הרב יהושע כהן
זה קרה ביום שני בשבוע שעבר. הם חסמו כבישים מרכזיים כמו גאולה ויפו שעה ארוכה. עצרו ועיכבו את התחבורה הציבורית התקינה וגם חסמו מעבר של רכבים פרטיים. הם עמדו שם דקות ארוכות על מסילות הרכבת-הקלה בירושלים, צעקו בדביקות "השם הוא האלוקים". כשכולם מסביב מצטרפים בהתרגשות לתפלה הנוראה.
ואין פוצה פה ומצפצף.
הפעם, בשונה מכל אירועי ההפגנות שאנחנו מכירים בעבר, הפעם – שקט!! ציוץ לא נשמע.
כל עוברי המקום, הביטו בערגה ובעינים נוצצות, בזרם ההמון שהיה שם, ופשוט הצטרפו בלהט לתפילות.
מעגלי ריקודים של שמחה. ודוד מפזז בכל עוז לפני ה'.
חילוניים וחילוניים יותר, פשוט הוציאו מצלמות מהכיס והתחילו לתעד, ובמקרה היותר טוב – אף קפצו גם הם אל תוך המעגל, והתחילו לפזז.
לא, לא היתה זו הפגנה רגילה מהסוג שאנחנו מכירים, לא היה זה אירוע מחאה על הרס חומות הדת.
היה זה אירוע של שמחה. הכנסת ספר תורה.
ואז, אז ראית, את הלב היהודי הטוב צף ובולט, עולה וצף למעלה כמו שמן זית זך.
אז ראית, כי למרות כל ההסתה והשיסוי, למרות כל הרפש והבוץ שמשליכים כלפי התורה ולומדיה, בסופו של דבר הציבור נמצא שם.
הציבור מה שמכונה 'הכללי', אלו שכיפה שקופה לראשם, אוהבים את התורה ומחוברים אליה עד עמקי נשמתם.
כשהם ראו את תהלוכת ספר התורה של הגאון הרב בניהו שמואלי אל עבר ישיבת 'נהר שלום', הם פשוט עמדו דום – ולא הוציאו מילה אחת רעה, למרות שהיו צריכים להמתין ולהתייבש באוטובוס שעה ארוכה. הם הושיטו ידיהם אל-על לעבר ספר התורה, ונישקו את היד בעוצמה ובשמחה. הוציאו מצלמות והתחילו לתעד בתודה על הזכות וההפתעה הגדולה, לראות באמצע יום חול של חנוכה – 'שמחת תורה' כה עוצמתית ומרגשת.
היו אלו, אנשים שישבו במסעדות סמוכות, או כאלו שמיהרו הביתה אחרי יום עבודה עמוס ומתיש.
החסימה של הכביש – בדרך כלל – אינה דבר נח. לא משהו שאנשים מוכנים לסבול בשקט. אבל אל מול ספר התורה הקדוש, כולם עומדים דום.
*
רבים מהמשתתפים, ואנכי בתוכם, ודאי שאלו את עצמם את השאלה המתבקשת. מדוע?
מדוע כשיש הפגנות כאלו ואחרות, הכל כועסים ומתמרמרים, ואילו כעת, רבים באים ומצטרפים לחגיגה, וגם הרחוקים מזה, ודאי לא אומרים מילה, אלא שותקים ועומדים דום.
מה ההבדל, בעיניהם, בין ההפגנה הזו להפגנות אחרות?
קשה להבין ולפצח מה בדיוק הדבר שמעורר את לב ההמון, ומסיר כל התנגדות.
הרבה אפשרויות אפשר לתת.
יתכן וזהו 'ספר התורה', אשר כל יהודי מחובר אליו, בעומק נשמתו. גם אם לא יודע מה כתוב בו, ואפילו לא מאיזה צד פותחים אותו.
יתכן וזו גם המוזיקה, הריקודים, האורות והשמחה היהודית מיוחדת, אשר בכחם להמיס גם לב של אבן, ולנתץ גם התנגדות של סלע.
בין כך ובין כך, למדנו, שכאשר מגישים להם, את התורה במסגרת הנכונה של 'דרכי-ה דרכי נועם וכל נתיבותי-ה שלום', הרי שגם יהודים שרחוקים משמירת תורה ומצוות, יכולים לבוא ולהתקרב חזרה, ולהצטרף בלהט לתפלות.
כי בלבם, ברוחם ובנשמתם, הם גם שם.
*
הנה כי כן, עם הכנסנו לעומקו של החורף, עת החושך מקדים לבוא והערפל הוא אורח יום-יומי, חשוב שנדע להאיר ולהציף את בתי ישראל באורה ומתיקותה של התורה להיות 'מוסיף והולך' בקיום התורה והמצוות, ולשמוח ולרקוד בהם ככל האפשר, וזאת כדי להראות העמים והשרים את יופיה והדרה, מתיקותה ונועם דובשה של התורה, ובכך להאיר את נשמתם של עוד יהודים רבים.
אמנם לא מצינו שאמרו רבותינו 'משנכנס כסלו מרבים בשמחה', אבל ודאי שאפשר להרבות בשמחה ויש על מה להרבות בשמחה תמיד, ובפרט על נס ושמחה כזו גדולה של חג שמתפרס על חודשיים – מתחילים אותו בכסלו ומסיימים בטבת.
לפני סיום, זהו המקום להזכיר רעיון ידוע ומפורסם, אותו שמעתי ממר אבי שליט"א, ששמע ממורו ורבו הרב דב יפה זצ"ל, שהיה מרגלא בפומיה לומר ולהזכיר: "מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ, עבדו את השם בשמחה". לפני שאמר "עבדו את השם בשמחה" אמר "הריעו להשם כל הארץ", ראשי תיבות: הלכה. להורות וללמד שלעבוד את השם ב'שמחה' זה לא לוקסוס, זה לא איזה שהוא מעשה טוב, זו הלכה פסוקה: לעבוד את השם בשמחה!
אנחנו שזוכים להסתופף בבית המדרש, יש לנו סיבות טובות להיות שמחים, סיבות טובות להתגבר על הקשיים. סיבות טובות לא נתת לעצבות לשלוט בנו.
יש לנו לשמוח בראותנו, שכולם יודעים ומבינים – גם אלו שנראים רחוקים משמירת תורה ומצוות, ובודאי גם אלו שמנסים לרדוף ולעקור את התורה מישראל – שברוך השם לומדי התורה, אלו שרוקדים עם התורה בבית המדרש כל יום, כל היום, ולא רק כשהיא מובלת ברחובה של עיר, הם הם ממשיכי הדרך, הם מניפי הדגל, והם אלו שלמעשה צועדים בדרכם של החשמונאים, שניצחו את הזדים והרשעים, בכח תורתם וטהרתם.
וכאז כן עתה, יעשה ה' לו שם קדוש בעולמו, ולעמו ישראל תשועה גדולה ופרקן כהיום הזה. ויבנה לנו בית הבחירה ושם נדליק את המנורה, במהרה.
מעורר ומרגש מאד
דברים נפלאים