מספר הרה"ח ר' אהרן ברזסקי שליט"א מביתר, שבזמן התרחשות המעשה היה "הויז בחור" אצל כ"ק מרן אדמ"ר מלעלוב זצ"ל:
"היה זה באחת השבתות בהן שבת הרבי זצ"ל בעיה"ק צפת, ולאותה שבת הגיע ציבור גדול מהחסידים לשבות בצלו. לאחר התפילה אכל הקהל באולם את סעודת ליל שבת, שרו זמירות ואמרו דברי תורה והכל התנהל בסדר מופתי.
היו כמה בחורים, שכדרכם של בחורים התברכו בתיאבון בריא, וכמות האוכל שניתנה להם הייתה זעומה ביחס למושגים שלהם. אחד מהם שהרגיש שהרעב עדיין מנקר בבני מעיו, קם ממקומו וניגש אל הדלת המפרידה בין האולם למטבח והקיש עליה. בדלת היה כמין חלון-אשנב ברזל ממנו הוציאו את האוכל החוצה לחלק לקהל.
כאשר הקיש הבחור על הדלת בקולות ורעמים, נפתח אשנב הברזל והמחלק שאל ברוגזה "מי זה". אותו בחור ענה גם הוא ברוגזה, "זה אני, מה פשר המנות הקטנות שחילקת? נשארתי רעב".
"נתתי מספיק", ענה המחלק, "וחוץ מזה, כבר לא נשאר כלום". התפתח ביניהם ויכוח סוער ועד מהרה הטונים עלו בצורה תלולה והשניים החלו צועקים זה על זה, כאשר הבחור מרגיש מרומה יען כי בחורים אחרים זכו לנגד עיניו למנה נוספת.
בכעסו כי רב הושיט את ידו לעבר חלון הברזל כדי ליטול משם מנה נוספת לעצמו. והמחלק, שרתח גם הוא מזעם לא חשב הרבה והגיף את חלון הברזל בכוח כדי לסגור אותו. הוא לא העלה בדעתו מה שעלול לקרות כתוצאה מכך – הברזל הכבד חבט בכף ידו של הבחור במלוא העוצמה וריסק אותה עד שורש כף היד. הבחור פרץ בזעקת כאב איומה והתפתל מכאבים נוראים. ובדיוק אז נכנס הרבי למקום…
כאן המקום להזכיר כי בליל שבת, יכלו לראות ולמשש בידיים שהרבי כלל איננו בעלמא הדין. לעיתים תכופות היו מדברים אליו והוא כלל לא שמע אפילו מילה, מכיוון שהיה שקוע עמוק בשרעפי קודש ורוחו משוטטת בהיכלות של מעלה. כאשר היה צריך בכל זאת לדבר אתו, ועוררו אותו בכוח, ראו עליו שהוא כאילו יורד מעולם אחר.
אבל הפעם לא. כף רגלו של הרבי אך חצתה את סיפו של האולם ומיד נמשכו עיניו אל הבחור המתפתל בכאביו ולופת את ידו הפצועה. הוא ממש רץ לעברו במהירות הבזק ושאל בחרדה ודאגה "מה קרה כאן?"
הבחור לא רצה להלשין על המחלק וענה בלשון עמומה "קיבלתי מכה מהברזל". הרבי הביט אל היד הפגועה ואמר בדאגה רבה, "אתה חייב ללכת מיד לבית חולים 'זיו'". עיניו סקרו את הציבור ומיד נחו עלי (המספר, ר' אהרן ברזסקי שיחי') ועל עוד בחור שהיה שם. הוא קרא לנו וביקש: "אנא, לכו עם חברכם תיכף ומיד לבית חולים 'זיו', צריך לבדוק את היד ולטפל בה בדחיפות, אסור להשאיר אותה ככה ללא טיפול".
כשהרבי אומר, שומעים בקולו. יצאנו תיכף ומיד לעבר בית החולים זיו, ושם כמו בכל חדר מיון לוקח זמן רב עד שתהליך הקליטה מתבצע, עברו שעות עד שהבחור נבדק על ידי רופא וזכה לטיפול יסודי שכלל גיבוס כף היד וכל הנלווה לתהליך רפואי מסוג זה.
"בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר אנחנו חוזרים מבית חולים 'זיו' העירה ומהלכים ברחוב הנשיא, מתקרבים לאטנו אל מתחת לביתו של הרבי. בגלל ההליכה נעשה לנו חם, ופשטנו את ה'בעקישעס' אותם החזקנו ביד וכך אנחנו מהלכים בניחותא ברחוב החשוך.
והנה לפתע אני מרים את העיניים לעבר חלון חדרו של הרבי ואני אומר לשני חבריי: הרבי עומד בחלון. הם לעגו לי, אתה חולם חלום. אבל אני התעקשתי שאני רואה דמות בחלון, ומי זה יכול להיות אם לא הרבי. כעת הם החלו לחשוב אותי אני צודק, ובתגובה מיהרנו ללבוש את הקפוטות…
אנו פוסעים עוד כמה פסיעות וכעת שלושתנו רואים בצורה ברורה את הרבי עומד בחלון. גמרא גדולה פתוחה לפניו ועיניו נשלחות לעברנו. מיד הבנו שהרבי פשוט עומד ומחכה לנו, ואכן הרבי קרא לעברנו: "חזרתם מבית החולים? תעלו למעלה".
אנו עולים אל ביתו של הרבי, והוא מקבל את פנינו בפנים מאירות. ראשית שאל והתעניין בדאגה רחימאית מה מצב היד הפגועה ואחרי שהתעדכן בכל הפרטים אמר לנו: "הרי אתם כמעט ולא הספקתם לאכול בסעודת ליל שבת. מה אתם רוצים לאכול? גשו אל הארון במטבח וקחו כל מה שאתם רוצים, עוגות, ופלות, קוגל, פירות… רק שלא תישארו רעבים". וכך, כמו אבא אוהב, עמד הרבי על גבינו ולא נח ולא שקט עד שראה ששלושתנו אכלנו ושבענו.
אומרים שהרבי היה ממעט מאוד בשינה בכל ליל שבת והיה לומד כל הלילה. באותה שבת יכולנו לראות בחוש כיצד הרבי לא יכול היה לתת תנומה לעפעפיו, והוא עמד בחלון כאשר בהתמדתו הידועה הוא לומד כדרכו, אך לא ליד השולחן, אלא בעמידה, ליד החלון, כדי שיוכל לראות אותנו מיד כשנחזור, וכאשר זה קרה, מיד עטף אותנו בדאגה של אבא אוהב, שנאכל ונשתה ונשבע.
כשלושים שנים עברו מאז, אבל המחזה ההוא חקוק בעצמותי עד היום הזה, ודמות קדשו של הרבי העומד בחלון וממתין לנו שעות ארוכות כולו קורן באהבת ישראל, אינה יכולה למוש מזיכרוני.
(מתוך שיחה עם הרה"ג ר' יאיר וינשטוק שליט"א, בגיליון 'אהל מועד' – לעלוב)