"והביטו אחרי משה"
מכירים את התופעה, לפיה אדם סבל ממחושים שונים והוא הולך לרופא, וכל רופא סבור שהבעיה נמצאת בתחום ההתמחות שלו?
רופא פנימי יבדוק את הבעיה באיברים הפנימים, רופא אף אוזן גרון יחפש את הבעיה באיברים שהוא מתמחה בהם ורופא הלב- יבדוק את הלב…
מספר הרה"ג רבי שלמה לוונשטין שליט"א: "סיפר לי ידידי רבי יוחנן דוד סלומון שכאשר הלך בשוק הערבי של יפו עוד בשנים שטרם הקמת המדינה, היו יושבים הספר והסנדלר על שרפרפים בצד הדרך ושותים קפה. והנה, ברגע שהוא התקרב אליהם, מבטיהם הופנו לכיוונים שונים. הסנדלר הביט למטה והספר הביט למעלה, ומדוע? כי כשספר רואה אדם מיד הוא מביט אל שערותיו, וכשסנדלר רואה אדם מיד הוא רואה את נעליו. אם תכניס לבית הכנסת נגר, הוא יאמר לך מיד מה מצב הספסלים והשולחנות. אם יכנס חשמלאי, הוא ישים לב מיד מה מצב הפלורוסנטים. כך כל בעל מקצוע ישים לב מיד לחלק שמעסיק ומעניין אותו.
ולהבדיל בין קודש לחול, מסופר על רבינו הסטייפלר זצוק"ל שפעם הלך עם בנו, יבלחט"א, מרן רשכבה"ג רבי חיים קניבסקי שליט"א לקטוף סכך ליד הירקון. לפתע קרא הסטייפלר לבנו שיבוא מהר. רבי חיים הגיע, והסטייפלר הראה לו את הירוקת על פני המים ואמר לו, הנה, זו כוונת המשנה: "ולא בירוקה שעל פני המים". אנשים אחרים כשבאים לירקון רואים כל מיני דברים… אבל לא את המשנה…
כל אחד רואה את העולם לפי התוכן הפנימי של עצמו.
ורבי שלמה לוינשטיין שליט"א ממחיש זאת בדוגמה נוספת. "הגאון הגדול רבי מרדכי מן זצוק"ל, הסביר לי פעם מדוע תינוק מכניס כל דבר לפה: אדם מבוגר, יש לו צרכים שונים, הוא זקוק לספרים כדי ללמוד, לאכול כדי לאכול, לבגד כדי ללבוש וכו'. הוא מבין שכל דבר נועד למלא את אחד מהצרכים המגוונים של האדם. אבל תינוק אין לו, לפי הבנתו, שום צורך בעולם. הצורך היחיד שהוא מודע אליו הוא הצורך לאכול, ולפי נקודת מבט זו, לשם מה נברא הבגד? הרי אין שום צורך נוסף בעולם, מלבד האכילה. לכן ברור שגם הוא נברא לצורך זה, ואם כן מקומו של הבגד, הספר, המשחק וכו' – בתוך הפה"…
*
מסופר על אחד מהאדמורי"ם ששאל שני אנשים לטיבם של בני עיר אחת. האחד סיפר על מעשיהם הרעים, תיאר בציוריות עובדות שראו עיניו, על חטאים ומחדלים של אותם אנשים. לעומתו, השני סיפר מה שראה בעיניו, כמה אנשים טובים הם, איזה מעשים נפלאים הם עשו.
העניק הרבי תשורה נאה למי שדיבר טוב על אותם אנשים. תהה הראשון: "רבי! זה לא יתכן! אני דיברתי דברי אמת. את כל הדברים הרעים שסיפרתי, ראיתי במו עיני!".
השיב לו האדמו"ר: "אין לי שום ספק שסיפרת מה שראו עיניך. אך גם השני סיפר מה שראו עיניו. יהודי עם מבט רע- רואה באחרים דברים רעים. יהודי עם מבט טוב- רואה באחרים דברים טובים".
*
"והיה כצאת משה אל האהל וגו' והביטו אחרי משה", ומה היו אומרים? ר' יצחק אומר לשבח היו אומרים, "אשרי יולדתו של זה, כל ימיו הקדוש ברוך הוא מדבר עמו, כל ימיו הוא משולם להקב"ה"… ור' חמא אמר לגנאי היו אומרים: "ראה צואר, ראה שוקים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים", וחבירו משיבו: "אדם ששלט על מלאכת המשכן, אין אתה מבקש שיהא עשיר?!"…. כיון ששמע משה כך אמר להן חייכם משהמשכן נגמר אני עושה עמכם חשבון, שנאמר "אלה פקודי המשכן" (מדרש תנחומא).
בספר "ומתוק האור" בפרשתנו מאריך לבאר את הנושא, לפיו כל אחד רואה את הדברים מתוך נקודת מבטו שלו. היהודי המרומם, שהתקרב להקב"ה, הביט במשה רבינו בהשתאות עצומה, בהערצה ובכבוד רב, בחושבו בהתפעמות: "אשרי יולדתו של זה, כל ימיו הקדוש ברוך הוא מדבר עמו, כל ימיו הוא משולם להקב"ה". הוא עצמו כה השתוקק לקרבת אלוקים, וממילא כשראה כיצד משה רבינו זכה לכך, העריצו וכיבדו עד למאד.
אך זה שכל הזמן חושב על העולם במטבעות, וכמאמר העולם הגשמי: "כל העולם הוא משל והנמשל הוא כסף", חישב במוחו ש"אדם ששלט על מלאכת המשכן, אין אתה מבקש שיהא עשיר?!"…. אם אתה עצמך חושב על כל פעולה במשקפיים של חומריות וכסף, אם כן, מסתמא, גם משה רבינו הסתכל על הקמת המשכן במשקפיים של כסף. אז כמה הוא הרוויח? כמה כסף הוא לקח לעצמו? כמה כסף 'נדבק' אליו מאלפי התרומות שהגיעו למשכן?….
ומספר רבי שלמה לוינשטיין: "פעם כשהייתי אצל מרן רבינו רבי אהרן לייב שטיינמן זצוק"ל, סיפר לי שפלוני בעל עסק, גילה שגנבו לו ציוד. הוא חשד באחד מפועליו, אבל החשוד הכחיש. מה עשה? שם מצלמה נסתרת וכל ערב לפני שהלך הביתה הפעיל את המצלמה. לאחר תקופה היתה שוב גניבה, אך הפעם היה העניין מצולם, ואכן הפועל החשוד נראה היטב בסרט הצילום. כשקרא לפועל והראה לו את הסרט, התעלף הפועל".
"אמר לי רבינו מרן הגראי"ל שטיינמן: "וכמה פעמים אנחנו נצטרך להתעלף כשיראו לנו את מעשינו, בעולם האמת? ושם מראים גם את המחשבות…" ואז נתן לי יד ואמר לי בבכי: "אתה עוד אדם צעיר. אתה יכול לעשות מצוות ולגדול ביראת שמים, אבל אני, אני כבר זקן, עוד מעט אצטרך למסור דין וחשבון… איזה פרצוף יהיה לי שם…"
"כולם שומעים את הסיפור ה'פיקנטי' הזה ומתחילים לדוש בו בשעשוע. אך חכמי ישראל שחיים כל הזמן במחשבה על דין וחשבון שיצטרכו לתת לפני בית דין של מעלה, כשהם שומעים על סרט של מצלמות אבטחה, שהראה לגנב את עצמו ועד כמה הוא התבייש מכך, עד שהתעלף, מיד הם לוקחים מוסר בבכיות, וחושבים על "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים…"
שני אנשים יסתכלו על אותה הסיטואציה. האחד יראה בה אור גדול והשני יבקר אותה, ימצא את פגמיה ויבוא בטענות. ברור שלא הכל ורוד וחיובי, ישנם דברים רבים הטעונים ביקורת, שצריך להביט בהם בעין ביקורתית, בפרט אם מדובר במרשיעי ברית ורשעים. אך ישנם כאלו שכל דבר אצלם הוא סיבה לביקורת (וכפי שמרגלא בפומיה דמו"ר הגר"ח שינקר שליט"א, ראש ישיבת 'דרכי משה': "מה קל יותר מלנשום? להגיד ביקורת'…). לעומתם, ישנם אנשים שההסתכלות הטבעית שלהם, ההסתכלות הראשונית, היא חיובית ומלבבת מיסודה. הם מביטים באחרים מתוך הרוח החיובית והאופטימית האופפת אותם. ממילא הם בעיקר רואים דברים חיובים במעשי האחרים.
*
חצות ליל בבית משפחת א.: "היום דפקו על הדלת עשרות נודניקים. כל שתי דקות היינו צריכים לפתוח את הדלת לעוד כמה ת"תניקים ולתת להם כסף. כמה אפשר?! מה הם רוצים מאיתנו?!"….
חצות ליל בבית משפחת ב: "היום דפקו על הדלת עשרות בני ישיבות חביבים. כאלו מנומסים ועדינים! כל הכבוד להם! דופקים על דלתות של כל כך הרבה דירות שהם לא מכירים, רק בשביל לדאוג לבחורים נצרכים! נתנו להם כמה שיכולנו. חבל שאין לנו את כל הכסף בעולם לתת להם!"…
(פורסם ביתד נאמן)