הסיפור שלפנינו הופיע בגיליון 'כף זכות' [בתוך 'קובץ גיליונות'], מאת אחד הקוראים שביקש לספר מעשה שבדידו הווה:
למדתי בישיבה חברותא עם בחור שנכנס שנה אחרי לישיבה, וקבענו ללמוד את המסכת שלמדו בשנה שעברה. אצלי זו היתה חזרה, ואצלו פעם ראשונה. היינו לומדים כל יום, חמשה ימים בסדר ב' במקום פלוני, ובשישי ושבת במקום אחר בבית המדרש.
והנה בימי השבוע, אני ישבתי בקביעות בקצה הספסל, אבל בימי שישי ושבת, בדרך כלל הוא היה מגיע לפניי ומתיישב בקצה הספסל. אירע פעם שהגעתי לפניו והתיישבתי אני בקצה הספסל, אך הוא אמר לי שהוא מעדיף לשבת שם, והתעקש על כך. הדבר היה תמוה בעיני, מדוע הוא מתעקש על דבר פעוט שכזה, ומה ההבדל בין ימי שישי ושבת לשאר ימי השבוע? אך הסכמתי לבקשתו.
נו, מה הפתרון?… אחרי שהתארס סיפר לי, שבנערותו עבר תאונה קשה ואיבד את ראייתו בעינו הימנית, ורק עכשיו שכבר התארס, לא אכפת לו לספר זאת.
ואז הבנתי הכל: בימי השבוע ישבתי בקצה הספסל השמאלי, ואדרבה זה היה נח בשבילו כך לראות אותי, אבל בשישי ושבת שישבנו בקצה הימני של הספסל, בזה היה לו עדיפות יתירה לשבת בקצה, כדי שיוכל לתקשר עמי בנקל בעינו השמאלית… כמה חשוב לדון תמיד כל אדם בכל מצב לכף זכות.
*
כדי להמחיש עד כמה צריך כל אדם לדון את חברו לכף זכות – מוסיף עורך הגיליון – אביא בפני הקורא סיפור המלמד על העוצמה האדירה הטמונה במצווה זו. סיפור זה מלווה אותי זה שנים, והוא מלמד עד כמה כל אדם צריך לחשוב פעמיים לפני שהוא דן את האחר, כי לפעמים האחר הוא לא בדיוק כל כך אחר…
באחד מתלמודי התורה נערכה אסיפה חשובה בנושאי חינוך. על הפרק עלו שמותיהם של כמה תלמידים מועדים לפורענות. המנהל שנזהר היה בכבודם של תלמידיו ולא רצה לעבור על איסור לשון הרע, העלה את הנושאים לדיון וכמובן בעילום שם הנידון; רק פרטי הבעיה היו לעיני המשתתפים, וזאת כדי לנתח את המקרים, בלא חשש איסור.
המנהל העלה לדיון תלמיד מסוים שיש עמו בעיות קשות של משמעת, בעיותיו מורכבות מאוד והוא מהווה מכשול לכתה בכללה; והמלמד אינו מוצא עצה ותבונה כנגד אותו תלמיד. במקום התפתח ויכוח בין הנוכחים באשר לדינו של הילד ומה ייעשה בו. היו מהנוכחים שטענו שיש לנהוג עם ילד כזה בכל חומרת הדין ולא להקל ראש במעשיו, וטעמיהם עמהם: למען יראו וייראו, וכן כדי להפסיק התנהגות נלוזה זו בבית ספרם.
בראש מחנה הדורשים להעניש את הנער בכל החומרה, עמד אחד מטובי המחנכים באותו מוסד, והוא ניצב כחומה בצורה, לדרוש הענשה חמורה ביותר, אפילו עד לסילוקו של הנער מבית הספר.
רק לאחר שהסתיימה האסיפה בהחלטה שבעוד יומיים יתייצבו הנוכחים לאחר חשיבה מחודשת על מנת לקבל החלטה סופית בעניינו של הנער, התברר לאותו מחנך שדגל בהענשה חמורה, כי הנער המדובר הוא לא אחר מאשר… בן אחיו!
המחנך איבד את עשתונותיו, וכמובן שינה את טון הדיבור. חומרת העונש ירדה, באשר ידע המחנך את כל פרטי המקרה על בוריים, וידע אל נכון את הנעשה בבית אחיו. בראיה כוללת של הכל הדברים נראים שונים – אמר היועץ למנהל. בילד זה יש לנהוג אחרת; האשמה היא לא בילד, יש תנאים סביבתיים המחייבים גישה מתחשבת.
כמובן, לאור דבריו, ההחלטה הייתה מינורית למדי, והטיפול בילד נעשה בדרכים מבינות ומתחשבות…