הרב יעקב קאפיל, בן לאחת המשפחות הרבניות החשובות שהיו בקהילה החרדית בבודפשט בירת הונגריה לפני השואה, עלה יחד עם אמו, שניהם ניצולי שואה, בשנת תש"ז כשהוא בן י"ד. האם גרה בירושלים, והוא הוכנס לפנימיית 'בתי אבות' שעל יד ישיבת פוניבז' בבני ברק, ובהמשך אף למד בישיבה עצמה.
ר' יעקב קאפיל משתף אותנו בסיפור מדהים – עד כמה חשב החזו"א על ילדי 'בתי אבות', ועד כמה ליווה אותם באופן אישי על כל צעד ושעל:
"היה זה במלחמת השחרור, משהחלו הפצצות המטוסים המצריים על גוש דן, ירדנו על פי הוראת המנהלים ללמוד בפרדס הסמוך לישיבה. הרב מפוניבז' זצ"ל אמר את שיעור הפתיחה של זמן קיץ בבית האריזה, שלהט מחום, אך אני לא יכולתי להתרכז בלימוד, מפחד ההפצצות שנשמעו כל- כך קרוב באותו בית אריזה.
"חשוב לזכור, כי מרבית הילדים היו ניצולי השואה האיומה, שעד לפני זמן לא רב רעדו מפחד בכל עת שנשמעו ונראו האווירונים מעל ראשם, ועתה שוב… לא החזקתי מעמד יותר, וכמו שנכד הולך לסבא כשכואב לו משהו, החלטתי לרדת לחזו"א להשיח את אשר עם לבי. אמרתי לחזו"א בכאב: 'עברתי את השואה בחסדי ה', ועתה תוקף אותי פחד אימים'.
"ה'חזון איש' לא חשב זמן רב מדי. ואז אומר לי: 'קח את הגמרא ותבוא לבית שלי'.
"לרגע הרהרתי: 'מה לי הכא מה לי התם? וכי שם לא אשמע את האווירונים הללו?', אך חזרתי בי ואמרתי בליבי: 'מה שיקרה לחזו"א יקרה גם לי…'.
"כך למדתי בביתו של ה'חזון איש' כמה וכמה ימים. לאחר מספר ימים, בעומדי להגיד לחזו"א 'שלום' בתום התפילה, הוא נעצר על ידי ושאל: 'האם עדיין הנך מפחד?'
"'לא כל כך', עניתי.
"'אם כן חזור לישיבה'…".
[הובא בגיליון 'פרפרת', מתוך 'המבשר']
החזון איש
אהבתי. הבו עוד