"ועצם לא תשברו בו" (שמות י"ב, מ"ו)
"משרשי המצוה: לזכור ניסי מצרים, כמו שכתבנו באחרות. וגם זה גזעו מן השורש הנזכר, שאין כבוד לבני-מלכים ויועצי-ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים.
"ועל כן בתחילת בואנו להיות סגולת כל העמים, ממלכת כהנים ועם קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה, ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושין – נקבע בנפשותינו הדבר לעולם". (ספר החינוך)
להלן מעיר 'החינוך', ומסביר מדוע הצטווינו בכמה מצוות 'זכר ליציאת מצרים', ולא הסתפקה התורה במצוה אחת? ומתרץ, שהסיבה לכך היא, כיון שהאדם נפעל על פי פעולותיו, ואחרי הפעולות ימשכו הלבבות, וגם אם יהיה אדם רשע וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום, אבל ישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ומצוות, סופו יהיה שיתהפך לצדיק. וכן להיפך; אדם צדיק, שיעסוק תמיד בדברי רשע, ישוב לבסוף מצדקת ליבו – לכן הירבה לנו השי"ת תורה ומצוות, ולא הסתפק במצוה אחת זכר ליציאת מצרים, כדי "להתפיס בהן את כל מחשבותינו וכו' כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים, וכו'".
והנה, באשר לתחילת דבריו בענין שורשי המצוה: "…שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים", נספר שבלומדי בישיבת סלבודקה הזדמנתי פעם, לאחר חג הפסח, לישיבת פוניבז', ושמעתי את ראש הישיבה, מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, אומר בקול נרגש:
"חג הפסח חלף-עבר; אתם יודעים מה נוכל לקחת איתנו גם לתקופת הקיץ, ולכל ימות השנה? – את מצוות 'ועצם לא תשברו בו'". בני הישיבה המופתעים לא ירדו לעומק דבריו, ואז ציטט ראש הישיבה את דברי 'החינוך' דלעיל, ואמר שהמצוה הזו כוללת את החיוב 'שלא נהיה ככלבים השוברים עצמות, אלא נתנהג כמו אנשים מכובדים'.
ואמר ראש הישיבה, שלאו זה ד'עצם לא תשברו בו', מתייחס אמנם רק לזמן שבית המקדש קיים, ובקרבן פסח בלבד, אבל הטעם שבו – נוגע גם לימינו אלה. תוכנו של האיסור הוא, לבל יזלזל האדם בכבוד ה'בן-מלך' שבו, וזה תקף בכל עת ובכל שעה…
"חובתו של כל אדם מישראל לנהוג בנכבדות, כבני מלכים. כך בשוכבו ובקומו, כך בשיחו ובשיגו, בעמדו ובלכתו, ובכל צעד בחייו. ואם לא נהג כך, הרי כפי שאומר החינוך הוא 'גורר עצמות ככלב'". עד כאן היו דבריו של מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל.
ננסה לפרש את דברו: 'בקומו' – מיד בקומו ילבש בן-תורה את חלוקו העליון, כדי להרבות בצניעות, ושלא יראה בשרו כלפי חוץ.
'ושיגו' – שלא ידבר בקול רעש גדול, אלא בשקט ובמתינות.
'ובלכתו' – עיניו לנוכח יביטו, ויהיה ניכר עליו שאינו מביט לכל סביבותיו, ובעיקר לאן שאסור להסתכל. בן-מלך כשהוא מהלך ברחוב, הכל רואים עליו שבן-מלך הוא, כיון שאינו תר בעיניו אחרי כל מראות הרחוב. עולמו הפנימי כה עשיר, שהוא עסוק בתוך שלו, ואינו מחפש מאומה במקומות אחרים.
'ובכל צעד בחייו' – דהיינו שאינו עומד במושב לצים, אינו יושב עם עמי הארץ, וכו'.
קיצורו של דבר, מתנהג כמבואר ברמב"ם הלכות דעות פרק ה', עד שיקראו עליו: "ישראל אשר בך אתפאר".
ממלכת כהנים וגוי קדוש, זו היא דמותו של עם ישראל בכלל ודמותו של כל יהודי בפרט, ובן-תורה במיוחד. הנהגתו הנאותה של אדם מוכיחה על השתייכותו לעם היהודי, ולכן מחובתנו 'לא לשבור עצמות' אלא להתנהג באצילות, כיאה וכיאות לבני מלכים.
ההוראה של מרן הגר"ח קניבסקי, בעניינו של הילד שאכל ולא שבע
ואם דיברנו בענין החובה להתנהג כיאות בזמן האוכל, ולא לשבור עצמות, נספר על מעשה מופלא שהיה אצל ילד בריא לחלוטין, ומעולם לא התגלתה אצלו כל בעיה רפואית, והנה לפתע קרה דבר מוזר:
הילד אכל ואכל ואכל ולא שבע… הדבר היה לפלא בעיני כל, משום שכאשר הבחינו ההורים שהילד אינו שבע, הם דאגו להאכיל אותו בכמויות אוכל יותר גדולות, ולמרות הכל הילד לא הגיע לשביעה, והתלונן כל הזמן שהוא רעב…
האבא, ת"ח מופלג, הגיע אל מרן הגר"ח קנייבסקי, ושאל מה עליו לעשות במקרה כזה? הגר"ח השיב, שיבדקו את המזוזות בבית.
והתוצאה: מזוזה שהיתה קבועה בפתח הראשי של הבית, בפרשת קריאת שמע, במקום "ואכלת ושבעת", היה כתוב 'ואכלת ואכלת' –
***
חז"ל אומרים שבמכת חושך נכנסו היהודים לבתי המצרים, והתבוננו על חפצי הערך שלהם, וכאשר יצא העם ממצרים והיהודים ביקשו לשאול כלי כסף וכלי זהב, והמצרים היו משתמטים בתואנה שאין להם, החזירו כנגדם היהודים: 'הרי ראינו את הכלים הללו בביתכם, והם מצויים בארון פלוני ופלוני'.
לראש הישיבה שלנו לא היה נוח לומר כך; יהודים נכנסו לבתי המצרים בלא רשות?! וכי דרך ארץ היא זו?!
אלא, אמר ראש ישיבת סלבודקה, הביאור בדברי חז"ל הוא שהמצרי שהיה שרוי בחושך, קרא לשכנו היהודי ושאלו האם גם אצל היהודים יש חושך? כאשר השיב השכן היהודי בשלילה, ביקשו המצרי להביא לו מצרכים מהחנות, וגילה לו את מקום מחבוא הכסף וחפצי-הערך שבביתו, כדי שיטול משם את מה שדרוש לו לקניה… והיהודי שמר את הדבר בליבו.
בני אדונים ומלכים אינם מתעלמים לרגע ממעמדם הרם. לגביהם, אין כל הבדל, בין אם מדובר בשעת הקימה, או עת ההליכה-לישון; גם בזמן שהם אוכלם ושותים, הולכים ברחוב, או משוחחים עם רעיהם – תמיד-תמיד מלכותם בידם.
כך צריכה להיות הנהגתו של כל יהודי ויהודי, בן למלכו, מלך מלכי המלכים. התורה דורשת מן האדם שלא יתעלם, באף אחת מפעולותיו, מהעובדה שהוא בן-מלך, ויקדש ויפאר את שמו יתברך בכל צעדיו ותהלוכות -חייו.
וכך אכן רואים, שאלה המודעים למלכותם, ומשימים את ליבם לכך והם נמנים בדרך כלל על באי בית המדרש – מחשבים כראוי את כל צעדיהם ומעשיהם, ואם פעולה או הנהגה כלשהי נראית להם כמי שאינה עומדת בקנה אחד עם הוד-המלכות, הם פורשים ממנה, גם אם פרישה זו לא תיחשב בעיני הקהל כרציונלית.
כשם שהקב"ה מקיים את עם ישראל על פי חוקים על-טבעיים, כך גם עם ישראל עצמו מתנהג שלא על פי הרציונל האנושי.
רק דבר אחד עומד תמיד לנגד עיניהם: האם המעשה שאני מתכוון לעשות מתאים לבן-מלך, אם לאו.
האנשים נרטבו פעמיים…
עמדתי פעם בכינוס, ומזג האוויר היה גשום מאד. מסביבי עמדו המוני-המוני אנשים, שהגיעו אף הם והצטופפו האחד ליד רעהו. והנה, אחד המשתתפים שהיה נראה כבן-ישיבה מופלג, פתח את מטרייתו, כדי שבגדיו לא יירטבו.
אבל מה קרה עכשיו? – הוא אמנם ניצל מן הרטיבות, אבל אלה שעמדו לידו נרטבו פעמיים… גם בגלל הגשם שירד עליהם, וגם בגלל הטיפות שנטפו מהמטריה הישר על בגדיהם.
הבחור שפתח את המטריה שאל אותי, האם מותר לו להמשיך ולעמוד כך עם המטריה, או שעליו לסוגרה, כדי שלא להרטיב את חבריו?
השבתי לו מה שהשבתי, אבל מעצם העלתה של השאלה, אפשר ללמוד מי הוא עם ישראל, ועד כמה הנהגותיו אינן על פי 'חוקי העמים'. שכן, אם היה קורה דבר כזה אצל אנשים שאינם מונהגים על פי התורה, האם הם היו באים ושואלים שאלות כאלה?…
החסד שעושים בבית ובגן-הילדים
נספר כאן מעשה נוסף על יהודי, שהתנהג כבן-מלך, וביקש לדעת כיצד לפאר את שמו של השי"ת, גם בדבר הנחשב לכאורה כמוצר גשמי לחלוטין.
הגיע אלינו יהודי עשיר, המנצל כל רגע מזמנו הפנוי ללימוד תורה, וסיפר שכאשר בנה לעצמו דירה חדשה, ונטע ליד הדירה גינה עם עצי פרי ושיחי-נוי, החליט הקבלן שעבד במקום לשלב בגינה גם כמה נדנדות, המשמשות למשחק לילדים.
"אני אישית לא ביקשתי זאת ממנו", סיפר השואל, "אבל בדיעבד לאחר שהנדנדות כבר מותקנות בגינה, רציתי לשאול האם ניתן לעשות בהן דבר-מה, שיש בו משום קידוש השם וקיום רצונו בעולם?"…
אה, איזו שאלה של בן-מלך! שאלה של איש-אצולה המעונין לנצל כל חפץ שבעולם כדי לכבד את מלכו!
השבנו לו מתוך דברים שאמר מרן הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א, והובאו ב'דרכי החיזוק': התרגלנו משום-מה לחשוב שמצוות מקיימים רק בבית הכנסת, או בזמנים מיוחדים, אבל מרן רבי גרשון שליט"א כותב, שכל אדם שיש לו משפחה, אזי כאשר הוא עוסק בצרכי המשפחה, הרי הוא עוסק במצוה, דהיינו מצוה של חסד עם אהבת הבריות!
מי שדואג לבני משפחתו, טורח בשבילם, ועמל לפרנסם ולמלא כל צרכיהם, מתעטר בכך בזכויות מרובות של חסד. זה קורה הרבה בהוויה היומיומית שלנו, ואין אנחנו משימים ליבנו לכך, וחבל.
מפרט מרן הגר"ג: האבא והאמא מחנכים את ילדיהם, ומזכים אותם בזכויות רוחניות עצומות, ולדוגמא: כשהילד מתחיל לדבר מלמדים אותו לומר "תורה ציוה לנו משה", ופסוק ראשון של 'שמע', וכן מלמדים אותו לומר '"מודה אנ" ושאר דברי קדושה.
ואף על פי שהוא עדין קטן מאד, ובקושי התחיל לדבר, ועדיין אינו מבין פירוש המילים, רק יודע לבטא אותם בפיו, כבר מלמדים אותו שיידע לומר בבוקר 'מודה אני', וילך לישון עם פסוקי 'שמע ישראל'. וכל זה הוא בבחינת חסד!
ומעשה שהיה בחוץ לארץ אחרי השואה, שהיו הרבה ילדים יהודים שהוריהם ידעו שהם עתידים להילקח להשמדה, וביקשו להציל את הילדים, ומסרו אותם לגויים כדי שיגדלו אותם. כשנגמרה המלחמה היו מקומות שהחזיקו ילדים יהודים וגויים ביחד, ולא ידעו להכיר מיהו יהודי ומיהו גוי.
מרן הרב מפוניבז' זצ"ל, התעסק בהצלת הילדים וכאשר נכנס פעם לאחד המקומות הללו, ורצה לבדוק מי הוא יהודי אמר בפני הילדים את הפסוק: "שמע ישראל השם אלקינו השם אחד". מיד ניגשו אליו כמה ילדים שנזכרו במילים אלו ששמעו בילדותם, וכך הצילום.
ומי הביא לכך שהילדים זכרו את פסוק "שמע ישראל", ובשל כך ניצלו מגזירת-שמד? – ההורים שגידלו אותם!
לא נכנסו לדיכאון…
כשהילד גדל, והוא שומע את השפה שמדברים בבית, ויודע שעל כל דבר אומרים "אם ירצה השם" ו"בעזרת השם". הוא שומע את הוריו מדברים כך, וזו אכן השפה המדוברת בבית יהודי, וכך צריך להיות; שלא לומר 'אני אעשה' או 'אני אלך' וכו', אלא הכל אם ירצה השם ובעזרת השם – בזה משפיעים על הילד כבר בגיל קטן מאד חינוך של אמונה, שהכל בהשגחה וברצון השם!
"וזכורני" – מספר מרן ראש הישיבה שליט"א – "שעוד מימי ילדותי, כשהייתי קטן מאד, אמי ע"ה היתה מספרת לנו על עקדת יצחק, והיה שיר באידיש שתיאר את העקדה, ואמא שרה לנו את המילים עם מנגינה. כך נכנסה בלבנו מסירות הנפש שהיתה בעקידה. כמו-כן סיפרה לנו על נסיונותיו של אברהם אבינו, ועל הצלתו מכבשן האש, ועוד.
"בבית שלנו דיברו על זה עוד לפני שהילדים הלכו לחיידר, ולפני שהתחילו ללמוד חומש. האויר היה ספוג וגדוש באמונה. גם דיבור על המושגים גן-עדן וגיהנום, ועל שכר ועונש – הילדים הקטנים שמעו את המושגים הללו כבר בגיל קטן מאד, ואף אחד לא חשש שיכנסו לדיכאון…
"גם הילד הקטן ידע כבר שיש גן-עדן ויש גהינום, יש מצוות ויש עבירות. וידע היטב שעל מצוה יש גן-עדן ועל עבירה יש גהינום.
"ואפילו היו ממחישים לנו את הגהינום, ואת האש הלוהטת הנמצאת שם. וכאמור, הדבר לא גרם לעצבות, ולא גרם לנו להחזיק עצמנו כרשעים, חלילה. כי המחישו לפניו גם את שכר התורה והמצוות, וחזרו שוב ושוב על כך שמידה טובה מרובה ממידת פורענות, ולכן ידיעת העונשים רק הוסיפה יראת שמים ולא גרמה לעצבות!".
באמצעות החינוך שהוא מעניק לילדיו, עשוי כל יהודי להיחשב כ'מזכה הרבים' בביתו. אפילו גננת בגן-הילדים, מלבד החסד שהיא עושה בזה, ששומרת ומשגיחה על הילדים, וזה חסד עם ההורים, וגם חסד עם הילדים, שיהיו שמורים, בנוסף לכך – הגננת הרי אומרת עם הילדים 'מודה אני', פסוקי 'שמע ישראל' וברכת המזון, ומדברת איתם על ענייני האמונה, וזה זיכוי הרבים גדול.
הדיוק של מרן הגראי"ל שטיינמן
לפי הדברים הללו, אמרתי לאדם שהתקינו לו נדנדות בחצרו, שגם הוא יכול ללכת בדרך זו ולהשתמש במתקני-המשחק הללו כדי לעודד את הילדים/הנכדים ללמוד טוב יותר.
"תקבע עם כל ילד שאם הוא נבחן אצלך במשניות, הנדנדה תעמוד לרשותו למשך רבע שעה, וכיו"ב; ואולי אפילו אתה-עצמך תשחק איתו, כדי להוכיח לו עד כמה חשוב לימוד התורה בעיניך!".
היהודי לא הסתפק בכך, ושאל מה הוא יכול לעשות בדירתו המפוארת. והשבנו לו על פי דבריו של מרן הגראי"ל שטיינמן בספרו 'אילת השחר' על התורה:
על הפסוק בפרשת 'בשלח' "זה קלי ואנווהו", מביא ראש הישיבה את דברי רש"י במסכת בבא קמא (ט' ב') האומר שקיום הפסוק הזה הוא באמצעות טלית נאה, ציצית נאה וכו'. ולכאורה, הרי הציצית היא המצוה, ולא הטלית, ומדוע מוזכרת כאן גם הטלית?
ואפשר לדייק מכך, אומר הגראי"ל, שגם עשיית תשמיש-מצוה הוא חלק מהמצוה, ולכן צריך לעשות גם טלית נאה. ולפי זה, ממשיך מרן וכותב: מי שיבנה בית נאה, וכוונתו בכך תהיה כדי שהמזוזה תהיה מונחת בבית נאה, יש לו שכר!
"אז הנה גם לך יש אפשרות כזו", אמרנו לשואל; "תכוון שהבית המואר נבנה על-מנת לקבוע בו מזוזה נאה, ואז תקבל על כך שכר, כפי שכותב מרן זצ"ל".
(לקט מתוך הספר 'מצוות בשמחה', בעריכת הרב משה מיכאל צורן)