תענית ח
הלשון הרע שחשש החפץ חיים שיצטרך לספר בפני בי"ד של מעלה
לעתיד לבוא מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש
האחרונים שואלים: מהי ההשוואה בין הנחש שנושך והורג ללא כל הנאה גשמית, שלא כמו החיות האחרות אשר נושכות והורגות על מנת לספק את מזונן, לבין המספר לשון הרע והשומעים שהם נהנים מאד? הרי אנו רואים מעשים שבכל יום, שגם למספר וגם לשומעים יש הנאה גדולה לספר ולשמוע לשון הרע. היכן אם כן ההשוואה?
אלא שהשאלה "מה יתרון" היא לא מה ההנאה, אלא מה ההצדקה! כאשר ארי דורס ואוכל, יש לו הצדקה, הוא רעב, כן גם הזאב. אבל הנחש בדרן כלל לא אוכל את המוכש, אלא רק מכיש והורג והולך הלאה, כל פגיעתו היא נזק והרג בלבד ללא כל תועלת והצדקה. ועל כן עונה הנחש: מה יתרון לבעל הלשון, שגם הוא פועל נזק ואין לו שום הצדקה לכך, הוא אינו יכול לומר שסיפור הלשון הרע מועיל לו.
אם נעמיק בדבר נראה שהשורש לדיבור לשון הרע הוא גאווה וזלזול בזולת, שהרי כאשר אדם מעריך ומעריץ מישהו, הוא לא ידבר עליו לשון הרע. אפילו אם יראה בו מעשה תמוה שנראה על פניו כמעשה שלילי, מיד הוא יחשוב בכיוון חיובי וילמד עליו זכות. הוא יחפש מתחת לאדמה איזה שהוא הסבר הגיוני שונה אשר מעמיד את הנערץ באור חיובי.
מעתה, נוכל להבין את דברי חז״ל (ערכין טו:) "מה תקנתו של מספר לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה". אדם שנכשל ודיבר לשון הרע, הרי זה בגלל שזלזל בזולתו והתגאה עליו, ולכן תקנתו דווקא בכך שילמד תורה, שהמאפיין המרכזי שלה הוא הפך הגאווה, הפך ההבלטה העצמית.
(ע"פ המה ינחמוני – מצורע)
הבעיה החמורה של החפץ חיים…
החפץ חיים הגיע פעם לעיר אחת, וראשי הקהל הודיעו לו שסכומי הכסף שנאספו לקמחא דפסחא עדיין לא מספיקים כדי לכלכל את נצרכי העיר, ובקשו ממנו לדרוש בפני הקהל ולעוררם בנושא.
נענה החפץ חיים לבקשתם, וכאשר התכנס הקהל, קם הכהן הגדול ואמר כדברים האלה:
"אני כבר אדם זקן, וגם אתם יודעים שלא אחיה לעולם… והנה כאשר אבוא ואתייצב בפני בית דין של מעלה, ישאלוני האם בעיר שלכם נתנו קמחא דפסחא בכמות מספקת?
"למשמע השאלה הזו", המשיך החפץ חיים, "אהיה נתון בבעיה גדולה. אם אענה ואומר שנתתם את כל הסכום שהנכם יכולים לתת – הרי יהיה זה בגדר שקר! וכי הנכם חושבים שאני אוציא מפי מילה של שקר, ועוד לפני בית דין של מעלה?!
"אם אענה ואשיב לפני בית הדין שלא נתתם מספיק, הרי יחשב הדבר כלשון הרע! וכי אני שנזהרתי במשך כל ימי חיי מלדבר לשון הרע, אפתח שם את פי ואדבר לשון הרע על קהילה שלמה?!
"לכן", פרץ החפץ חיים בבכי ואמר: "אני מבקש מכם, קהל קדוש, השתדלו בכל כוחכם לפטור אותי מהבעיה החמורה שבה אעמוד, חלילה, בפני בית דין של מעלה, ותתנו את הקמחא דפסחא כפי דרישותיהם של ראשי הקהל שלכם".
כותבי הקורות מספרים, שהקהל התעורר מאד למשמע דבריו של החפץ חיים, והוציאו כסף מלוא חפניהם עד שהתמלאה וגדשה הסאה…
(מתוך הגדה של פסח 'חשוקי חמד')