בני בן העשר חזר מהת״ת באמצע היום בגלל חום גבוה וכאבים חזקים בעצם של הרגל. רופא המשפחה שבדק אותו אמר שהוא שולח אותנו למיון ילדים בבית החולים שערי צדק, כי זה נראה לו זיהום שיש בו סכנה. ואכן תוצאות הבדיקות בביה"ח גילו שזה חיידק מסוכן וצריך להתחיל באופן מיידי בטיפול אנטיביוטי מסיבי דרך הווריד שימשך כשמונה שבועות, והטיפול כרוך באשפוז ממושך מאוד. והרופאים אמרו שנתפלל טוב שלילד לא תהיה פגיעה בעצם, שעשויה לגרום לצליעה ולנכות לכל החיים ח"ו.
בלילה הראשון נשארתי אני להשגיח על בני ולאחר שנרדם בשעה 2:00 לפנות בוקר לערך, עליתי לקומה 8 בבית חולים, שם בית המדרש ואמרתי תהילים וכו'. ביציאתי ראיתי מודעה, ובה כתוב שהמתפלל במניין בקביעות והעונה אמן ויהא שמיה רבא בכוונה, וכן הנזהר שלא לדבר בשעת התפילה וקריאת התורה, זוכה שהגזירות נעצרות, ושקורעין גזר דינו וזוכה לבנים חיים וקיימים, וכן ינצל הוא וכל יוצאי חלציו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה וכו'.
אני, שידעתי לצערי הרב, את מצבי הרוחני בכל מה שקשור לתפילות במניין ולנושא של מורא מקדש. ובפרט בכך שהייתי מדבר בשעת התפילה וקריאת התורה, נשברתי לרסיסים. ניגשתי לארון הקודש שהיה נעול, הזזתי את הפרוכת ופרצתי בבכי נוראי, דבר שלא קרה לי מעולם. פשוט בכיתי ובכיתי… הדמעות זלגו ללא הרף, זה בכי ללא שליטה, בכי שמטהר את הנשמה לחלוטין.
כמובן שכשבכיתי גם התחרטתי ועשיתי תשובה מכל הלב על העבר, שזה כולל תשובה על חילול ה', ביזוי ה', פורש מהציבור, כפיות טובה להקב״ה על כל החסדים והרחמים שהשפיע עלי, ועשה איתי ועם כל בני ביתי עד עכשיו, וגם קיבלתי על עצמי בקבלה גמורה שבל"נ אין יותר חברים ודיבורים בשעת התפילה וקריאת התורה, אין יותר תפילות בלי מניינים, אין יותר לאחר לתפילות ולהפסיד בלי סוף אמן ויהא שמיה רבא, אין יותר לקרוא עלונים בשעת התפילה וחזרת הש״ץ, אין יותר להסתובב בחוץ בשעת התפילה, אין יותר להתעסק עם הפלאפון בשעת התפילה…
זה אולי נשמע הרבה דברים ונראה קשה מדי, אבל זה רק ענין של החלטה, וזה קל מאוד, בפרט כשרואים את התוצאות. בקיצור, הכיוון היה שכל דבר שאני לא יעז לעשות כשאני נכנס לאדמו״ר שלי עם קוויטל – אותם דברים אני גם לא אעשה בשעת התפילה. לדוגמא: תאר לעצמך שאתה בתוך החדר הפנימי בו האדמו״ר שלך מקבל אותך עם קוויטל, ותוך כדי שיחתך עם האדמו״ר אתה קורא ומעיין בעלון תורני שנמצא על שולחנו של האדמו״ר, או שאתה בודק מי מתקשר אליך, או סתם אתה מתעסק עם הפלאפון, או שהחלטת שעכשיו אתה מדבר עם חבר, איך זה נראה לך? היש חוצפה ועזות מצח גדולה מזה! חשבת איך הגבאים או החסידים היו מגיבים לאחר מכן.
זה הקו שהנחה אותי באותן דקות גורליות, מול ארון הקודש, בהן קיבלתי על עצמי לשנות את דרכי בכל הנוגע לתפילות, ולהתחיל להתנהג בתפילות, לפחות כמו בזמן שאני נמצא בחדרו של האדמו״ר. עם הקבלה החזקה הזאת הלכתי לישון בהרגשה טובה ומרוממת.
למחרת בצהריים, עשו לבני בדיקות דם שיגרתיות לראות אם התרופות התחילו להשפיע במשהו, וכשהגיעו התוצאות ראיתי שהרופא מזעיק עוד רופא, והרופא הנוסף לאחר עיון בתוצאות מזמין את מנהל מחלקת ילדים, והמנהל מזמין פרופסור… נבהלתי מאוד ושאלתי מה קרה. הרופא קרא לי בצד והסביר לי שהתוצאות מראות שאין חיידק, וזה לא מסתדר להם בשום פנים ואופן, כי בכל הבדיקות הקודמות רואים בבירור חיידק, וכזה נס לא ראה מעולם, כשהוא כבר 30 שנה רופא, וגם בספרות הרפואית אין לזה כנראה תקדים.
תכל'ס, הם החליטו שהיות שהיום ערב שבת, הם שולחים אותנו הביתה עד מוצאי שבת, ושהילד יקח ליתר בטחון אנטיביוטיקה דרך הפה בשבת, ושנחזור במוצאי שבת והם יחליטו מה לעשות.
חזרנו הביתה לשבת הילד הרגיש טוב ב"ה, ואפילו הלך לתפילות בבית המדרש, ובמוצאי שבת חזרנו לבית חולים ועשו שוב מיפוי עצמות וכו' והתוצאות הראו בבירור שהחיידק נעלם כלא-היה וגם שאין שום נזק לעצם ב"ה. ושיחררו אותנו הביתה בלי כדורים ובלי תרופות, כשהרופאים ההמומים שואלים אותנו איזו סגולה עשינו שזכינו לכזה נס.
לסיכום, הילד ב"ה בריא ושלם, ואני נהייתי מקדש השם…
א.ב.ח. ירושלים.
נ.ב. הבטחתי לפרסם את הנס, כדי לחזק אנשים נוספים הזקוקים לישועות ומנסים כל מיני פטנטים וקיצורי דרך להוושע. נסו לקבל על עצמכם לכבד את הקב״ה ובוודאי שלא לבזותו, ויתקיים בכם הפסוק כי מכבדי אכבד ובחרת בחיים וכו'.
('שתקתי ונושעתי', הובא בגיליון קדושת בתי מקדש מעט)