מחצית השקל (ל"ח, כ"ו)
כמעט כל אחד מאתנו, בני האדם יושבי חלד, הקדיש חלק משמעותי ממאמציו כדי לבסס את עצמו, לדאוג לעצמו לעתיד טוב, פורח ואופטימי יותר. כל בר דעת אינו רוצה להיכלל בהגדרת 'המאבד מה שנותנים לו'. ואנשים ששאפו, עמלו והתייגעו לגדול ולהתפתח בכל מיני תחומים, אם בצמיחה רוחנית משמעותית בלימוד התורה או בעבודת המידות, ואם בצמיחה גשמית מוצלחת – בפיתוח קריירה, פרנסה, או מעמד אישי מפותח – חפצים לשמר את ההישגים שלהם ולהתעטר בהם לאורך ימים.
כל אחד בדרכו ובתחומו, ממקד מאמצים ומרכז אמצעים בכך שהצמיחה וההתפתחות שלו לא יהיו זמניות וחולפות כרוח נושבת, אלא צמיחה מבוססת וברת עתיד מובטח, משהו שיהפוך אותו לאדם מבוסס לאורך ימים. הלא אין הגיון בהשקעת מאמץ לצורך תקופה קצרה. ההשקעה כדאית רק כשהיא מבססת עתיד טוב ובטוח לאורך זמן.
ומכאן, לפריחה האדירה של 'שיטות המקצוע', 'קורסים ייחודיים', 'רעיונות חדשים', וכן הלאה – שכל אלה נועדו להבטיח בדיוק את היעד הזה, את הביסוס לאורך זמן, את המעמד היצוק. אינספור אנשים ברחבי עולם משקיעים הון רב ומאמץ כביר במיתוג עצמי, ביציקת היסודות כסלע איתן, מתוך מטרה שאלו יישארו נכס לאורך זמן, ילוו אותם לאורך ימים ושנים.
אבל מהו באמת המפתח שמבטיח שההשקעה שלנו תהפוך ליסוד איתן ומוצק? מהי הדרך להפוך כל הישג רגעי לאבן בסיס עוצמתית ואנרגטית לאורך זמן? כיצד יכול אדם להגיע ליעד נשאף, ולבסס את עצמו בתוכו לשנים רבות קדימה? איך נוכל להפוך כישורים, יכולות, הישגים ומטרות, למנוע מניע איכותי ומבוסס לטווח ארוך?!
לפנינו תגלית שחושפת את סוד ההצלחה, את הדרך לבסס את הישגינו בחיים: להכיר את מקומנו האמיתי, לדעת שכל הישג הוא לא שלנו אלא מתנה מה', ובאמצעות זאת – לא להתנשא, לנהוג בענווה, להתבטל לזולתנו כשווי ערך ממש.
כלומר, פוליסת הביטוח הטובה ביותר שמבטיחה להפוך אותנו לאיתנים ויציבים לאורך זמן ולייצב את הישגינו כקבועים ומתפתחים לטווח ארוך – היא התובנה שלא בטוח שאנו כאלה גאונים גדולים, שאנו לא בהכרח יותר מוכשרים וגאונים מחברינו, שכל מה שזכינו לו – הוא מתנת שמים. כשהחשיבה הזו נעוצה בבסיס ההישגים שלנו, ביסוד ההתפתחות האישית שלנו, אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שההישגים הללו יישארו שלנו לאורך זמן, ילוו אותנו לנצח.
את התגלית הזו חושף בעל ה'כלי יקר' בפרשת השבוע, בבארו את עניין השימוש בדמי 'מחצית השקל'. 'מחצית השקל' הינה מצווה בה כל יהודי נצטווה לתת תרומה בסך חצי שקל בדיוק, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, סכום קבוע וקצוב. וברוב כספי מחצית השקל, יצקו את אדני הקודש להקמת המשכן, אותם אדנים – יסודות עליהם הונח המשכן כולו.
מדוע דמי מחצית השקל שימשו דווקא למטרה זו ולא נעשה בהם כל שימוש אחר, ואילו כל התרומות האחרות שבני ישראל הביאו בנדיבות לב איש כיכולתו הן ישמשו לביסוס המשכן? מה טעם ראתה התורה להדגיש שדווקא דמי מחצית השקל הם ששימשו כאדני המשכן ויסודותיו?!
כאן טמונה תגלית מרעישה: כדי לבסס את משכן ה', כדי להציבו וליצוק את יסודותיו באופן נכון, הדבר צריך להיעשות מתרומה בה כולם שווים ואין איש שהוא נעלה ונישא מחברו. לא ניתן לבסס את המשכן בידי נדיבים בכירים או מתרומות בעלות חשיבות עצמית ויכולות כלכליות גבוהות. רק תרומה שכולם שווים בה, שאין בה קורטוב של גדלות של יהודי אחד מרעהו, שאין בה שמץ של חשיבות אדם יותר מזולתו – יש בה כדי לבסס ולייצב את המשכן.
ומכאן, שהמפתח ליציבות, לביסוס לאורך זמן, להצלחה לטווח ארוך, להשראת ברכת שמים – הוא בתובנה שכולנו שווים, אין לנו במה להתגאות, אין במה להתנשא. וככל שגוברת ההכרה שכולנו בני אנוש מוגבלים, וההישגים שלנו הם מתנת שמים ולא עדות לגאונות או כישרון מיוחדים שלנו, ככל שאנו מתבטלים לזולתנו ולא מתנשאים או גאים בהצלחותינו, ככל שאנו נוהגים ומתבטאים בענווה ובצניעות – כך הצלחתנו מובטחת יותר, מבוססת יותר, איתנה יותר.
הבה נבחן את המדד הזה, עד כמה אנו חשים שווים לזולתנו, מתבטלים אליהם, לא גאים ולא מתנשאים עליהם. הבה נבין, כי יסוד ושורש ההצלחה טמון בדיוק כאן – בהבנה שאין בנו משהו מיוחד מהזולת, לכל אדם יש את היכולות והכישורים שלו – אותם קיבל במתנה, ואין לנו סיבה להתגאות ולחוש טובים מאחרים. וככל שננהג כך ונתבונן בכך – כך נבטיח את הצלחתנו לאורך זמן, באופן קבוע ומבוסס לאורך ימים ושנים טובות!
דרמה בעיצומו של שיעור…
ישיבתו הרוממה של הגה"ק בעל ה'חתם סופר' זי"ע בפרשבורג המעטירה, היתה בית היוצר הגדול לתורה ולעבודת ה' בכל האיזור כולו. בראשה עמד, כאמור, ה'חתם סופר' עצמו, והוא שמסר בה שיעורים תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן, בסוגיות שנלמדו בישיבה בימי שגרה ובמועדי השנה. שיעוריו של ה'חתם סופר' נודעו כמופלאים בעיון ובבקיאות כאחד, כשעקר הרים וטחנם זה בזה, ובגאונותו הרבה הקשה ויישב, הוכיח וסתר, הבהיר והסביר, והיו הדברים מאירים כנתינתם מסיני.
גדולי וטובי הלמדנים והעילויים נקבצו ובאו אל הישיבה, לזכות לחסות בצילו של האילן הגדול, לשמוע את שיעוריו המחכימים ולהתחמם לאורו של המאור הגדול. אחד מהם, היה הגאון רבי יצחק אהרן משלוסבורג זצ"ל, שהגיע לישיבה בעודו עלם צעיר כבן 12 בלבד, וכבר נודע בגאונותו וחריפותו. וכגודל גאונותו גודל עניותו, באשר היה מחוסר אמצעים לחלוטין, והתקשה לקיים את עצמו בשבתו באוהלי התורה.
עד שעלה ברעיונו של העלם הצעיר והמבריק, שהואיל ודברי ה'חתם סופר' כה עמוקים ומורכבים, יוכל לעשות שימוש בכשרונו הגדול ולהתפרנס. וכיצד? הלא רוב ככל הבחורים התקשו לעקוב ולעמוד אחר כל שלבי השיעור, והם חיפשו מישהו מוכשר במיוחד שיוכל להעלות על הכתב את כל השיעור – פרט אחר פרט באופן מדוייק. הבחור הצעיר הציע את עצמו למשרה, הבטיח שיוכל לכתוב ולתעד את כל מהלך השיעור הקרוב באופן מדוייק, וחבריו הבטיחו לו שכר – 5 זהובים!
ראה הבחור כי טוב, והציע להם הצעה נוספת. הלא ה'חתם סופר' מוסר את שיעורו בהתלהבות רבה, 'אם אתם רוצים, אני יכול לא רק לרשום את מהלך השיעור, אלא גם לזכור את כל תנועותיו של רבינו בעת אמירת השיעור, ולחזור עליהן אחר כך, אחת לאחת. מעוניינים?' – שאל הבחור בעל הזכרון הפנומנלי…
'אכן כן!' – העיסקה נסגרה, הבחורים הבטיחו לבחור משלוסבורג עוד 5 זהובים, כשהוא מבטיח – בתמורה לעשרת הזהובים – לא רק לזכור ולתעד את מהלך השיעור, אלא גם לזכור ולחזור בפניהם את כל תנועות רבם ומאורם. כולם היו מרוצים מהעיסקה, והבחור הצעיר כבר נערך לשיעור יום המחר, במהלכו עליו להתרכז במיוחד…
ויהי ממחרת, ה'חתם סופר' פותח את שיעורו, והבחור משלוסבורג החל מחקה את תנועותיו – מתחת השולחן כמובן – כדי לזכור אותן היטב בכדי שיוכל לחזור עליהן ולהציגן לאחר השיעור. ה'חתם סופר' הניף את ידו – אף הוא הניף. ה'חתם סופר' היכה באצבעו – והבחור אחריו, וכן הלאה. הבחורים שהבחינו בכך, לא יכלו להתאפק מלחייך, ואחדים מהם אף החלו לצחוק…
לפתע הבחין בכך ה'חתם סופר', שדרכו היתה למסור את השיעור באימה וביראה כבשעת מתן תורה, בלי שנראה ולו שמץ חיוך על שפתותיו. והנה, לפתע הוא מבין כי בשיעור כולו ששון ושמחה, כולם מביטים לכיוון אחד ומחייכים ושוחקים… על אתר עצר ה'חתם סופר' את אמירת השיעור, וביקש לדעת לשמחה מה זו עושה, מה פשר העליצות שנפלה לפתע על כל יושבי השיעור?!
אימה ופחד השתררו בהיכל, הכל חששו מקפידתו של אותו גאון וקדוש, איש לא ההין לספר מה אירע, ומה טעם כולם חייכו עד לפני רגע. כעת מתח ודאגה שררו בחלל, איש לא העז להוציא הגה או להעלות בת שחוק על שפתיו. מעולם לא עצר ה'חתם סופר' את שיעורו, והנה לפתע הגאון שכל העולם חרד לכבודו עוצר את השיעור, ומבקש לברר על מה ולמה קרה כדבר הרע הזה, שהשיעור הפך למפגן של חיוכים ועליזות…
כולם קפאו במקומותיהם, לא נעו ולא זעו. ה'חתם סופר', בראותו כי אינו מקבל תשובה, קרא אליו את אחד התלמידים שהיה מאוכלי שולחנו בסעודות השבת, וגזר עליו כי יספר לו מיד מה קרה ולמה.. בלית ברירה ולנוכח גזירת רבו, פתח הבחור את פיו וסיפר כי הבחור איציק אהרן משלוסבורג הוא גאון צעיר שהתקשה להתפרנס, ולפיכך סיכם עם חבריו על עיסקה לפיה הוא יזכור את מהלך השיעור וגם יחזור על התנועות, ויקבל בתמורה עשרה זהובים.
העניין לא מצא חן בעיני ה'חתם סופר', ניכר עליו שראה בכך מעשה קונדס לא ראוי. הוא קם ממקומו, סגר את הגמרא, ויצא מהיכל בית המדרש בפנים חתומות. אין לתאר את תחושת הבחורים באותם רגעים, בראותם כי רבם הגדול נראה כי הקפיד עליהם מאוד, כולם נותרו מסומרים למקומותיהם ולא הצליחו לפצות פה. היטב ידעו כי מעולם לא קרה כדבר הזה, משמע – הפעם באמת עברו כל גבול…
ויהי ביום המחר, הורה ה'חתם סופר' להודיע לכל בני הישיבה, כי על כולם בלי יוצא מן הכלל, כולל הבחור איציק אהרן משלוסבורג – להתייצב לשיעור, איש בל יעדר. הפחד והאימה אחזו בכולם, איש לא ידע מה עומד לקרות ברגעים הקרובים, וכשאותות חרטה וחרדה משמשות בערבוביא על פניהם – הופיעו כולם לשיעור. גם הבחור איציק אהרן הופיע, כשכולו רועד כעלה נידף, והוא היה בטוח כי הוא עתיד להיענש בחומרה ואף להידרש לעזוב את הישיבה…
כאשר כולם התיישבו במקומותיהם, פתח ה'חתם סופר' ואמר: 'בניי היקרים! אתמול בעת השיעור, במקום לשבח את הבחור יצחק אהרן משולסבורג על כישוריו הנעלים, חביבותו לתורת רבו ונכונותו לעשות הכל כדי להתקיים באוהלה של תורה – נכשלתי בעוון החמור של מלבין פני חברו ברבים!' – אמר ה'חתם סופר', ופרץ בבכי קורע לב שזעזע את כל הנוכחים…
רגעים ארוכים חלפו, כשבכיו של ה'חתם סופר' הולך וגובר, והוא מוסיף ואומר, 'על כן, אינני רואה עצמי ראוי להמשיך וללמד, ובכל זאת, בטרם אעזוב את תפקידי – ברצוני לפייסו. והנני מבקש מיצחק אהרן בני אלף מחילות, ומבטיח כי יותר לא אעשה כדבר הזה!' – אמר ה'חתם סופר' ושב ופרץ בבכי…
כשמוע הבחור את הדברים, נאלם ונדהם. אין לתאר את ההלם שהשתרר על פניו, הוא לא הצליח לפצות את פיו או להגיב בתנועה קלה. האומנם מורו ורבו הגדול, הענק שבענקים, גדול הדור, מבקש ממנו – תלמידו הצעיר – מחילה וסליחה?! והלא הוא זה שפגע בכבוד התורה, הוא שחיקה את רבו, הוא שגרם לשחוק בעיצומו של השיעור. והנה כאן, רבו הנערץ עומד ומבקש ממנו מחילה בדמעות, ושב ואומר שאינו ראוי ללמד יותר כיוון שפגע בו!
הבחור הוסיף לשבת בראש מורכן, כאילו גופו קפא. חבריו, שהביטו בעיניים קרועות בצערו ובבכיו של רבם, שידלו אותו לומר מיד שהוא מוחל, אך הבחור לא הצליח לפצות את פיו. רק במאמץ עילאי וכעבור דקות ארוכות הצליח למלמל שהוא מוחל, אך ה'חתם סופר שב וחקר אותו אם הוא מוחל בלב שלם, ולא נחה דעתו של ה'חתם סופר' עד שהבחור הצליח להתאושש, לקום על רגליו, להתקרב אליו ולומר בקול ברור וצלול שהוא מוחל לחלוטין ואין בו כל קפידא על רבו!
רק אז, לאחר שנחה דעתו של ה'חתם סופר' מששמע את המחילה המלאה של תלמידו, נענה ואמר 'אם כן, יכול אני להמשיך וללמד', ושב ונשא את קולו בשיעור תורני גאוני. ויותר מהשיעור היה גאוני בתורה, הוא היה גאוני במידות. כי הנה כי כן, גאון הדור ותפארתו, האיש שהעולם כולו צמא למוצא פיו, ה'חתם סופר' בכבודו ובעצמו – חש שאינו יכול להמשיך להרביץ תורה, כי אחד מתלמידיו נפגע ממנו, ועוד שאותו תלמיד – הוא זה שלכאורה פגע בכבודו של רבו, ולא ההיפך!
ככל הסיפור הזה סיפר הגאון רבי אברהם פראנקפורט זצ"ל לכ"ק האדמו"ר בעל ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש זי"ע, והוסיף ואמר: 'אין פלא כי ה'חתם סופר' אכן התקבל בכל תפוצות ישראל, והכל חרדו וחרדים למוצא פיו, בספריו העמוקים, בתשובותיו הגאוניות, בדרשותיו המופלאות ובביאוריו הבהירים על התורה והש"ס. כי רק מי שמסוגל לנהוג בכזו אצילות וענווה, ולהתבטל כך בפני תלמיד שאולי פגע בו – זוכה ששמו יינשא בהערצה בכל רחבי העולם התורני לדורות עולם!'
סיפור נפלא זה סיפר הגאון רבי רבי עזריאל יהודה לעבאוויטש זצ"ל, גאב"ד וינה, והובאו הדברים בעטו המשובח של הרה"ח ר' שמואל צבי גנץ בספרו הנפלא 'ספרא דמלכא' על דמותו של ה'חתם סופר' זצ"ל, וללמדנו בא:
גדלות אמיתית היא הכי רחוקה מהתנשאות, משרך גאווה, משמץ של חשיבות עצמית. ההיפך – ככל שאדם מבוטל יותר, עניו יותר, צנוע יותר, רואה עצמו כשווה בין שווים, אינו מתגאה בכישוריו וביכולותיו – כך גדלותו מתבססת, איתנה, נישאת בהערצה בפי כל.
הבה נאמץ את המסר, נזכור כי גם אם זכינו בכישורים או ביכולות – הכל מהבורא יתברך, ואין לנו כל סיבה להתנשא או להתגאות. וככל שנתבטל לזולתנו, נכיר במעמדנו האמיתי, ננהג בצניעות ובענווה ולא נתנשא חלילה – כך נזכה שההישגים שלנו יישארו נכסינו לנצח, ונזכה לגדול ולהתפתח עוד ועוד!
לחישה פלאית עם שחר…
היה זה בשנת תשי"ח, בעת שהגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל שימש כמשגיח בישיבת 'כפר חסידים'. ביום מן הימים הגיע ידידו הרב קרוזנר זצ"ל לביקור בישיבה, והשתהה בה כמה ימים. רבי אליהו הציע לו ללון בחדרו שלו, וכך זכה הרב קרוזנר ללון באותו חדר עם רבי אליהו לופיאן – המשגיח הנערץ.
ויהי בבוקר אחד, התעורר הרב קרוזנר ושמע לחישות שקטות מכיוון החלון. הוא מאמץ את עיניו, ורואה כי הלוחש האלמוני הוא רבי אליהו בכבודו ובעצמו, שעומד ולוחש פעם אחר פעם את הפסוק 'ולא תביא תועבה אל ביתך'. הוא התפלא עד מאוד, מה מביא את רבי אליהו להשכים קום, להסתובב ולמלמל שוב ושוב פסוק שנראה שאינו ממין העניין?!
הוא קם ממיטתו וניגש אל רבי אליהו, שבתחילה נבהל שהעיר את ידידו. 'לא התעוררתי מהלחישות, התעוררתי כי עלה השחר' – הסביר הרב קרוזנר, 'אבל תמיה אני מאוד: מה לפסוק הזה ולרב? מדוע הרב חוזר ומשנן את הפסוק 'ולא תביא תועבה אל ביתך', ודווקא בשעת בוקר כה מוקדמת, כל כך הרבה פעמים, בהסתובבו סחור סחור?' – תמה.
רבי אליהו חייך בענווה, ואז השיב ואמר: 'אתה בוודאי יודע, כי תיכף אצא לתפילת שחרית בהיכל הישיבה. כמשגיח הישיבה, עליי לשבת בכותל המזרח, ותלמידי הישיבה גם ימתינו שאסיים את תפילת הלחש. עובדות אלה עלולות לעורר בי גבהות הלב, שמץ של גאווה, והלא נאמר 'תועבת השם כל גבה לב' – גבהות הלב הינה תועבה ממש!
אז נכון' – המשיך רבי אליהו – 'לאמיתו של דבר אין כאן כל מקום לגבהות הלב או גאווה סרוחה, כי מכבדים אותי לא בגללי, אלא מחמת תפקידי, וכך מן הראוי לעשות. אבל אולי, בכל זאת, שמץ של גבהות הלב עלולה להיכנס ללבי, אולי יידבק בי הניחוח… לפיכך אני שב ומשנן 'ולא תביא תועבה אל ביתך', מזכיר לעצמי כי גבהות הלב הינה תועבה, ואין ראוי כי תיכנס בשערי לבבי!' – סיים רבי אליהו…
סיפור מופלא זה, המובא בהקדמת הספר 'לב אליהו', מלמד ומבהיר עד כמה ככל שאדם גבוה ונעלה יותר – הוא חושש וזהיר יותר מכל סרך גאווה, מכל שמץ של גבהות הלב, ושומר על עצמו לבלתי יגבה לבו ולבלתי ירומו עיניו. כי הגדלות האמיתית, הערובה לשומרה במלוא תוקפה, והצלחת ההתפתחות והצמיחה יותר ויותר – אפשריות רק כאשר האדם צנוע ועניו, אינו מתנשא, אינו חש גדול מאחרים.
כך, רק כך, ניתן להצליח ולצמוח, להתפתח ולגדול. הבה נאמץ את השיטה, ננהג בענווה, נכיר את מקומנו וכי כל הישגינו הינם מתנת שמים – ואז נזכה לחוות את הצלחתנו המלאה במלוא חופניים!
טיפ לביזנס…
הפרנסה שלנו היא אחד הנושאים המעסיקים את כולנו. במשך היום כולו, אנשים טרודים ולחוצים, ממהרים ומתרוצצים, רודפים אחר הפרוטה או העיסקה הבאה. כולנו זקוקים לפרנסה, ושואפים לשפר אותה ככל האפשר, מנסים בכל דרך. הנה שיטה מיוחדת, סגולה יפה ונדירה, אותה גילה הרה"ק רבי יחזקאל מקאזמיר זי"ע, בספר 'מאמר יחזקאל' חלק א:
בסיום תפילת הלחש, אנו אומרים 'ונפשי כעפר לכל תהיה'. זו תפילה לשפלות, לענווה, להיות מוכן להוות מדרך כף רגל לכל. וכשם שהעפר הוא המצמיח את כל הפירות ותבואת השדה, כך היות האדם כעפר, משפיל את עצמו ואינו מתגאה, מהווה סגולה להצמיח לעצמו פרנסה ומזונות ברוחב לב!
כלומר, כשהאדם מדמה את עצמו כעפר, משפיל את עצמו ואינו מתגאה, הוא זוכה בסגולות שיש לעפר – להצמיח, לפרוח, לפתוח לו שערי השפעה ופרנסה חדשים. מדהים! הענווה, מסתבר, היא לא רק כלי להצלחה בחיים, היא גם בעלת משמעות כלכלית – סגולה לפרנסה טובה. הבה ננהג בענווה ובכבוד, נשפיל את עצמנו ונבטל את עצמנו בפני זולתנו, וכך נזכה לראות את ישועת ה' בפרנסתנו ובכל תחומי חיינו!