"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה" (שמות ט"ו, א')
"אמר הקדוש ברוך הוא לאלו הייתי מצפה"- אמרו חז"ל (מדרש רבה כג, ד): "אז ישיר משה, הדא הוא דכתיב: "פיה פתחה בחכמה, ותורת חסד על לשונה" (משלי ל"א, כ"ו). מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם ועד שאמרו ישראל שירה על הים, לא מצינו אדם שאמר שירה לקדוש ברוך הוא אלא ישראל.
"ברא אדם הראשון ולא אמר שירה. הציל לאברהם מכבשן האש ומן המלכים, ולא אמר שירה. וכן יצחק מן המאכלת, ולא אמר שירה. וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם, ולא אמר שירה. כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם, מיד אמרו שירה לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: 'אז ישיר משה ובני ישראל'. הוי 'פיה פתחה בחכמה'.
"אמר הקדוש ברוך הוא, לאלו הייתי מצפה. ואין 'אז' אלא שמחה, שנאמר 'אז ימלא שחוק פינו' (תהלים קכ"ו, ב')".
בספר 'שעורי דעת', להגאון רבי יוסף יהודה לייב בלוך זצ"ל, אב"ד וראש ישיבת טעלז, עמד על דברי מדרש אלו. יש להבין: הרי לא יתכן כי הדורות האחרונים של יוצאי מצרים, השיגו מה שלא השיגו האבות הקדושים. אם כן, מדוע באמת לא אמרו האבות שירה?
בבאור הדבר, מקדים ראש ישיבת טעלז לבאר את תוכנו, עמקו ומהותו של כח השירה, שאינו מבורר לאמתו בעולם ובדור שבו אנו חיים:
אנשים סבורים שמשורר יכול להיות גם אדם קטן, שפל אנשים, שכור ובעל תאווה, אשר יקראו לו בדורנו 'משורר עממי'. טועים לחשוב כי אפשר לאדם גס, בעל נפש שפלה, להיות משורר, אם רק קיים בו איזה כח דמיון או כישרון לבטא את דבריו בסגנון יפה ובלשון המדברת גדולות. ואכן, בדורות האחרונים התפרסמו שמות אנשים משוררים, שבהתנהגותם היו אנשים זולים ושפלים. אולם לאמתו של דבר אין זו 'שירה'. זהו חיקוי וצל של שירה, לבוש חיצוני הדומה לה ותו לא. מה שהצליח אותו שפל לחרוז חרוזים בסגנון נעים לאוזן – לא לזאת תקרא שירה!
ענין השירה הוא דבר נעלה, רם ונשגב; ועל כן המשורר צריך להיות אדם גדול, חכם ונבון, בעל נשמה גדולה וטהורה באמת. אדם כזה יכול לומר שירה. משמעותה האמתית של השירה הנה שירת נפש היוצאת מן הלב. כאשר הלב מתמלא רגשות נעלים, המרוממים את נפש האדם וממלאים את כל חללו – מתפרצת השירה מאליה. שירה זהו בטוי חיצוני של רגשות פנימיים. רק אדם נעלה וגדול, המרומם מהבלי הזמן והתאוות החומריות, גדול המח ורחב הלב, מסוגל לבטא את השירה!
בבחרותי, כאשר למדתי בישיבת פוניבז', שחו בני הישיבה בהתפעלות מרובה על מעשה שאירע בחדרו של מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל: היה זה כאשר הגיעו אליו זוג ערירים שבורי לב, לשמוע דברי חיזוק מרבן של ישראל במצבם הקשה, ולקבל ממנו טללי עידוד ותחיה. הרב שך הושיבם בחדרו, התיישב לצדם והחל לדבר אל לבם ולעודדם. לאחר כמה דקות, לקח הרב שך סידור והחל לקרוא יחד עמם את השיר 'קה רבון', בו טמונים הרבה מיסודות האמונה.
במשך דקות ארכות עבר אתם קטע אחרי קטע בהתרגשות מרובה, כשמדי פעם זולגות עיניו דמעות. בסיום, שאל אותם הרב שך: "היה לכם חיזוק?". משהשיבו בחיוב, אמר: "החיזוק הזה יגרום בעזרת השם שתהיה לכם ישועה בקרוב!". ואכן, לתקופת הימים נפקדו בזרע של קיימא.
ללמדנו את כוחה של השירה, וכוחה של אמונה הטמונה בשיר! אלו היו המשוררים של כלל ישראל. הם לא היו אנשים פיוטיים, בעלי כשרון לחרוז חרוזים. הם היו בעלי רוח הקודש להטביע את חותם האמונה בזמרת פיהם, ולהשפיע רוממות וקדושה לדורות במלים שיצאו מקירות לבם הטהור!
●●●
גם בניגון המצטרף ומשתלב עם מלות השירה, טמונות כוונות מיוחדות ואף עמוקות.
בדוגמה לכך נוכחתי בשנת תש"ס, עת השתתפתי בשמחת תורה במעמד ההקפות בישיבת 'חברון' גאולה. הבחורים רקדו בכל עוז לכבודה של תורה, ושרו שוב ושוב את השיר המפורסם "אנא, אנא, אנא עבדא דקודשא בריך הוא…". בעיצומם של הריקודים הסוערים, ביקש ראש הישיבה דאז, הגאון רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל, לעצור לרגע. כל התלמידים התאספו סביבו, והוא אמר את הדברים הבאים: "מדוע מי שחיבר את הניגון חיבר זאת באפן שיחזרו שלוש פעמים על המילה: 'אנא, אנא, אנא'? משום שצריך שהדבר ייקבע בנפשו של כל יחיד ויחיד, שהוא הוא עצמו עבד ה'! פעם אחת, כנראה, אינה מספיקה בשביל לקבוע זאת עמוק עמוק בנפש"…
בשירה ובהטעמת השירה של כלל ישראל, טמונים סודות גדולים! לכל תיבה של הניגון, לכל עלייה וירידה בטון ובמילים, יש עומק וטעם.
כשהרבי מ'תולדות אהרון' הביע קורת רוח מדבריו של הרב שך
אם נתבונן בפרקי התהלים של דוד המלך ע"ה, נעים זמירות ישראל, נחזה בהתפעלות ובהתרגשות, שאותן חש מול חכמת הקדוש ברוך הוא הקיימת בבריאה. התפעלות עמוקה זו נבעה מכך שלא נכנע תחת כח ההרגל וה'מלומדה', והכל היה נראה בעיניו כחדש, כאילו היום נעשה. כל מסכת חייו של דוד המלך היתה שירה. לא רק שירה על חסדים ונסים פרטיים, אלא שירה מתמשכת מענייני הבריאה הטבעיים, שהוא רואה בכל יום ויום. מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, היה רגיל לומר: "אם תעירו אותי באמצע הלילה, ותשאלו אותי 'אתה רואה את בורא עולם?' אשיב בבטחה: בודאי שאני רואה! עצם זה שאני פותח וסוגר את העיניים, שאני יכול לכופף אצבעות כרצוני, וככלל שאני רואה, מדבר ושומע – איך כל זה עובד? מי עושה זאת אם לא בורא עולם?"
ספר לי ידידי, הרב הגאון רבי מרדכי שינברגר שליט"א, תלמיד חכם ומרביץ תורה בירושלים, שבמהלך השנים לימד את אחד מנכדיו של האדמו"ר הזקן מ'תולדות אהרון', הגאון הצדיק רבי אברהם יצחק קאהן זצ"ל, בעל ה'דברי אמונה', שהיה איש גדול ורם המעלה. באחד הימים, ספר רבי מרדכי לתלמידיו כי זכה להיות אמש אצל מרן הרב שך, ושמע מפיו דברי חיזוק מיוחדים על ענייני האמונה. הוא מסר במשך שעה ארוכה בפני התלמידים, את תיאורו של הרב שך אודות החכמה העצומה הטמונה בכל אבר ואבר מגוף האדם, כשלכל אחד תפקידו וייעודו, ומנה את מעלותיו של כל אבר ואבר בפרטות.
הרב שך נקט בדוגמה: אדם סוחב בידו סל ששוקל חמישה קילו. כשנשאל אותו: "כיצד הנך מסוגל לסחוב סל שכזה?", הוא יסביר לנו שזהו השריר. וכשנשאל: "מי מפעיל את השריר?", הוא יסביר לנו שעל כך אחראי המח, המצביא של כל האברים.
"ומה זה מח?", שאל הרב שך
– "סי דאך א שטיקעל שמעלציל!… (הרי זו חתיכה קטנה של שומן), ובה טמון הכח העצום והנשגב המפעיל את כל מכונת הפלאים הזאת שנקראת 'גוף האדם'".
כשהנכד שב לביתו לפנות ערב, ספר לסבו האדמו"ר את מה ששמע מרבו. כששמע זאת הרבי, בקש לשמוע מהמלמד מכלי ראשון את אשר אמר לתלמידיו. הגבאי הרים טלפון למלמד, והודיע לו כי הרבי חפץ לדבר עמו. כשסיפר לי זאת רבי מרדכי, תיאר בפני כיצד חש באותם רגעים, בהם המתין שהרבי יגש אל השפופרת. תאוריות שונות התרוצצו במחו: "מה כבר הרבי אמור לבקש ממני?"
אולם הרבי רק ביקש ממנו, אם לא קשה עליו הדבר, לחזור שוב על הדברים ששמע מהרב שך. המלמד אכן חזר בפני הרבי על הדברים, כשכל העת הרבי מקשיב לדברים בריכוז ומהנהן בראשו לאות הסכמה. לבסוף הפטיר הרבי בהתפעלות: "אה! הרי זה כל כך אמת! כאלו דברים נכונים ופשוטים… נפלא! נפלא!"…
לאחר מעשה, סיפרו בני הבית למלמד כי הדברים שהשמיע לרבי בטלפון, הלהיטו מחדש את אש האמונה שיקדה בנפשו הטהורה, עד כי בתום השיחה הזילו עיניו דמעות חמות. "אה! איזו אמונה!… איזו אמונה!…", מלמל שוב ושוב. וכך, דקות ארוכות לא הצליח הרבי להשקיט את סערת רוחו. לבני הבית, למקורבים ולתלמידים, היה זה פרק מאלף, מהו הערך אצל הרבי להארה אחת ברורה יותר באמונה, ועד כמה מוטל על האדם לעבוד ולתבוע מעצמו התבוננויות נוספות בנפלאות הבורא וחכמתו.
אלמלא מרוץ החיים העומד בעוכרנו, היינו נותנים את הדעת על כל פעולה שהננו עושים עם הגוף המופלא בו זיכה אותנו בוראנו, ואז הייתה פורצת מפיותינו מאליה, שירה והודיה לקדוש ברוך הוא. אך כח ההרגל מכהה את חוש ההתפעלות… זוהי הבנה עמוקה יותר במה שאמר הקדוש ברוך הוא "לאלו הייתי מצפה": הבורא יתברך חפץ דווקא באנשים קטנים שתפרץ מהם ה'שירה'. יש לו שמחה מיוחדת מהכרה הבאה על ידי התבוננות ואמונה.
דווקא מכח גדלותם של האבות הקדושים, לא פרצה מהם השירה. כל העת דעתם הייתה דבוקה בקדוש ברוך הוא. חוץ מ'בורא עולם' הם לא ראו כלום. הם לא נכנעו לכח ההרגל, ולכך לא הייתה אצלם שום התפעלות; ההכרה הייתה חלק בלתי נפרד מסדר יומם ומשירת חייהם. בני ישראל, שלא זכו עדיין להשיג את ההכרה של האבות הקדושים לפי רום גדלותם, כאשר זכו להגיע על הים להכרה אמתית של אמונה, עד שהחוו באצבע "זה א-לי ואנוהו" – מרוב התפעלות פרצה מהם שירה.
זכורני מצעירותי את המחזה הנפלא, בעת שראו תלמידי ישיבת פוניבז' כיצד פורצת אמירת "אמן יהא שמיה רבה" מנהמת לבו הטהור של ראש הישיבה, מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל. כל העומדים במחיצתו חשו אז את המושג של 'בכל כחו' – 'בכל כונתו'. המלים נאמרו בכזו חיות, בכל הנשמה.
אחרי שאדם מכיר בגדלות הבורא, השבח פורץ ממנו באחת!
●●●
יסוד נפלא אמר מרן שר התורה, הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, לאחד מתלמידיו, דברים בהם הגדיר את מהות השירה: רבי חיים נשאל על דברי חז"ל (מגלה לב, ב): "הקורא בלא נגינה והשונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם'". לכאורה, ישנם אנשים שאין להם את חוש השירה. כיצד, אפוא, ניתן לבוא אליהם בתביעה?
השיב רבי חיים: "כשחז"ל אמרו שירה, הכוונה היא להביע רגשות של שירה". כוונת הדברים היא, שהלימוד יהיה עם חיות והנאה, 'כל עצמותי תאמרנה', זוהי מהות הנגינה ושורש השירה!
אחד מתלמידיו של הגאון הצדיק רבי יצחק שלמה אונגר זצ"ל, ראש ישיבת 'מחנה אברהם' ומגדולי צדיקי הדור, סיפר סיפור נפלא:
לפני יותר מארבעים שנה, כאשר התקיימה בירושלים ה'כנסיה הגדולה', הגיע פוסק הדור, מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, במיוחד מארצות הברית בכדי ליטול חלק במעמד. במלון בו שהה, שמע רבי משה בערב קול נעים בוקע מאחד החדרים. היה זה קול שירתו הערבה והכוספת של רבי יצחק שלמה אונגר, שהיה הוגה בתורה כדרכו בשמחה ובנעימות מיוחדת. מיד פנה אליו רבי משה ובקש לקבע עמו חברותא לימים הקרובים… קול השירה שבה את לבו של רבי משה. הוא מצא יהודי שלומד תורה מתוך שמחה, ערבות ומתיקות; לדידו, הרי זו הזדמנות פז להחכים ממנו. וכך למדו בחברותא במשך שבוע שלם, במתיקות גדולה.
(מתוך סדרת הספרים הנפלאה 'אוצרותיהם אמלא')