הרב אליהו לפין, מרבני ישיבת מיר ירושלים
1
הם לא זהב ולא כסף. לשניהם אין באמת ערך עצמי, לא למטבע 'מבוזר' כמו ביטקוין ושאר מטבעות דיגיטליים, ולא למטבע 'פיאט' כמו השקל והדולר שלנו. הסיבה שהם עוברים לסוחר היא רק מפני שאנשים נותנים להם ערך.
ובכל זאת יש משהו מוזר במטבעות החדשים הללו; בעוד שהכסף של המדינות הוא תוצר הסכמת המדינה לתת ערך לשטרות נייר או מטבעות מתכת, המטבעות הקריפטוגרפים מיוצרים ע"י שיתוף פעולה אנושי אבל לא מכוחה ומסמכותה של מדינה. זהו הבדל תהומי – לא רק משום ההשלכות הבטיחותיות וכדומה – יש כאן משהו שחורג מבסיס ההמצאות של מטבע בעולם.
המטבעות לא נבראו בששת ימי בראשית יחד עם שאר מוצרי הצריכה שלנו, הם תוצר של הסכמה אנושית להנגשת צרכי האדם בדרך יותר נוחה מאשר חליפין של תוצרת. כבר בספר בראשית אנו מוצאים את המושג 'מקנת כסף' שמשמעו מוצר שנרכש לא בתמורה למוצר אחר אלא תמורת סכום כסף.
אפילו מצוות מסוימות דורשות קיומן של מטבעות ולא שאר שווה כסף, כמו מחצית השקל ופדיון מעשר שני, וזה אומר שהתורה נותנת ערך למטבע ורואה בו מוצר בעל משמעות כל שהיא. ננסה אפוא לעמוד על טבעו ומקומו של המטבע.
2
המטבעות נועדו לאפשר קיום של חיים ציבוריים. לאדם הפרטי שחי בכפר נידח התוצרת העצמית מספקת את צרכיו, את מה שחסר לו ישלים בחליפין עם שכניו. ציבור זקוק למטבעות הנושאות בחובן את יכולת הסיפוק של כל הצרכים כולם. לא ניתן כציבור להסתמך רק על חילופי מוצרים הנמצאים אצל הפרט כדי להניע כלכלה ציבורית.
ומעניין שהמושג מטבע מופיע בתורה ובחז"ל דווקא בהקשר של מלכים ומנהיגים: אברהם אבינו, יהושע, דוד המלך, וגם מרדכי היהודי הנפיקו מטבע משלהם. גם הערך ההלכתי של מטבע תלוי אם הכשירתו או פסלתו המלכות. זה אומר שהמטבע הוא ביטוי של הציבור כפי שהוא משתקף במלכות.
מדוע דווקא מלכות ולא סתם התאגדות ציבורית?
3
קבוצת תלמידים בישיבת מיר ניגשה לראש הישיבה הסבא רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל בתלונה על החלטתו בתחום מסוים. טענתם הייתה שהם רבים והוא יחיד והלכה כרבים, והוא השיב להם שההיפך הוא הנכון, היות ואתם דואגים לעצמכם, אתם הרבה יחידים, בעוד שאני דואג לישיבה, אני הוא הרבים.
הרמב"ם כותב שמלך 'ליבו הוא לב כל קהל ישראל' – דרך המלכות מתגלה הציבור כישות אחת. כל התארגנות ציבורית אחרת היא אוסף אינטרסים של יחידים – גדול ככל שיהיה – אבל לא מציאות של ציבור.
ובשים לב כי ההגדרה של הרמב"ם מתייחסת דווקא ל'קהל ישראל', משום שהמושג 'ציבור' קיים רק אצל ישראל באשר הם חטיבה אחת. אצל אומות העולם אין באמת מושג של ציבור שנעשה למציאות אחת, האומה היא תמיד אוסף של יחידים שנשארים כיחידים.
4
זו הסיבה – הסביר רבי משה שפירא זצ"ל – שבפרשת שקלים מופיע המטבע גם בהקשר של מחצית השקל עבור קורבנות ציבור, וגם בהקשר של מנין בני ישראל. כאן מתגלה סודו של המטבע כמבטא את המציאות של ציבור.
"כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" – מה משמעותה של נשיאת ראש, לאן מגביהים את הראש?
המקום שאדם מגיע איליו כאדם פרטי הוא עד גבול מסוים, אבל כמרכיב או כאיבר של הציבור הוא יכול להתרומם למקום הרבה יותר גבוה. למשל: 'אין ציבור מת', 'אין ציבור עני', לציבור יש קיום איתן ונצחי שאין אותו לאדם פרטי.
"ונתנו איש כופר נפשו, ולא יהיה נגף בבני ישראל בפקוד אותם" – מדוע המניין גורם לסכנת נגף?
'אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין' משום שברגע שהדבר מנוי יש לו גבול, זאת המציאות שלו וזהו זה, ואילו ענינה של ברכה הוא שפע תוספת וריבוי. נמצא כי המניין מגביל ותוחם את מציאותו של הדבר הנמנה וחוסם אותו ממקור השפע.
כשמשה רבנו מונה אותם על ידי מטבע של מחצית השקל, הוא מגביה את ראשם מפרטים לציבור, משום שהוא כולל אותם על ידי המניין ויוצר מציאות של ציבור, וציבור הרי לא מת, כפי שנאמר על יעקב אבינו "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".
5
באיזה אופן קיימת היום האפשרות לנשיאת ראש, להתרומם מהמקום הנמוך של ה'אני' ולהיות חלק מהמציאות של ציבור? הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג הי"א) מנסח זאת במילים ברורות:
"הפורש מדרכי ציבור, ואע"פ שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן, ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן, אין לו חלק לעולם הבא".
ומכלל לאו אתה שומע הן.