זכורני מלפני עשרות שנים, נהוג היה בכולל 'חזון איש' בבני ברק, שבשבתות של חודש אלול, לאחר סעודה שלישית – מסרו שיחות מוסר ודברי התעוררות רבני וחכמי הכולל, ביניהם גדולי תלמידי מרן ה'חזון איש' זצ"ל. בין גדולי התורה שנשאו מדברותיהם בכל שנה בקביעות, היו מרנן ורבנן גאוני ישראל: רבי אהרן לייב שטינמן, רבי מיכל יהודה ליפקוביץ ורבי נסים קרליץ, זכר צדיקים וקדושים לברכה. השיחות הללו עוררו רושם עצום על המשתתפים.
אני זוכר עד היום, את תוכן השיחה שנשא רבי נסים קרליץ באחת השנים. הוא אמנם מסר אותה בשפה רהוטה ופשוטה כדרכו, אולם תוכן דבריו מרעיש ממש, וניתן להפיק ממנו לקח עצום:
ידועים דברי חז"ל במסכת סנהדרין (קב, א) אודות ההצעה שהציע הקדוש ברוך הוא לירבעם בן נבט, שהרשיע והחטיא את ישראל: "חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן". בהכרח שלירבעם היו השגות עצומות, אם הוא קיבל הצעה כזו מבורא עולם. כיצד הוא הגיב – בשאלת "מי בראש?", נענה "בן ישי בראש", והשיב: "אי הכי לא בעינא".
רבים מן המפרשים מנסים להסביר פשט בדברי הגמרא הללו. אם ירבעם בן נבט זוכה לדבר עם הקדוש ברוך הוא, הרי שמעלתו בעצם היתה עצומה – אלא שהוא השחית אותה עם העבודה זרה שלו. מה אם כן תוכן ה'ויכוח' "מי בראש"? כיצד ניתן להבין שאדם עם השגות כה גבוהות, מתרכז בנושא כל כך קטנוני, כביכול?
והפלא היותר גדול הוא, לפי מה שכתב מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל בספרו על התורה, שהקדוש ברוך הוא שכנע את ירבעם בכל דרכי השכנוע הקיימים; גם הקדוש ברוך הוא בעצמו דיבר עימו, גם תפסו בבגדו, וגם הציע לו הצעה משכנעת ביותר – לטייל עימו יתברך בגן עדן. איך יתכן שסירב לאחר כל כך הרבה שכנועים?
אמר רבי ניסים דבר נורא: אם ירבעם בן נבט אומר לקדוש ברוך הוא כזו טענה, שרוצה להיות בראש, כנראה שבאמת הוא היה ראוי להיות בראש, בדרגה גבוהה מדוד המלך! כי אחרת ודאי הוא לא היה מעיז לומר כדברים האלו. אלא מאי, הוא חטא והחטיא את הרבים, וירד ממדרגתו הרמה לשפל נורא של מי שאין לו חלק לעולם הבא. כשהציע לו הקדוש ברוך הוא דרך תשובה, רצה ירבעם לעלות למדרגה שהוא היה מסוגל לה מלכתחילה, שהיא אף למעלה ממדרגתו של דוד. בגדר 'שובה עד ה' אלוקיך'.
ומה ענה לו הקדוש ברוך הוא? שזה לא מה שהוא מבקש ממנו! אלא כעת אני רוצה את התשובה שלך כמו שאני קובע ולא אתה קובע. וזו היתה טעותו המרה של ירבעם, אשר בזה הפסיד את כל עולמו.
"אנחנו", הסביר רבי ניסים, "צריכים לעבוד את הקדוש ברוך הוא, לא לפי מה שאנחנו חושבים וקובעים, אלא כפי איך שהוא רוצה וקובע! הוא המלך, ואנחנו משועבדים לו. הבורא יתברך נתן לכל אדם את הכלים והמטרה, ואנחנו צריכים להשתמש בהם כרצונו. אם הקדוש ברוך הוא אומר לירבעם, שעבודתו כעת היא להיות שני לדוד המלך, הרי שזה מה שהוא צריך לעשות! אם הוא רוצה להיות בדרגה אחרת, אפילו גבוהה יותר – הרי שהוא לא עושה את רצון השם; ועל כך הוא נתבע באופן הנוראי ביותר ששייך!"…
חלק בלתי נפרד מקבלת עול מלכות שמים, שחייב כל אדם לקבל על עצמו, הוא להסכים עם המצב והתנאים, הכלים והיכולות שהקדוש ברוך הוא העניק לו – ואיתם הוא אמור לעבוד את בוראו! חלק זה היה חסר לירבעם בן נבט, ובזה למעשה הוא איבד את כל חלקו לעתיד לבוא.
והדברים כל כך נוגעים למעשה; הרי כמה פעמים חולפים הרהורים שונים אצל האדם – אילו הייתי גר בעיר פלונית, לומד בישיבה אלמונית, או לומד עם חברותא פלמוני, הייתי שוקד על התורה יומם ולילה. כל אלו ההרהורים נובעים מעצת היצר, כי רצון השם שהאדם יעבוד אותו באותם כלים ומצבים שהוא העמיד אותו בהם! זו העבודה שלו ואין בלתה, ואילו הוא ישכיל לנצלה ולנתבה לטובה – הוא יצמח וישגשג, ואילו יפסיד אותה יאבד עולמו.
רבי נחום משאדיק שובר את הצום סמוך לשקיעה
שמעתי פעם סיפור מרעיש שאירע אצל קדוש עליון, הגאון המופלא רבי נחום לעווי משאדיק זצ"ל, מאנשי הסגולה הגדולים בירושלים. סופר עליו כי הוא זכה לגילוי אליהו, ועוד סיפורי שגב נוראים.
היתה תקופה בה נהג רבי נחום להתענות משבוע לשבוע. פעם אחת, ביום שישי אחר הצהרים, דקות לפני מועד סיום הצום, ביקש רבי נחום לפתע מבנו כי יביא לו משהו לשתות. הבן התפלא: אחרי עבודה נוראה כל כך, להפסיד את הצום כל כך סמוך לשקיעה. אך הוא הבין כי ככל הנראה אביו חש חולשה נוראה, והרי הוא במצב של פיקוח נפש ממש, ורץ למלא את בקשת אביו.
רבי נחום ברך ושתה, ואז שם לב שבנו מתבונן בו בדאגה. "אני מרגיש טוב!", הרגיע אותו בחיוך. "אז למה אבא החליט להפסיק את הצום כל כך סמוך לסיומו?" – תהה הבן, ונענה בתשובה מדהימה: "הגעתי בלימודי לתוספות מוקשה, והרגשתי כי אני לא לומד אותו מספיק בעיון ובמאמץ, מחמת הצום וחולשת הגוף. בו במקום החלטתי כי הלימוד חשוב יותר מהצום, ולכן ביקשתי כי תביא לי לשתות"…
הגאון הצדיק רבי חיים אהרן טורצ'ין זצ"ל, ראש ישיבת 'מצויינים' בירושלים, התבטא אז ואמר: "העולם חושבים שהיה לרבי נחום שאדיק'ר גילוי אליהו בגלל שהוא התענה. ואני אומר, כי הוא זכה לגילוי אליהו בגלל שהוא שבר את הצום!… רבי נחום ידע עבדות מהי… הוא צם, וצם, וצם, וכשהבין כי רצון השם הוא לשבור את הצום – עשה כן על אתר, כי כך עושה עבד!"…
תוכן דבריו היו, שעבודת השם אינה לחטוף מדרגות גבוהות, להיפך, פשוט לדעת בכל מצב מה רצון השם ולפעול לאורו.
זהו המסר שביקש רבי נסים להעביר בדבריו. רצון השם הוא שנעשה תשובה, נשנה את דרכנו לפי יכולתינו ולא נקפוץ להשגות גבוהות, כי זה לא יחזיק מעמד, והנפילה שתבוא תהיה חזקה כפליים… כל אחד יתבונן ממקומו – כיצד הוא יכול להשתנות ולהשתפר, ושם ירכז את מאמציו ויזכה לסייעתא דשמיא.
לסיום ענין זה, נביא הסבר נחמד לתועלת שיש בנשיאת העיניים ליעדים גבוהים, בד בבד עם הכרה במה שביכולתינו לבצע. מגיד המישרים הגאון החסיד רבי מנשה ישראל רייזמן שליט"א, המחיש זאת באנקדוטה נאה:
לעיתים, נצרכים אנשים להגיע לארץ זרה שהם אינם דוברים את שפתה. הם טסים במטוס ומגיעים ליעדם, אך אין להם מושג כיצד להתנייד בארץ מנוכרת, ואיך לתקשר עם סביבתם.
הנהוג במקרים כאלו ברבות ממדינות העולם, הוא כי ביציאה מנמל התעופה המקומי ממתינים נהגי מוניות רבים, אליהם ניגשים הנוסעים הזרים ולא אומרים להם מילה, אלא פשוט מגישים להם פתק שהוכן מראש, עליו לא רשום דבר מלבד הכתובת אליה צריך הנוסע להגיע. הנהג, בן המקום, נוסע לכתובת המבוקשת, וכך מסתדר הנוסע בלא לדעת אף מילה בשפתו.
פעם, אמר הרב רייזמן, ידעו 'כיצד להגיע ליעד'. בדורות הקודמים הכירו את נתיבי עבודת השם, וידעו איך להתקרב לבורא יתברך. לא היו להם מקומות 'זרים'. אבל אנחנו אנשים פשוטים, ובדורות האחרונים כבר אין לנו ידיעה בדרכי החיים.
מה כן יש לנו? פתק קטן, עם כתובת הרשומה עליו: "אני לדודי ודודי לי". זאת הכתובת אליה אנו אמורים להגיע, ואת זה אנחנו מראים… ברגע שהאדם מראה שזוהי מטרתו הסופית, וכי הוא חפץ בקרבת אלוקים – גם אם הוא רחוק מאד, זה כבר נחשב 'הולך בדרך טוב', אף שהוא עדיין אינו יודע את המסלול…
"דבר ראשון – תסובב את ההגה!"…
נקודה נוספת הגורמת לרבים מכשול בעבודה הראויה בימים אלו, היא המבט המופנה לאחור תוך הרהורים והתעסקות רבה במה שכבר היה. הרי כל עובד השם מביט בחרטה ובצער על השעות שבוזבזו לשווא בהנאות העולם הזה, על הזמנים בהם העביר את ימיו בבטלה חלף שקידה ועמל התורה, על תפילות שחלפו עברו בלא כוונה כלל, ועל המצוות שנעשו בחוסר חשק וללא התלהבות.
צריך לדעת ולהפנים היטב היטב, שהתמקדות בעבירות כוחה יפה אך ורק במידה הנצרכת כדי לשוב מהן בתשובה. כל מחשבה על כשלונות העבר מעבר לכך – היא עצת היצר ותו לא! המלך הזקן והכסיל יודע היטב, כי נקל לו להפיל בפח זה כל עובד השם המרגיש צער על נפילותיו, והוא משקיע מאמצים רבים כדי לגרום לו לשקוע אל תהומות הייאוש, חלילה וחס.
שמעתי על כך פעם משל קולע, מפי הגאון רבי יוסף צבי ויינר זצ"ל. יהודי תלמיד-חכם ושקדן ששימש ברבנות בכמה עיירות בארץ הקודש, וחיבר ספרים מחוכמים 'ארץ הבחירה' ועוד:
מעשה באדם צעיר, שקיבל רישיון נהיגה עליו חשק וחלם זמן רב, והחליט לרגל נסיעתו הראשונה לנסוע לקבר הרשב"י במירון, להודות לקדוש ברוך הוא במקום מקודש זה. הוא נכנס למכונית ויצא לדרכו, אבל לא ברר כראוי באלו דרכים עליו לנסוע, כדי להגיע ליעד. הוא רק קיבל כמה הוראות מעורפלות מידיד, שאמר לו בערך איך לנהוג בכל צומת, ואותו ידיד סיים – כי בערך בעוד שעתיים הוא יראה בצד ימין הר גדול, אז הוא יפנה שמאלה בפניה הראשונה ויגיע לעליות מירון…
כמובן שהוא התבלבל מהר מאד, ולאחר שעתיים של נהיגה החל לתהות מדוע הוא אינו רואה עדיין את נופי הגליל. ברמזור הקרוב הוא פתח את החלון, פנה אל היושב במכונית לצידו ושאל: "סליחה, עוד כמה זמן נסיעה זה עד לרבי שמעון?"
ההוא הסתכל עליו בהשתוממות. "רבי שמעון? אתה כעת סמוך לבאר שבע"…
כפי הנראה, בצומת אחת הוא לקח את הכיוון ההפוך ממה שהיה אמור לקחת, וכל הפניות שאחרי אותה טעות, למרות שאולי נעשו לפי ההוראות, היו כמובן חסרות ערך… הוא התחיל ליילל בתסכול ולצעוק על עצמו: "איזה טיפש אני! איזה בטלן אני! למה לא השגתי מפה, למה סמכתי על הזיכרון שלי"…
אם בתחילה היה תמהונו של בן שיחו גדול, הרי שכעת התגבר עשרות מונים. "מה אתה בוכה?", גער בו בתקיפות. "מה הדמעות יעזרו עכשיו? אם תשב ותבכה – מה אתה חושב שיקרה?… תלחץ על הדוושה, תבצע סיבוב פרסה ברמזור, ותתחיל לנוע לכיוון הנכון! לבכות תוכל בדרך, אבל דבר ראשון תסובב את ההגה!"…
אם אנחנו רוצים להגיע לדרגה בעבודת התשובה, אנחנו צריכים דבר ראשון לשוב! להשתנות! לא להתמקד במה שהיה, איך היה ולמה היה. ההתעסקות הזאת רק מפריעה לשינוי שצריך להיות! אנחנו חייבים להתעשת, 'לסובב את ההגה' לכיוונו של הקדוש ברוך הוא, ורק כך ניתן להתקרב אליו יתברך! דמעות וחרטה הן חיוביות – אבל רק אם הן באות במקום הנכון, ולא על חשבון שינוי המעשים והקבלות הטובות.
רבים נופלים בתרגיל הזה של היצר, וכה חבל על כך. הצער על החטאים הוא אכן מחלקי התשובה, אך מעולם לא עלה על דעת איש, כי הוא בעל חשיבות בפני עצמו… רבנו יונה בספר 'יסוד התשובה' כותב כי הבא לשוב: "ביום ההוא ישליך כל פשעיו… יעשה עצמו כאילו אותו היום נולד, ואין בו לא זכות ולא חובה". מה הביאור בכך? כפי שאמרנו: הצעד הראשון הוא להתחיל מחדש! להתחיל ללכת בכיוון הנכון, ולא לתת לשום דבר בעולם להסיח את דעתינו!
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')