מאת הרב ישראל היימן
השבוע עם תחילת זמן אלול בהיכלי הישיבות והכוללים, זה הזמן להביא את סיפורו של אריה, בחור יקר וברוך כישרונות שהכרתי בהיותי משמש בתפקידי בישיבה גדולה בצעירותי.
אריה נכנס לשיעור א' עם רצונות כבירים ושאיפות גדולות מאד. האינפורמציה שקיבלנו מהישיבה הקטנה בה הוא למד סיפרה על בחור מוצלח עם יכולות לימודיות וחברתיות מהטובות ביותר, שום דבר לא הכין אותנו למה שגילינו כשהוא התחיל את הזמן בישיבה.
עם שם של בחור מוצלח וחברתי, הוא הסתובב בישיבה כשאפו קרוב יותר לרצפה מאשר לגשר המשקפיים שלו…
הוא לא השתתף בשיעורים ותוך ימים ספורים אף נזנח על ידי החברותות המצוינות שקבעו איתו ללמוד לפני תחילת הזמן. הר"מים והמשגיח דיווחו על בחור בינוני ומטה שאמנם מנסה מאד להצליח אבל שום דבר לא הולך לו.
בירור קצר מול צוות הישיבה הקטנה בה הוא למד הביא אותנו למסקנות המתבקשות: או שקרה משהו משמעותי ביותר בבין הזמנים, או שעובר עליו משהו כעת, מה שברור היה לכולם, שהמשהו הזה, לא משנה מתי הוא קרה, הוא לא טוב בכלל.
בניסיון להבין מה ומי עובר על הבחור, קרא המשגיח לאריה לשיחה צפופה, במהלכה התעלומה גדלה עוד יותר. אריה לא הבין בעצמו מה עובר עליו, הוא לא ידע להגדיר מה פשר הצניחה המטאורית מהישיבה הקטנה לישיבה הגדולה. ולא, שום דבר לא קרה בבין הזמנים, אין שום דבר במשפחה, אף אחד לא העליב אותו, בקיצור, חיים רגילים ונפילה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.
המציאות הייתה חזקה מהכל והתעלומה מוחשית יותר מכל שיטה.
עד שהגיע ר' אברהם.
הוא לא היה מומחה וגם לא משגיח מדופלם, הוא היה 'ס"ה' משיב בסדר שלישי בישיבה, שבכינוס הצוות החודשי, אי שם באמצע זמן חורף כשתעלומת אריה עלתה על השולחן וכל אחד מהרבנים השמיע את דעתו – הוא ביקש בשקט אולי כדאי לשלוח את אריה לשיחה איתו. 'אני חושב על כיוון כלשהו, אולי אני צודק, תנו לי לבדוק'.
אווירה חזקה של אמון לא שררה שם בחדר, אבל כולם הסכימו על דבר אחד, שזהו הניסיון האחרון בהחלט. לא שאריה בחור גרוע, אבל לישיבה חשובה כזו אין מה לעשות עם בחור ברמה הנמוכה הזו ששום דבר לא מצליח לו.
בהוראת המשגיח, ובהבעה של אם לא יועיל לא יזיק, ניגש אריה באותו יום למקומו של ר' אברהם, וזה הזמין אותו לשיחה על כוס קפה בביתו הסמוך בסיום הסדר בישיבה.
אריה הופיע בשעה היעודה בביתו של ר' אברהם, הם התיישבו לשיחה קלילה כשלאט לאט ר' אברהם מנסה ללמוד על אופיו והרגליו של אריה. אכן, גם ר' אברהם התרשם שאין לאריה מה להסתיר, הוא לא סובל משום דבר ולא עובר שום טראומה שאמורה להשפיע על חייו ולימודיו.
אחרי חצי שעה של שיחה שלא הובילה לשום מקום, ר' אברהם ביקש מאריה לצאת איתו לחצר הבית לנשום קצת אוויר. על פניו של ר' אברהם היה שפוך חיוך מסתורי והוא ניסה ככל יכולתו להשרות אווירה נעימה ולא מחייבת.
הם יצאו אל החצר, ואחרי כמה דקות הרצינו פניו של ר' אברהם. הוא פנה אל אריה ושאל אותו בצורה הישירה ביותר: "תגיד אריה, אתה מעוניין לעזור לעצמך? אתה רוצה לחזור למה שהיית רק לפני חצי שנה?" אריה הנהן בראשו במרץ, ור' אברהם לא המתין עוד רגע. "אם כן, אתה צריך לעשות עכשיו מה שאני אומר לך בלי לשאול שאלות, גם אם זה יהיה לך מוזר מאד". אריה הנהן שנית בראשו.
ר' אברהם ביקש מאריה לטפס על הגדר שהייתה שם בצד החצר וללכת עליה בלי להחזיק בקיר הסמוך.
אריה הביט על ר' אברהם בתמיהה, וזה האיץ בו לא לשאול כלום ולעשות את מה שהוא ביקש.
אריה טיפס על הגדר, שהייתה צרה ברוחב נעלו בלבד והחל ללכת בצעדים מדודים עקב בצד אגודל. "בלי להחזיק בקיר!", הזכיר לו ר' אברהם שצפה בו מלמטה בהנאה. אריה לא הבין מה קורה לו. צעידה בשעת ליל מאוחרת על הגדר בביתו של ה'מיישיב', לא היתה נראית לו כמשהו שיכול להושיע אותו מהנפילה שהוא חווה בתקופה האחרונה, אבל בינתיים הוא עמד במשימה בגבורה. בלי להחזיק בקיר הסמוך, הוא כבר עבר יותר ממחצית מהגדר, נשארו לו רק עוד כארבעה מטרים בהם הגדר ממשיכה אבל הקיר שלידה כבר מסתיים, גם אם הוא ירצה אין לו איפה להחזיק. אריה המשיך שלושה צעדים כשהוא מתנדנד בצורה מפחידה, בסיומם קרס אל הדשא, מטר וחצי לפני סיום הגדר.
אריה קם ושפשף את מכנסיו מהטל הלילי וגמע בשתי פסיעות גדולות את המרחק עד לר' אברהם שעדיין עמד שם מחייך. "הרב יכול להסביר לי? מה זה היה בדיוק?"
ר' אברהם הוביל את אריה פנימה חזרה אל הסלון והתיישב ליד השולחן. "אריה יקירי", הוא פתח, "שמת לב למה שקרה איתך? התבוננת במשמעות של המעשה אותו עשית?"
אריה כבר ממש היה בטוח שמשהו לא טוב עובר על ר' אברהם.
ר' אברהם לא התרגש מהמבט של אריה והוא המשיך להסביר בנינוחות. "יש כאן משהו פשוט מאד שהייתי רוצה שתשים לב אליו. כל עוד שהיה לך קיר לידך והייתה לך אפשרות להחזיק בו, לא היית צריך להחזיק והלכת בלי שום עזר וסיוע. ברגע שנגמרה לך האופציה ולא הייתה לך אפשרות להחזיק בכלום, מיד התחלת להתנדנד ונפלת.
"אתה מבין?", אריה התחיל לחייך גם הוא, "כל אדם צריך משענת, לא בהכרח בשביל להשתמש בה, אבל הביטחון הזה שיש לו משהו שהוא יכול להחזיק אותו, עוזר לו ונותן לו תמיכה. כשהמשענת הזו נעלמת האדם מאבד יציבות, גם אם לפני כן הוא לא השתמש באותה משענת בכלל.
"לדבר הזה קוראים ביטחון, וביטחון הוא הדרך להצלחה, חוסר ביטחון הוא המבוא הישיר לכישלון.
"עכשיו", המשיך ר' אברהם, "בוא נבחן את מצבך שלך", הוא היישיר מבט לעיניו של אריה והמשיך. "בישיבה קטנה היית בחור מצוין, כריזמטי, מתמיד, חברותי, למדן. כל זה נשאר אצלך, היכולות האלו הם חלק ממך, הם לא נעלמו לאף מקום. רק הקיר שלידך נעלם… הגעת לישיבה גדולה ופתאום נעלם לך הביטחון. אתה לא מכיר כאן אף אחד, לא יודע איך מתנהלים עם הסדרים השונים לגמרי מישיבה קטנה, לא היה לך עם מי לדבר או להתייעץ ולכן הרגשת כמו שם על הגדר כשנגמר לך הקיר.
"מה שנשאר לנו זה רק לבנות לך קיר חדש, לתת לך את האופציה להחזיק. אם זה נכון, אתה עוד תצליח כמו ואף יותר מהישיבה קטנה".
לא בבת אחת אריה הפך להיות הבחור הטוב ביותר בישיבה, אבל מאותו היום הוא ניצל את הקיר אותו בנה בעבורו ר' אברהם, ובהכוונתו הוא ניגש, סיפר ושיתף בכל בעיה או חוסר וודאות בחיי הישיבה שצצו לו במהלך התקופות השונות.
אם נרצה, את הסוד הזה ניתן ללמד את כל מי שמתחיל שנה חדשה בכל מקום שהוא. נבנה קירות לילדים שלנו, לתלמידים שלנו, לחברים שלנו.
בקלות ממש, בלי טיט ומלט, ניתן לסובבים שלנו קיר להישען עליו, נבנה להם אופציה של ביטחון, ונזכור שהביטחון הוא המבוא להצלחה. בקלות ניתן לתת להם את הביטחון ואת התחושה שיש להם על מה לסמוך. לא צריך בשביל זה להיות פסיכולוג. צריך לאהוב, לתת הרגשה שהם רצויים בכל מצב. אם לא יהיה להם את זה הם יכולים מהר מאד ליפול, אם יהיה להם את זה הם יפתחו מהר מאד עמידה יציבה ונכונה בדרך החדשה.