"נחנו נעבור חלוצים לפני ד'" (לב, לב)
רבי ברוך שיש, אשר כיהן כמחנך בתלמוד תורה תשב"ר, סיפר את הסיפור המאלף הבא: בראשית אחת השנים הגיע רבינו מרן הגר"ח קנייבסקי זיע"א, כדי להכניס את בנו לתלמוד תורה. כמו הורים אחרים, ביקש רבינו רשות לשבת בפינת החדר בכיתה כדי לשהות מעט עם הילד ביומו הראשון. הגשתי לו כסא, הוא התיישב ושקע בלימודו. חלפה שעה קלה, ההורים כבר הלכו, אך רבי חיים עודנו יושב במקומו ותלמודו בידו.
חשבתי בלבי שרבי חיים שקוע בלימודו, לכן לא שת לבו שההורים כבר הלכו, ניגשתי אליו ואמרתי לו, שכמובן אנו מתכבדים בנוכחותו, אבל אני חס על זמנו, ומצדי הוא יכול ללכת ולהשאיר את הילד לבדו, כפי שנהגו שאר ההורים.
אמר לי רבי חיים, שהוא חושש שבלכתו הילד יבכה, ולכן הוא מעדיף להישאר בכיתה, שהילד יחוש תחושת ביטחון ולא יבכה. אמרתי לו שמנסיוני גם אם הילד יבכה, לאחר כמה דקות של ליטופי חיבה על הלחי וכמה סוכריות, הוא יתרצה ויפסיק את בכיו…
אמר לי רבי חיים: יש כאלו שמשנה להם היכן הם לומדים, אבל לי זה לא משנה, אני אלמד אותו דבר עם אותו ספר גם בכולל 'חזון איש' וגם כאן בחדר… לכן אני מעדיף לחסוך מהילד גם את הבכי של כמה דקות. לכן, אם הדבר לא מפריע למחנך, אבוא לכיתה במשך כמה ימים עד שהילד יסתגל לכיתה החדשה… כמובן, הבעתי את הסכמתי, וכי מילתא זוטרתא היא שהילדים ילמדו במחיצת רבי חיים…
וכך, היה רבינו מגיע מדי יום לכיתה עם ערימת ספריו, מתיישב בקרן זוית ושוקע בלימודו. הדבר נמשך כחודש ימים, עד שראה רבינו כי בנו היניק כבר התרגל והסתגל לכיתה ורק אז פסק מלהגיע.
רבינו ברגישותו הגדולה, טרח לשהות בכיתת התלמוד תורה במשך חודש ימים כדי למנוע בכי של ילד!
כששים שנה לאחר מכן, ביקר רבי יעקב שיש במעונו של רבינו ושמע מפיו את המאורע שהתרחש בתלמוד תורה תשב"ר, בכיתתו של אביו, רבי ברוך. רבי חיים תיאר באזני רבי יעקב את האוירה הגועשת ששררה בכיתתו של אביו, שנהג למסור את שיעוריו בהתלהבות ולשיר ולרקוד עם תלמידיו. אולם השירה והריקודים לא הפריעו למרן שר התורה, שישב מדי יום מאחורי ערימת ספרים ושקד על תלמודו בריכוז מוחלט כאלו הוא נמצא בהיכל כולל חזון איש.
הבאת הילדים לת"ת אינה ביטול תורה
נשאל רבינו: משפחה גרה בקצה העיר בני ברק, אין שם בית חנוך לילדים. וצריכים הסעה לתלמוד תורה. הדבר גורם לטרחה רבה ולבזבוז זמן ומשבש את סדרי החיים. לאב נגרם ביטול תורה, יש מתח רב בבית בגלל ההשכמה המוקדמת בבוקר והמרוץ נגד הזמן.
והשיב, כי אין זה בטול תורה כי הוא עוסק במצוה, וכמה שטורחים יותר בשביל הילדים – כך יזכו לרוות מהם יותר נחת.
ילד המתאמץ בלימודו יתר על המדה
רבינו נשאל אודות נער המשקיע את עצמו בלימוד התורה ומתאמץ יתר על המידה, עד שהדבר משפיע לרעה על מצב בריאותו, אך קיים חשש שאם הוריו יעירו לו על כך, עלול הבן לחשוב שהם רוצים למנעו מלימוד תורה. כיצד יש לנהוג איתו, האם בכל זאת צריך להעיר לו על כך?
השיב רבינו, כי צריך להעיר לו על כך, שכן לפעמים על ידי התאמצות יתר עד כדי פגיעה בבריאות, עלול הוא להגיע למצב שיפסיק ללמוד לגמרי, רח"ל, וכבר היו דברים מעולם.
וסיפר, כי שמע מרבי אליהו דושניצר שה"חפץ חיים" היה נכנס לישיבה בשעה אחת עשרה בלילה והיה מכבה את האור, באמרו: "גם מחר זה יום!"
הוסיף רבינו, כי ככלל, בדברים האלו לא שייך כללים, צריך בהם הכרעה ושיקול הדעת, כל מקרה לגופו, ויש לדעת מה לומר ומה לא לומר… צריך לדבר עמו בתבונה ובשכל ישר, שיבין שהדבר הוא לטובתו ואינו נובע ח"ו מחמת זילות בחשיבות למוד התורה. אדרבה, אם ישמר על בריאותו יוכל לשוב לאיתנו ולהתאמץ בלמוד ולהגביר חילים לתורה.
כשבחור משתוקק להתקבל – איך אפשר לסרב?…
אחד מראשי הישיבות בא אל רבינו בעניינו של בחור שמשתוקק מאוד להתקבל לישיבה, אך הבעיה היא שהוא חלש מאד, ולא מתאים לרמה של הישיבה. אם יקבלו אותו, סביר מאד שהוא לא יסתדר בישיבה, וכעבור זמן יאלצו להוציא אותו. שאל ראש הישיבה את רבינו כיצד עליו לנהוג בבחור הזה.
רבינו סיפר לו את המעשה שהיה עם ה"חתם סופר":
פעם בא אל החתם סופר בחור שביקש להתקבל לישיבה. שאל אותו החתם סופר: "בן כמה אתה?"
השיב: "בן שמונה עשרה".
אמר ה"חתם סופר": "אפשר לבחון אותך בלימוד?"
השיב הבחור: "מעולם לא למדתי גמרא, ואפילו חומש איני יודע"…
אמר לו החתם סופר": "בן שמונה עשרה לחופה. תתחתן, בעזרת ה' יהיו לך ילדים, ואותם תשלח ללמוד בישיבה".
פרץ הבחור בבכי ואמר: "ומה אתי? אני אשאר עם הארץ?!"
הדברים נגעו ללבו של ה"חתם סופר", הוא ראה עד כמה הבחור מתעקש ורוצה ללמוד, והסכים לקבלו לישיבה, הוא ביקש מבחורים בישיבה ללמוד איתו, אולם הבחור היה קשה הבנה, ולא קלט מאומה.
באו הבחורים לחתם סופר והתאוננו: "בחינם אנו יגעים".
אמר להם: "אם תתמידו ללמוד איתו, לבסוף הוא יצליח לקלוט משהו, ואם כן אין זה בחינם".
וכך היה. אט אט הבחור התחיל לקלוט – חומש, משנה, ואפילו גמרא…
לימים נשא הבחור ועבר להתגורר בעיר אחרת, והקשר עמו נותק.
כעבור עשרות שנים קיבל ה"חתם סופר" מכתב. היה זה אחד מאותם מאות ואלפי מכתבים תורניים שגדולי תורה ורבנים מכל הערים והמדינות היו מריצים אל החתם סופר, גדול הדור.
קרא החתם סופר לבנו ה"כתב סופר" וביקש ממנו לעיין במכתב ולחוות את דעתו על תכנו. הכתב סופר קרא את המכתב בעיון, הוא התפעל מתוכנו ואמר: "ניכר מן המכתב שכותבו הוא תלמיד חכם גדול".
אמר החתם סופר": "התזכור את אותו בחור עם-הארץ וקשה-הבנה שבא אלינו לישיבה לפני עשרות שנים? הוא כותב המכתב!"
סיים רבינו את הסיפור ופנה לראש הישיבה, כשדמעות של התרגשות זולגות מעיניו: "אם הבחור כל כך רוצה, איך אפשר לסרב לו?! לעולם אי אפשר לדעת מה יצא ממנו. תקבל אותו, ובעזרת ה' הוא יצליח!"
(מתוך הספר 'ומתוק האור' פניני רבי חיים)