מאת: הרב חיים ברגר
שלושה חודשים אחורה –
תחילת חודש אדר שני תשפ"ב. עם ישראל מסיים במסגרת הדף היומי את סדר מועד, ומתקדם בדחילו ורחימו לקראת היעד הבא – סדר נשים מתלמוד בבלי. עבורי היתה זו חגיגה מרגשת. לראשונה בחיי זכיתי לקצור הישג כה מרשים, לסיים כשליש מהש"ס לאחר לימוד יומי קבוע חסר פשרות, דף ליום, דף ליום!
הכל התחיל בעיצומו של חורף תש"פ. וכשאני כותב 'הכל' אני מתכוון לכך, כי אלו החיים שלי שהחלו אז מחדש. חבר שלי השיג עבורי כרטיס כניסה למעמד סיום הש"ס, לא היה נעים לי לסרב לו, כך שמצאתי עצמי מתלווה אליו לאירוע הענק. ראיתי את השמחה על פניהם של יהודים מהשורה, אברכי כוללים וקובעי עיתים, שהגיעו ליעד הנכסף של סיום כל הש"ס, והחלטתי שגם אני זכאי לאושר היומי של לימוד בקביעות ללא פשרה. האירוע הזה, וגם קצת יענקלה הכונס.. חיברו אותו למסלול הלימוד, שמאז הפך למסלול החיים שלי עצמם – –
ערבי פסחים תשפ"ב. תחילת לימוד מסכת יבמות חלה בעיתוי הקשה והמאתגר ביותר. הקפיצה מחציו השני של סדר מועד הקל יחסית (!) לעבר הפרקים הראשונים של מסכת יבמות, כמוה כמעבר בין טיול נינוח סמוך לשפת הנהר בשעת ערב אביבי, לטיפוס מייגע ומתיש על צוקי סלע במדבר צחיח בצהרי יום שרבי. הסוגיות הקשות, ההבנה הנדרשת ביסודות פרשת הייבום והחליצה, השרטוטים של מקרי המשפחה וה'היכי תמצי' הסבוכים והבלתי נגמרים, כל אלו סוגרים על הלומד ודורשים ממנו את מיטב הכוח והריכוז. וגם הרבה מאוד סבלנות – – והמון זמן.. תשאלו את מי שהיה שם – –
וכל זה כאמור התחיל מעט יותר משלושים ימים לפני חג הפסח. עם השינוי הזה ניגשתי אל הימים העמוסים ביותר בשנה. למען האמת, מיד בהתחלה חששתי להצלחתי בהמשך, אך ניסיתי להדחיק את הקושי. קיוויתי שתיכף אתרגל ללימוד המסכת החדשה כך שהכל יזרום פחות או יותר, אבל בפועל, לא נדרשתי לזמן רב מדי כדי להבין שאני די נאיבי – – זמן הלימוד התארך עוד ועוד ודרש ממני שעות ארוכות מעבר ליכולתי. התקשיתי בהבנה הבסיסית, התאמצתי לקלוט את המינימום הנדרש בהבנת דברי הגמרא והרש"י. כל שורה הכבידה עלי יותר מקודמתה. הרגשתי חסר אונים.
לא מצאתי ידיי ורגליי במסכת יבמות – –
אלו היו ימים בלתי אפשריים. ההכנות וההתארגנות לפסח יחד עם שעות העבודה הקבועות סחטו ממני את כל כולי. מדי ערב, לאחר תפילת ערבית, מצאתי את עצמי פותח את הגמרא ומנסה ללמוד את הדף של היום, דף נוסף, קשה ומפרך, של מסכת יבמות – – השעות הקטנות של הלילה הפכו לי ליותר ויותר מוכרות. לעיתים אפילו נדרשתי למהר לסיים מפאת עלות השחר המתקרבת. הייתי עייף, מותש, כמעט מיואש – – טרחתי כל כך, התאמצתי, ולא בדיוק זכיתי להצליח – –
את מה שהיה באותו ליל רביעי לא אוכל לשכוח. אני זוכר היטב איזה דף למדתי ובמה בדיוק התקשיתי אז. שלוש שעות תמימות התאמצתי להבין את דברי הגמרא לפי שורש מחלוקת האמוראים, ועדיין לא הספקתי להתקדם לעמוד ב'. השעה התאחרה יותר ויותר, ועדיין לא מצאתי מנוח לנפשי בהבנת דברי רש"י. היה קשה לי. זה היה לאחר ימים ושבועות ארוכים של עבודה מאומצת בהכנות לחג. הייתי סחוט פיזית ונפשית, מיוגע ומיוזע. זה היה אני מול הגמרא. אברך שרוצה ומתאמץ ביותר להבין את לימודו, מול מסכת קשה בלתי ניתנת לפיצוח – –
שתיים בלילה. אני יושב לבדי בבית הכנסת. בלעדיי לא היה שם איש. עיניי בוהות בגמרא שלפניי, מטושטש, מסוחרר, עייף. אובד עצות. חשתי שאיני יכול עוד. קמתי ממקומי, לא בדיוק יודע מדוע. מצאתי עצמי פוסע לאט לעבר ארון הקודש – –
נישקתי בפי את הפרוכת, הושטתי זרועותיי והתרפקתי על ארון הקודש. לאחר רגעים ספורים פרצתי בבכי. הדמעות שטפו את פניי ומשם החליקו על אותיות הרקמה. האריות כאילו תלו בי את מבטם החודר, ואני עומד ובוכה. בחוץ שקט וחשוך, ואני לבדי בבית הכנסת, ראשי כבוש בהיכל ומתייפח – – עיניי מאומצות, בגדיי מוכתמים מעבודת ערב החג, רגליי דואבות, ואני בוכה, ובוכה – – – בכי של יגיעה, בכי של מאמץ, בכי של תפילה ובקשה מה' יתברך שיעזור לי להבין, שייתן לי את הכוח להמשיך – – שאזכה לצלוח גם את הדפים הקשים, שלא ארפה ידיים חלילה, שאזכה לסיים את הש"ס – – –
היינו שם רק שלושתנו, אני, בוראי, והתורה הקדושה. דקות ארוכות עמדתי כך, כשאני מרגיש שהמעמד הזה נוסך בי כוחות מחודשים. זהו היה בכי טהור, בכי של התחברות מחדש. בכי של קושי שהפך לבכי של הבטחה, לי עצמי, לה' יתברך, ולתורה הקדושה, שאני ממשיך קדימה, לטפס, להתאמץ, להצליח – –
הדר קבלוה באהבה ביומי דניסן תשפ"ב.
♦ ♦
הקושי לא חלף, הסוגיות ביבמות לא השתנו. הן רק הלכו והחמירו. ככל שהתקדמתי במסכת פנימה הבנתי שהפלונטר סוגר עליי יותר ויותר. אבל התחושה היתה שונה. הידיעה שה' יתברך רוצה אותי דווקא כאן, בתוך הקושי הזה, נסכה בי כוחות מחודשים ללא הרף. זכרתי כל הזמן שהניסיון האמיתי הוא כשהחומר אינו מאיר לי פנים כל כך. הניסיון מגיע בסיבוב, כשקשה, כשהמסלול מעוקל ואיני רואה את האופק. והנה, למרות כל הקושי, את ה'שכינה כנגדו' הרגשתי בהתאם. מאז אותו לילה, ניגשתי ליבמות מתוך אהבה, מתוך התרפקות.
ליל חג הפסח, יבמות דף ל"ט, תשפ"ב. פסוקי ההגדה המתארים את הגלות והקושי במצרים תפסו אצלי משמעות נוספת, עומק מיוחד. נגד עיניי עלו דברי הזוהר הקדוש שממשיל את הקושי ביגיעת התורה לגלות ישראל במצרים: 'וימררו את חייהם בעבודה קשה – זו קושיא. בחמר – דא קל וחומר. ובלבנים – דא ליבון הלכה. ובכל עבודה בשדה – דא ברייתא. את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך – דא תיקו' (רעיא מהימנא ג').
הרגשתי שאני מתחבר היטב לפסוקים. חזרתי עליהם שוב ושוב תוך שאני מגלה בהם טאצ' ייחודי, פירוש אקטואלי מתמיד שכאילו נאמר במיוחד לגביי בחג פסח זה. וירא ה' את עניינו – זו המשנה של 'צרות צרותיהן'. ואת עמלנו – זה הרש"י הארוך בדף ט' שמשרטט את הציורים המשפחתיים הסבוכים לעייפה. ויתנו עלינו עבודה קשה – פרק ארבעה אחים שחל כולו בעיתוי מדויק בשבועיים הראשונים של חודש ניסן העמוס, ועוד ועוד.
ואז, מול שלוש המצות וגביע הכסף, נפל לי האסימון. ענן גדול של התרגשות החל לעטוף את ליבי, ללטף אותי מכל עבר. שמחה עצומה בכך שזכינו להיגאל ממצרים, להיות לעם ה' ולקבל את התורה הקדושה, לעסוק בה בכל יום ולקיים את המצוות. אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. חשתי עצמי מתחבר מחדש לה' יתברך ולתורה הקדושה.
ההתרגשות שלי עלתה על גדותיה. השמחה שלי, האושר הגדול, בקעו מעומק הלב. 'אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה.. אילו נתן לנו את התורה ולא נתן לנו את – – – מסכת יבמות – – – העיניים שלי ברקו משמחה: אבא בשמיים, אני כל כך אוהב את מסכת יבמות, אני כל אוהב להתעמק בדפים הקשים האלו ולהתאמץ להבין אותם. תודה לך ה' על המסכת הנפלאה הזו!
באותה שעה הבטחתי לעצמי: ריבונו של עולם, גם על סימן ל"ב במשנה ברורה אני לא אוותר – –
באותו לילה יצאתי ממצרים שלי – – והתקרבתי אל הר סיני.
♦ ♦
רבבות אלפי ישראל עוסקים בחודשים אלו בלימוד הלכות תפילין בספר משנה ברורה. החומר הנלמד מגוון למדי. ישנם סימנים קלים יותר וקלים פחות. החומר הזה מאופיין בריבוי פרטים וסעיפים, מושגים חדשים ובלתי מוכרים שדורשים העמקה ייחודית. אבל אני כבר זוכר היטב, לעולם לא יאמר האדם צר לי המקום. אני לא מרים ידיים. כי אני כבר יודע, שה' יתברך רוצה לראות אותי דווקא כאן, מתאמץ מול הקושי, ממשיך בנחישות למרות האתגר הגדול.
וגם ברגעים של חולשה אני משנן לעצמי, שגם הסימנים הקשים והמורכבים יותר, כמו למשל סימן ל"ב או ל"ו, נכתבו בשבילי ומחכים שאלמד ואבין אותם. אני לא מרפה, אני עקבי ומתמיד ברצף, לא חושב לרגע על קיצורי דרך, ומתאמץ יום אחר יום ללמוד את הדף היומי בהלכה. כי כאמור, דווקא מול הקושי, נוכח אי ההבנה וההתאמצות הרבה והמייגעת, או אז מתרחש החיבור האמיתי לתורה הקדושה.
מאותו לילה מול ארון הקודש, אני משתדל לשנן לעצמי: ה' יתברך נתן את התורה הקדושה לי, ולכל אחד ואחד. מסכת יבמות, כמו גם הלכות תפילין במשנה ברורה, שייכות לכל לומד ומבקש באשר הוא. לא ייתכן שיש סימנים ופרקים שכביכול נשגבים מבינת הלומד שבסך הכל רוצה ומבקש לקיים את רצון ה', לשמור ולעשות.
עם הכלל הזה בידיי, אני חוצה את הים, מסתער מדי יום על החומר היומי, לומד על דרכי תפירת התפילין, על 'דוכסוסטוס' ועל 'חוק תוכות', מתאמץ, משקיע, ולא מתייאש. דבוק ביסוד זה אמשיך בעז"ה להתקדם עוד ועוד, ללמוד, להבין, ולהצליח בס"ד. כי כשהאדם רוצה ללמוד את התורה הקדושה מדי יום בהתמדה וללא פשרות, העקוב הופך למישור, וכל קושי נרקם לסיפור של הצלחה בס"ד.
כי 'רחמנא ליבא בעי', יותר מהכל רוצה ה' יתברך את הלב – –
את הל"ב של הלכות תפילין!