"ויתרצצו הבנים בקרבה" (כה, כב)
בפרקי דרבי אליעזר (פרק לב) מובא: "והיו הבנים בתוך מעיה כגבורי כח, שנאמר: 'ויתרוצצו הבנים בקרבה". הם התווכחו, ויכוחים סוערים, בעניינים מהותיים העומדים ברומו של עולם: שכר ועונש, עולם הזה ועולם הבא, חובתו של אדם בעולם ותכלית חייו. "מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות".
בשלב מסוים של הוויכוח, הסכים עשו לחלק את העולמות בינו לבין יעקב: הוא, עשו, יקבל את העולם הזה ויותר על חלקו בעולם הבא, ואילו יעקב יקבל את העולם הבא.
כמובן, אלו דברים גבוהים מאד וקשים להבנה. קשה להבין שעוברים במעי אמם מתווכחים בעניינים כה גבוהים, אולם כך לימדונו רבותינו. הכתוב אומר (ירמיהו א, ה): "בטרם אצרך בבטן ידעתיך". מכאן למדו שצדקותו של יעקב החלה עוד במעי אמו, כמו גם רשעותו של עשו. כבר אז החל הויכוח בין שניהם.
כחלק מהויכוח הזה, אומרים חז"ל: "כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר – יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה – עשו מפרכס לצאת".
נשאלת השאלה: מדוע הם רק רצו לצאת ולא יצאו בפועל?
בשלמא יעקב לא יכול היה לצאת, משום שעשו חסם את דרכו. הוא ישב על הפתח, "לפתח חטאת רובץ" ולא איפשר ליעקב לצאת לבית המדרש, אולם מה מנע מעשו לצאת? אם כה עז רצונו לעבוד עבודה זרה – שיצא!
התשובה לכך היא: עשו ידע שאם יצא, ויותיר את יעקב לבדו במעי אמו – הוא יוכל ללמוד בניחותא עם המלאך שמלמדו תורה, וכשרבקה תעבור ליד פתחו של בית מדרש קרוב הוא יעשה כמותו ויצא… עשו לא היה מוכן לאפשר ליעקב ללמוד תורה בניחותא. עז היה רצונו להפריע לו מלימודו. משום כך העדיף לותר על יציאתו, ובלבד שגם יעקב לא יצא.
זו דרכם של רשעים, "זה דרכם כסל למו" (תהלים מט, יד). מבחינתם, העיקר הגדול והחשוב ביותר הוא להפריע ללומדי התורה, לדכא אותם ולגזור עליהם כל מיני גזרות. זה נותן להם את החיות. הסטרא אחרא, היצר הרע, לא יכול לסבול את הטוב – אין טוב אלא תורה. משום כך הוא עושה את כל המאמצים לחבל בטוב הזה.
אמר פעם אחד מן הצדיקים: לעשו אין טעם בחיים בלי יעקב! כשיש יעקב – יש לו עם מי לריב ולהתווכח, את מי לנסות לדכא, על מי לגזור גזרות… בלי יעקב – איזה ענין יש בחיים?…
עשו מוכן לוותר על ההנאות האישיות שלו, ולא לצאת ולעבוד עבודה זרה כאוות נפשו, ובלבד שיוכל להמשיך להפריע ליעקב, ולעמוד בדרכו כדי שלא יוכל לצאת וללמוד תורה. "רבי שמעון בר יוחאי אומר: הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב" (ספרי בהעלותך פסקא סט). מחמת שנאה זו, המטרה העליונה בחייו היא לחבל בתורתו של יעקב.
תחת השלטון הקומוניסטי
מאז ומעולם זו היתה מגמתם של שונאי ישראל: להשבית את לימוד התורה וקיום המצוות בעם ישראל. הגדילו לעשות הקומוניסטים ברוסיה, שדיכאו ביד קשה כל זיק של יהדות. מי שרק נחשד באיזשהו קשר ליהדות – היה נשלח לעבודות פרך בגלות סיביר, משם בדרך כלל לא היה שב.
בבתי הספר הממשלתיים היו מחנכים את הילדים לכפירה מחלטת, והמורים היו משננים לילדים: "ילדים יקרים! מי נותן לנו את הלחם לאכול? סטאלין!". כך החדירו להם בעצמות, שסטאלין נותן את החיות. ילד שהיה עונה 'סטאלין נותן את הלחם' – היה מקבל תלושי מזון ולחם, ילד יהודי שהיה מעז לענות שאלוקים הוא הנותן – לא היה מקבל תלושי מזון! 'לך תחפש את אלוקים שיתן לך לחם', היו אומרים לו.
המצב כאב מאוד לגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל. ההורים המסכנים, שרובם היו עניים מרודים, משוועים לפת לחם, נאלצו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממלכתיים, ובלבד שיזכו לקבל פת לחם. בהיותו בחור בגיל עשרים, החליט לפתוח תלמוד תורה בו יוכלו הילדים ללמוד ולהתחנך על טהרת הקודש, ובדרכים לא דרכים היה משיג עבור המשפחות את התלושים הכחולים שאיתם יכלו לקבל לחם ומזון. הוא שכר דירה קטנה ממוסלמי, ששנא את הקומוניזם. כך החלו ילדים לבוא וללמוד שם.
דא עקא, לאחר תקופה לא ארוכה, תפשוהו ואסרוהו בבית הכלא הקומוניסטי הידוע לשמצה, ועינו אותו עינויי תופת כדי שיענה על השאלה מאין השיג את תלושי המזון, אותם היה מחלק למשפחות. גזר דין מוות ריחף על ראשו.
בהיותו נמוך קומה, נראה ממש כמו ילד, ניסה להשיב לחוקריו כי עמד בפתח חנות, ומישהו – שאינו מכיר ואינו זוכר את מראהו – הפקיד בידו את תיקו, ואמר לו שהוא נכנס לרגע אחד לחנות, והוא מבקש שישמור לו על התיק עד שיצא. "המתנתי והמתנתי, והאיש לא יצא… כעבור שעה ארוכה עזבתי את המקום, ומשפתחתי את התיק מצאתי בתוכו את התלושים"…
הקומוניסטים לא קנו את הסיפור, והשליכוהו אל תא הנידונים למות. ובחוץ – היהודים מחפשים דרכים איך לפדותו!
הפרקליטה הגדולה, הקובעת את מועד ההוצאה להורג של הנידונים לתליה, חלתה במחלה קשה. בבתי המרקחת לא ניתן היה להשיג את התרופה למחלתה, רק בשוק השחור. אחד היהודים העשירים התחייב בפני בעלה של הפרקליטה כי ישיג את התרופה בתמורה לשחרורו של הבחור יעקב גלינסקי. לאחר שהלה קיבל את הסכמת אשתו, הוא אישר את העסקה.
מה נאמר ומה נדבר? העשיר השיג את התרופה, תמורת הון עתק, הפרקליטה השתמשה בה והתרפאה, אך… מכאן ועד לקיום ההבטחה הדרך ארוכה. לפתע החלו הפרקליטה ובעלה להתנער מההסכם בטענה כי אין זה בסמכותה ובכוחה של הפרקליטה לשחרר נדונים למות… וגזר הדין נותר בעינו.
והנה, הפלא ופלא! לאחר מספר ימים – ולאחר שכבר הבריאה לחלוטין – המחלה שבה לבשרה! וכיון שהתרופה הסתיימה בפעם הקודמת, לא נותרה ברירה אלא לפנות שוב אל אותו יהודי עשיר, ולבקש ממנו להשיג את התרופה בשוק השחור. הפעם, ניאות היהודי רק בתנאי כפול ומכופל של "נפש תחת נפש".
וכך אירע הלא יאמן! הפרקליטה שיחררה אותו, והוא ניצל ממוות ודאי.
שם – בגיא צלמות – חי הגאון הצדיק חיים של אמונה ובטחון מלא בקב"ה. גם שם – במקום שחינכו את הילדים שסטאלין נותן את הלחם – הוא מסר את נפשו להציל את הילדים מציפורני הכפירה, ולהעניק להם חינוך לאמונה, חינוך לקיום תורה ומצוות. "כל העולם כולו גשר צר מאוד", זעק רבי יעקב גלינסקי מנהמת לבו – ואת הגשר הזה אדם צריך לעבור! "והכלל והעיקר שלא יפחד כלל"! עליו לזכור את דברי המשנה (אבות ד, טז): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא"! תפקידנו הוא: "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין".
בעוונותינו הרבים, יש כאן, בארץ הקדש, בתי ספר, שמלמדים את כל החכמות שבעולם. הכל צריך ומותר ללמד. חוץ מדבר אחד: תורה, יהדות. אסור להביא רב חרדי להרצות בבתי הספר, מחשש לכפיה דתית – 'הדתה'. שומו שמים! את הכל מלמדים שם, חוץ מהתורה הקדושה שהיא יסוד הקיום של העם היהודי, ובלעדיה אין לנו חיים.
הוא אשר אמרנו: עשו יכול היה לצאת ממעי אמו ולעבוד עבודה זרה להנאתו, אולם יותר חשוב היה לו להפריע ליעקב, לחבל בתורתו. לא לתת לו ללמוד במנוחת הדעת.
רשעים כל ימיהם חרטה
לאחר שעשו אכל את נזיד העדשים נאמר: "ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה". יש להבין מה כוונת התורה באמרה: "ויקם וילך", וכי היינו חושבים שעשו הרשע יוותר לשבת במחיצת יעקב הצדיק לאחר שסיים להשביע את רעבונו?…
המגיד מדובנא זצ"ל מבאר את הדברים באמצעות משל נפלא:
מעשה בשיכור שהיה להוט אחר הטיפה המרה. בכל עת שהיו בידו מספר פרוטות, היה ממהר לבית המרזח, קונה משקאות חריפים ולוגם בשקיקה.
יום אחד הלך השיכור ברחוב. לפתע נגלתה לעיניו טבעת נוצצת המוטלת בתוך הבוץ. הרים האיש את הטבעת, התבונן בה קצרות והגיע למסקנה כי מדובר בתכשיט צעצוע של ילדה קטנה, שככל הנראה נפל מאצבעה במהלך משחק. תוך כדי כך גברה בו תאוות השתיה, ולפיכך גמר בליבו לפנות לבית המרזח, לרמות את המוזג כי בידיו טבעת זהב יקרה, ולקבל תמורתה כוס שיכר הגונה.
פנה השיכור לבית המרזח, הציג בפני המוזג את הטבעת וביקש בעדה כוס שכר. בעל בית המרזח, אשר הבחין מיד כי מדבר בתכשיט רב ערך, נטל לרשותו את הטבעת היקרה והגיש לשיכור בתמורה שתי כוסות שיכר, כשהוא מתנה עמו לבל יחזור בו לעולם מן העסקה.
"בסדר גמור", ענה השיכור, "עשינו עסק!" ותיכף גמע את שתי הכוסות ומיהר להימלט מהמקום, מחשש שבעל הבית יגלה את תרמיתו ויבקש ממנו החזר כספי.
אולם למעשה מי שיצא שכרו בהפסדו, היה השיכור עצמו, אשר ברב סכלותו המיר טבעת זהב יקרה בעד שתי כוסות שיכר פחותות ערך.
הנמשל: בעת שעשו לגם את נזיד העדשים, הוא חשב בליבו כי הצליח לרמות את יעקב ולהשיג תבשיל משובח בעד בכורה ערטילאית שאינה שוה דבר. לכן, תכף לאחר שסים לאכול, נמלט לפני שיעקב יחזור בו מהעיסקה ויבקש תמורה כספית בעד הנזיד. אולם למעשה מי שהפסיד בעסק זה, היה עשו עצמו, אשר המיר בכורה נצחית בהנאה רגעית וחולפת.
"רשעים כל ימיהם חרטה", בסופו של דבר הם מתחרטים, אבל אז כבר מאוחר מדי. עשו מכר את הבכורה במכירה גמורה ויתר בדין על ברכתו של יצחק אבינו. אך לאחר שגילה כי יעקב נטל את הברכות, הוא זעק צעקה גדלה ומרה עד מאד ואמר לאביו: "ברכני גם אני אבי".
"ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך" (כז, לה). בכך חתם יצחק אבינו על הברכות שנתן לבנו יעקב. לא עוד אלא שעשו עצמו פיו הכשילו עד שאמר: "את בכורתי לקח" (שם לו), דהיינו לקח במקח וממכר ובקנין שלם על פי דין. וכן נרמז הדבר במילותיו של יצחק אשר העיד ואמר: "גם ברוך יהיה" (שם לג).
(מתוך הספר 'משכני')