ביום י"ט בטבת חל יום היא"צ של הגאון רבי אריה ליה הלר זצ"ל, ה"ה בעל ה'קצות החושן'.
רבי אריה ליב נולד בשנת תק"ה בעיירה קאלוש שבגליציה לאביו הגאון רבי יוסף זצ"ל. עוד בשחר ילדותו חיבר את הספר הנודע 'שב שמעתתא'.
בצעירותו כיהן ברבנות בעיירה רוז'ניאטוב בגליציה ובשנת תקמ"ח התמנה לרבנות בעיר סטרי.
נתפרסם מאוד כבר בצעירותו בזכות הספר 'קצות החושן' שנתקבל מאוד בעולם התורה, והוא אבן פינה ויסוד בעולם הישיבות.
לעת זקנתו חיבר את הספר 'אבני מילואים' על שולחן ערוך חלק אבן העזר, שיצא לאור ע"י בנו לאחר מותו.
♦♦♦
וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים (א יח)
מובא בשם הגאון בעל ה'קצות החושן' זי"ע [לא מצאתי הדברים בספריו] שמבאר את המו"מ בין המילדות לפרעה, עפ"י דברי הרא"ש (נדרים כח א) שדינא דמלכותא מחייב רק כאשר המלך גזר הגזירה לכל בני עמו בשווה, אבל אם נגזרה גזירה לחלק מהעם, אין הדין מחייב אף את הנגזרים.
אם כן, פרעה טען למילדות: "כיצד אתן עוברות על מצוותי ומחיות הילדים, והא קיי"ל דדינא דמלכותא דינא?"
על זאת ענו לו: "'כי לא כנשים המצריות העבריות…' כלומר, אין גזירתך מחייבת אף את העבריות, שהרי לא גזרת כן אף על המצריות…"
לכן מיד גזר פרעה אף על המצריות כדכתיב: 'ויצו פרעה לכל עמו לאמור, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו…', כי הבין שאם לא יגזור על כל העם, גזירתו לא תחייב אף את העבריות.
***
גאונותו העצומה בתורה, באה לידי ביטוי בשלושת ספריו הגאוניים שקנו שביתה של ממש בעולם התורה בכלל ובעולם הישיבות בפרט, כמעט כל סוגיא מהסוגיות הנלמדות בהיכלי הישיבות זקוקה לביאורו, אם מספרו רב הכמות והאיכות ה'קצות החושן', או מספר 'אבני מילואים' על שו"ע אבן העזר, ואפילו הספר 'שב שמעתתא' שנכתב על ידו בגיל הילדות והשחרות, טרם היותו לאיש, כעדותו בהקדמה, נלמד בשקיקה ע"י גאוני הדורות בעסקם בענייני ספקות וחזקות.
משרות רבנות שונות נשא בימי חייו בעל ה'קצות החושן', אך מעל הכל החשיב את פועלו בחיבורו ה'קצות החושן', מבחינתו זה היווה את מרכז עולמו התורני, הרבה יותר ממשרותיו התורניות שנטל על עצמו רק בהכרח עול הפרנסה שנפל עליו כאשר אחיו הגאון רבי מרדכי, שהיה רגיל לפרנסו, ירד מנכסיו.
הספר 'קצות החושן' התקבל בעולם התורה כולו, יותר מספר אבני מילואים, אף שנכתב בגיל יותר מאוחר. ובהזדמנות כאשר נשאל על כך, ענה: "את ספרי 'קצות החושן' חברתי בשנות עניותי, ואילו את ספרי 'אבני מילואים' חיברתי כאשר פרנסתי רווחה לי…"
ואכן מסופר שלגודל עניותו לא היה בביתו שולחן, ובמקומו הניח קרש על גבי כמה חביות, עליו היה לומד וכותב את דברי תורתו.
בימי החורף העזים בהעדר כסף לחימום הבית, היה יושב במיטתו ומתחמם תחת הכסת, ופעמים שהדיו ששימש לכתיבת ה'קצות החושן' היה קופא, וכדי למנוע זאת, היה מחזיק את הדיו תחת הכרית, וכך היה יושב וכותב את הספר 'קצות החושן'.
כאמור, הספר 'קצות החושן' התקבל בהתלהבות מרובה בכל בתי המדרש בישראל, הן נתמלאו אורה, אור יקרות מאור התורה הבוהק, ורבים מגדולי התורה כאשר הגיע הספר לידם הסתגרו בחדרם ימים אחדים, עד אשר עברו עליו מכריכה לכריכה ושתו בצמא את דבריו.
גם לידי הגאון רבי משום איגרא זצ"ל הגיע הספר, והוא למד את כולו במשך כמה ימים, עד שמרוב גאונותו הבין את דרך לימודו של בעל ה'קצות'…
מסופר כי פעם הגיע בעל ה'קצות החושן' ל'פרשבורג' עם ספריו, ונכנס לבקר את רבי משולם איגרא, כדרכם החלו לדבר בלימוד, וה'קצות החושן' העלה קושיא בדברי הרמב"ם. עוד טרם הציע את תירוצו, הקדימו רבי משולם ואמר: "נראה שכבודו יאמר כך לתרץ את הרמב"ם…" ואכן קלע למטרה, כי באמת כך כיוון ה'קצות החושן' ליישב. בהתפעלותו אמר לו ה'קצות החושן': "הנה אני עוסק כעת בחיבורי על חושן משפט חלק ב', למה לי להתייגע עליו כל כך, יאמר לי כבוד גאונו מה שאחדש…"
רבי משולם איגרא חש כי חלשה דעתו של בעל ה'קצות החושן' מכך, והיטב חרה לו על כי ציער אותו, ובשל כך קיבל על עצמו להתענות שני וחמישי בכל ימי חייו.
***
סבי, הגאון רבי יהושע שקלאר זצ"ל הביא באחד ממאמריו את עדותו של הגאון רבי שמחה הכהן קפלן זצ"ל רב העיר 'צפת':
"כשבאתי לארץ, סיפר הרב קפלן, לא היה בידי כי אם סכום כסף קטן, ובכל זאת הדבר הראשון שקניתי היה ספר 'קצות החושן'.
"ולמול תמיהתי, כותב הרב שקלאר, מדוע דוקא ספר זה? התחיל להביע בקול רם וברגשות של בכי ממש את גדלותו של ה'קצות' ואת חשקו הגדול בלימוד התורה מתוך עניות, ואף סיפר סיפור מרגש, שאולי התפרסם, אך לגודל התרגשותי מבכיותיו של הרב קפלן, נחרט הספור היטיב בזכרוני, ואספר אותו כפי ששמעתי ממנו….
"כאשר בא בעל ה'קצות' אל אחד מגדולי הדור, בעל ה'ישועות יעקב' לקבל ממנו הסכמה על ספרו, ביקש ממנו שישאיר את תכריך כתביו, ולמחרת יבוא לקבל את ההסכמה.
למחרת יצא כרוז בעיר מטעם רב העיירה שכל אנשי העיר מוזמנים להשתתף ב'הכנסת ספר תורה' שיתקיים בערב ברוב פאר והדר.
בין הקהל הגיע גם האורח בעל ה'קצות החושן'. והנה החופה כבר מוכנה לכניסת ספר התורה החדש, ולמרבה הפליאה רואים שרב העיר מתקרב לבעל ה'קצות' ובידו כתביו, אוחזו בידו ומכניס אותו עם כתביו אל תוך חופת ספר התורה, ומכריז לכל אנשי העיר הנה זהו הספר תורה החדש… וכך עברו לאורכה ולרוחבה של העיר, כשבעל הקצות נושא את כתביו מתחת לחופה…
"וכאן התפרץ הרב קפלן בבכי מרגש… הנה אתם רואים איך התייחסו גדולי הדור ל'קצות', ומכאן נבע הרצון שלי בהגיעי לארץ הקודש להחזיק בידי את אותו 'ספר תורה', ה'קצות החושן'…
***
הגאון רבי אפרים זלמן מרגלית זצ"ל בעל ה'בית אפרים', 'מטה אפרים' ו'יד אפרים' ועוד, מלבד היותו גדול בתורה, אף היה עשיר גדול. ורב חשקו היה לבקר בביתו של בעל ה'קצות החושן' שהכירו מכתביו וממכתבים שהחליף עמו.
פעם נזדמן לביתו, ונחרד מגודל עניותו של בעל ה'קצות' ומדירתו הרעועה. ובכל זאת, שני גדולי עולם שקעו שעה ארוכה בדברי תורה. כשנפרדו נאנח בעל ה'קצות החושן'. רבי אפרים חשב שאנחתו היא על מצבו החומרי הקשה, ולפלא היה בעיניו, כי שמע כל העת שבעל ה'קצות החושן' כלל לא שת ליבו למצבו החומרי.
הוא שאל אותו: "מדוע נאנח כבודו?"
"על כבוד התורה אני נאנח… אילו היה כבודו רק עשיר מופלג בוודאי לא היה מטריח את עצמו לבוא ולבקר בביתי הדל והעלוב. אולם הואיל וכבודו הוא גם אחד מגדולי הדור הטריח את עצמו ובא אלי, משום שנדמה לכבודו שגם אני תלמיד חכם גדול וחשוב, אבל אני היודע את מיעוט ערכי, יודע שכבודו בא לחינם, ועל כך אני נאנח ששר התורה טרח לחינם, ויש בכך משום פגיעה בכבוד התורה…"
♦♦♦
וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל (ג ב)
ביאור נפלא נמצא בהקדמת בעל ה'קצות החושן' לספרו 'שב שמעתתא', להתגלות הקב"ה למשה רבינו בסנה הבוער שאינו אוכל.
ההבדל בין הנשמה טרם ירידתה לגוף האדם, לאחר ירידתה לעולם החומר, משול להבדל בין בור מים למעין מים חיים. כאשר הנשמה למעלה בעולם הנשמות, היא משולה לבור מים שאינו מתמלא מעצמו אלא ע"י אחרים, כי למעלה אין כח ואפשרות לנשמה למלא את עצמה, מילויה מתאפשר רק על ידי אחרים. אך כאשר היא יורדת לעולם הזה אל גופו של האדם, היא משולה למעיין מים חיים שנובע מעצמו, שוב אינה מקבלת מתנת חינם [נהמא דכיסופא] אלא ממלאת את עצמה ע"י האדם העוסק בתורה ובמצוות.
בזאת, מעלת בני האדם יתירה מן המלאכים, כי בבריאתם ניתנה להם האפשרות למלא את נשמתם כמעיין הנובע, ולא להשאירה למעלה בעולם המלאכים, כבור מים, שאינו מתמלא מעצמו כלל.
אך אופן המיזוג בין הנשמה הרוחנית לגוף החומרי, השתנה כאשר חטא אדם הראשון. בתחילת בריאת האדם היה האדם רוחני לגמרי, והגוף החומרי לא התנגד לרוחניות כלל. הוא נתן, כביכול, לחלק הרוחני לפעול כדרכו, בלי לעמוד בדרכו ולהפריע לו ע"י תאוותיו הגשמיות. עד שחטא אדם הראשון וגרם בך שכוחות החומר מעורבים עם הרוח, ומתנגדים ונלחמים אחד עם רעהו. אך גם אחר החטא, יש שני מיני מיזוגים בין החומר והרוח והוא תלוי בהתנהגות האדם בעולם הזה. האדם שהולך אחר תאוותיו החומריות, יוצר בריה חדשה שמערבת בתוכה חומר ורוח. לעומתו, האדם השלם והצדיק, ע"י לימוד התורה וקיום המצוות, הרי הוא מפריד את הרוח משקיעתה בחומר, וגורם שלא תהיה זו התערבות גמורה בין שני החלקים, אלא שכנות גרידא, הרוח רק שוכנת בתוך הגוף החומרי.
שני צורות המיזוג בין החומר ובין הרוח, יבואו לידי ביטוי במות האדם, כאשר שני חלקים נפרדים, כדברי שלמה המלך בקהלת (יב ז) 'וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ'. הפרדה זו צריכה להיות מוחלטת וברורה, שכל חלק ילך למקומו, הגוף אל העפר, והרוח אל האלוקים, מבלי לגרור איתו חלקים מהחומר השני, ורק מי שהשכיל להפריד בין הרוח והחומר, כאשר הנשמה היתה בתוככי גופו, ולא עירבם ליצירה אחת, ייקל עליו להפרידם לגמרי, כאשר הוא ישיב את נשמתו למקומה. ואילו מי שגם בחייו לא הפריד ביניהם, וחי חיי רוח מעורבים עם החומר, יקשה עליו להפרידם במותו, כאשר הנשמה חוזרת למעלה.
עתה, אחר דברי הקדמה אלו, מבאר בעל ה'קצות החושן' את ענין התגלות הקב"ה למשה בסנה באופן נפלא: שונה היא אש של מעלה מאש של מטה, אש של מעלה אינה מכלה ואינה שורפת, לעומתה אש של מטה מכלה את כל מה שהיא מלחכת, כי אש של מעלה היא רוחנית, ואינה מתחברת כלל עם עצמים גשמיים וחומריים, ועל כן היא אפילו אינה שורפת אותם, מה שאין כן, אש של מטה, כיון שהיא גשמית, היא מתחברת עם העצמים הגשמיים כמותה, מתגברת עליהם ושורפת אותם.
זו היתה כוונת הקב"ה בהתגלותו ע"י הסנה הבוער שאינו מתאכל, לרמוז למשה רבינו שמעלת נשמתו היא כמעלת האש של מעלה, שאינה מתערבת עם החומר, ואף כאשר ירדה לשכון בעולם הזה, עולם החומר, עליו לשומרה במעלתה העליונה ולא לערב אותה עם החומר, כמאמרו: 'של נעליך מעל רגליך', בכל עת אשר יבוא אל הקודש, עליך להפשיט את בגדי החולין הגשמיים, ולבדל את הנשמה הרוחנית מהם.
***
מי לנו כבעל הדברים שחי כל חייו לאורם. הוא השכיל אל נכון להבדיל בין הרוח ובין החומר, טיפח וריבה את רוחניותו ורק שיכנה בגופו החומרי, ולא ערבם כלל, ומלבד גאונותו העצומה ושקיעותו העמוקה בתורה, יעידו על כך מעט סיפורי היראה שמצאנו בכתובים, הגם שהם טיפה מים יראתו הגדולה…
תלמידו שזכה לשמשו בסוף חייו, סיפר: "כאשר מורי ורבי נחלש ושכב באין אונים, הלבשתי לו את הגרביים, ויהי אך גמרתי להלבישם, הזדעזעתי לשמוע שהרב שבקושי יכול היה להניע את שפתיו מרוב חולשתו, שאג בגבורת ארי: "זה דוקר… זה דוקר…"
מרוב בהלה חשבתי לתומי שלא הלבשתי אותם כראוי ומיד נגשתי והפכתי אותם לצד השני, אולי הלבשתי אותם הפוך… אך גם כעת, מיד כשגמרתי להלבישם , שוב שאג בקול גדול: "זה דוקר… זה דוקר…"
תיכף הבנתי שלא מדובר בדקירות גוף רגילות והרהרתי שמא הם שעטנז… ואכן לאחר בדיקה גיליתי שאכן גרבי הצמר היו תפורים בחוטי פשתן…
***
יראתו קדמה לחכמתו, כפשוטו ממש, כפי שהעיד עליו הגאון בעל ה'דברי חיים' מצאנז זי"ע, שספרו ה'קצות החושן' התקבל כל כך בעולם התורה כולו, משום שלימודו היה ביראה גדולה, וקודם שישב ללמוד היה הולך לחדר מיוחד לעשות תשובה בבכייה עצומה ובבקשה שלא יהיה לימודו בכלל 'ולרשע אמר מה לך לספר חוקי', וחזר על הפסוק הזה כמה וכמה פעמים.
***
מפורסם סיפורו של הגאון רבי זאב צ'צ'יק זצ"ל בשם זקן אחד שזכה להכיר אחד מתלמידי ה'קצות' שסיפר לאותו זקן:
"כשלמדתי אצל מורי ורבי בעל ה'קצות החושן' והגיע הזמן בו עמדתי לשוב לביתי, נכנסתי אל הקודש פנימה להתברך מפי מורי ורבי, כשאמרתי לו שבאתי להיפרד ממנו, לא אמר לי מאומה, רק תפס את ידי בידו הקדושה והטהורה והחל לומר בקו מתוק מילה במילה את הפסוק 'שמח בחור בילדותך וייטיב לבך בימי בחורותיך, והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך', וכאן הפסיק לרגע קט, ומיד החל לזעוק בקול זעקה כשהוא מנענע את ידי בחוזקה, ומטעים באיטיות כשפניו לוהטות באש קודש: "ודע… כי… על… כל… אלה… יביאך… אלוקים… במשפט…!"
התלמיד סיים את סיפורו ואמר: "שנים רבות עברו מיום זה, ועדיין יש בליבי פחד איום ונורא לעבור על נדנוד קבל של עבירה, חלילה… באוזניי עדיין מהדהדות קריאתו של הרבי 'ודע…. יביאך… במשפט…'"
***
הנהיג את צאן עדתו ללא חת ומורא, בהקפדה מלאה על כל קוץ ויוד בכללי ההלכה וההשקפה, לא נשא פנים לאיש ואף לא לשלטונות שלעיתים עמדו מולו בהתנגדות.
פעם אירע שערך גט כריתות לבתו של פורק עול, גברא אלימא, שהיה מקורב למלכות, והלה הלך רכיל אצל השלטונות שהוא מנהיג את עדתו כלבבו כנגד השלטונות. ה'קצות החושן' נלקח למאסר, אך עד מהרה נוכחו השלטונות בצדקתו שמנהיג את קהילתו על פי דת ישראל, ללא כוונה רעה נגד השלטונות ושחררו אותו ממאסר, ובקשו את סליחתו.
***
לעיתים היה בעל ה'קצות החושן' מבקר בעיר הולדתו 'קאליש', ובכל פעם היה פותח את ביקורו בבית המרא דאתרא. באחד מהביקורים הללו, כשהגיע ה'קצות החושן' לבית המרא דאתרא, הוא לא היה בבית, והרבנית קיבלה את פניו בהתרגשות, וביודעה כי בעלה מאוד ישמח בביקורו ובדברי תורתו, ביקשה מבעל ה'קצות החושן' שיכנס לפוש קמעא מעמל הדרך. בינתיים הגישו בני הבית לאורח הדגול יין ישן שהובא במיוחד מהמרתף, אך מרוב ההתרגשות והמהירות, לא הספיקו לנקות את האבק מעל גבי החבית…
בעל ה'קצות החושן' ברוב שנינותו, החליט לנצל מאורע זה כדי להוכיח את הרבנית על דיבה שיצאה עליה שהיא עוסקת בהלוואות כספים עפ"י 'היתר עיסקא' שאמנם הוא מותר, אבל רבו הפרטים והדינים בו ואין לסמוך עליו בקלות, ואמר לה בדרך צחות: "חוששני כי אבק ריבית הוא…"
אך גם הרבנית שנונה ופקחית היתה וענתה לו מיד: "לא… רבי! אבק לשון הרע הוא זה…" ואכן מבירור הדברים עלה כי אכן הדברים הופצו על ידי בעלי מדון, שקנאו בבעלה הרב שתורה וגדולה עלו של שולחנו, בהיותו גדול בתורה ועשיר מופלג.
ה'קצות החושן' ביקש את סליחתה, התכבד מן הכיבוד, ואיחל לה בלבביות שמהרה תיפתר ממוציאי הדיבה ומבקשי רעתם.
***
לסיום, נספר ספור ממנו נוכל ללמוד על השורשים ממנו ינק בעל ה'קצות החושן' ואחיו שהיו גם הם תלמידי חכמים עצומים. הגדול היה רבי יהודה כהנה בעל ה'תרומת הכרי'. השני, הגאון רבי חיים שה'קצות החושן מזכירו בספריו בתארים מופלגים. השלישי, היה הגאון רבי אריה ליב בעל ה'קצות החושן', והאחרון היה הגאון רבי מרדכי ששימש כרב העיר חדרוב, ולאחר מכן עסק במסחר.
בערוב ימי אמם, כאשר כבר היתה חולה מאוד וחלשה, התגוררה אצל בנה הג"ר מרדכי בעיר 'אונגוואר'. יום אחד באו כל בניה לבקרה, וכדרכם נשאו ונתנו בדברי תורה וקיימו את הפסוק 'את והב בסופה' ע"י שהתנצחו זה עם זה בהלכה, הויכוח היה גדול והלהט התגבר, עד שלבסוף הסכימו כל האחים עם האח הצעיר רבי מרדכי והודו לדבריו…
כשנכנסו לחדר אמם להיפרד ממנה, קפצה ממיטתה והחלה לרקוד משמחה, 'לשמחה זו מה עושה…?' התפלאו הבנים, והיא הסבירה להם: "ידעתי בניי שבני רבי מרדכי אכן תלמיד חכם, אך דאגתי שמא כיון ששלח ידיו במסחר נגרע משהו מגדלותו, ועתה אני רואה שרב כוחו בתורה ואף גבר על אחיו… קיבלתי כוחות חדשים שהרימו אותי ממיטתי עד כדי ריקוד משמחה…"