חלפה לה שנה מאז שנפטר סבי היקר עליו השלום, וברצוני לשתף את הקוראים הנכבדים בסיפור ששמעתי בימי השבעה – ויהיו הדברים לעילוי נשמתו.
סבא ע"ה היה גר ליד 'ישיבה-קטנה' מעולה, והוא היה מתפלל באופן קבוע בישיבה. הוא מאד אהב את בחורי הישיבה ודמותו גם התחבבה עליהם. בשבעה הגיע אברך כבן 35 וסיפר סיפור שהיה איתו לפני 20 שנה, כאשר למד באותה 'ישיבה-קטנה'.
וכך סיפר: באחת השבתות, בתחילת שיעור א', התעוררתי מאוחר והלכתי להתפלל בשטיבל השכונתי. כאשר חזרתי לישיבה ונכנסתי לבית המדרש לסדר הלימוד, פגש אותי אחד מאנשי הצוות של הישיבה שהיה אחראי על הבחורים באותה שבת.
'למה לא היית בתפילה?' שאל.
מה יכולתי לענות מלבד האמת הפשוטה? 'קמתי מאוחר והלכתי להתפלל במקום אחר!'
הפתיע אותי האיש-צוות ואמר: 'תפילה בישיבה היא כמו "סדר" לכל דבר ועניין. כיוון שהחסרת שעתיים וחצי עליך להשלימם במשך השבוע הבא, ע"י שתקום כל יום חצי שעה לפני התפילה ותלמד בזמן הזה!'
*
נ.ב. יש שיטענו שאיש-הצוות עשה טעות חינוכית חמורה! מדוע? כי לא נותנים לילד עונש "ללמוד תורה". ללמוד תורה זו זכות ולא עונש. גם בבית לא נותנים לילד עונש "לעזור בבית", כי לעזור בבית זו זכות ולא עונש! כך או אחרת זו הייתה המציאות, ומיודענו נערך לקום במשך שבוע בזמן מוקדם מהרגיל, ולקיים סדר-לימוד לפני התפילה.
*
המשיך האברך וסיפר: בלית ברירה קמתי, וכדי שלא יהיה לי קשה ללמוד לבד, ביקשתי מהחברותא שלי שיקום גם הוא מוקדם ונלמד יחד.
בימים הראשונים הלימוד היה "קשה ומר". יש כאלה שרגילים לסדר השכמה וגם נהנים מזה. אני לא הייתי רגיל לקום מוקדם ובהחלט לא נהניתי מזה. וכל-הכבוד לחברותא שלי שחלק עימי את הנטל.
עבר יום ראשון וידעתי ש-20 אחוז מהמשימה מאחורי… יום שני: 40 אחוז מהמשימה מאחורי…
ביום השלישי נכונה לנו הפתעה: המנוח ע"ה ניגש אלינו ואמר במילים האלה: 'התחלתם ללמוד לפני התפילה? איזו זכות יש לכם! אתם בטח בחורים מאוד מיוחדים ורציניים!' הוא כל-כך שיבח אותנו ולא נתקררה דעתו עד שביקש שנברך אותו שגם הוא יזכה לזה!
במשפטים הקצרים והטובים שלו הוא פשוט הפך לנו את הגלולה המרה לסוכריה מתוקה. מיותר לציין שביומיים שנשארו לא רק קמנו בשמחה, אלא כל הלימוד היה נראה אחרת – עם געשמאק"!
*
השבוע של "העונש" היה מאחורינו. והחברותא היקר שלי מפתיע אותי בשאלה: 'אולי נמשיך? בימים האחרונים זה היה כל-כך כיף!' הזדהיתי עם כל מילה שלו והסכמתי ברצון.
המשכנו ללמוד בהשכמה, ובסדר הפרטי הזה הספקנו להשלים את לימוד כל המסכת שנלמדה בישיבה באותה שנה.
כאשר הסתיים שיעור א' היה ברור לנו שגם בשיעור ב' לא נוותר על הלימוד בהשכמה, וכך עשינו. המשכנו עם זה גם בשיעור ג', ולא תאמינו: גם בישיבה-גדולה אליה הלכנו ביחד. וכך במשך השנים זכינו לסיים את כל הש"ס! והכל-הכל בזכות מילה טובה שהרעיף עלינו המנוח ע"ה לפני שנים רבות. לא יאמן כי יסופר; מילה טובה גרמה לנו לסיים את כל הש"ס מחוץ לסדרי הישיבה… הדבר נתן לי סיפוק עצום במשך שנות הלימוד!
ככה זה. אדם אומר מילה טובה לשני, והיא משפיעה עליו במשך שנים רבות. והכל-הכל נזקף לזכותו של אותו אחד שהשכיל להעניק את המילה הטובה לזולת, ולא לשמור אותה לעצמו.
מילה טובה לא עולה כסף – אבל שווה זהב!
(גיליון 'איש לרעהו')