינתיים בשטח כמה שיותר מחנכים לפינוק הילדים יש יותר נושרים ממה שהיה פעם