מעשה נפלא עם חיזוק עצום הופיע לאחרונה בשערי הגיליון הנהדר 'אנ"ש בלעטל' דחסידי תולדות אהרן:
שני אברכים מאנ"ש שהרגישו מותשים מהעבודה הקשה, נועצו ונועדו להחליף כוח ולשוט על פני ימה של טבריה. מקולות מים רבים שקטים המזמרים ככינור נאה, יעלה הנופש ותתפשט המנוחה בעצמותיהם היגעות, חשבו.
דא עקא. לשני האברכים גם יחד עלה קושי והסתיר את כל שדה ראיית החופש המתקרב. הקושי עמד וסתר את כל ההווה-אמינא, לאמור: הלא שני יהלומים יקרים מכל הון יש לנו בחורי עינינו, וכי מוכנים אנו לזרוק אותם לשבלולי הכנרת? לכסותם בחול הים? הרי איננו מוכנים ללכלך אותם בעד כל כוחות שבעולם. וכי איסורים דאורייתא של 'לא תתורו' הותרו ביומי דפגרי?!
ישבו וטיכסו עצה, עד שהגה אחד מהם רעיון נועז: נבוא לאחר סגירת השערים – הציע את רעיונו – נגיח שם ברגע שאחרי האחרון. כשכל המכשלות מאחורינו וכל המרעין-בישין הלכו להם. נבקש מבעל הסירה את סירתו, נשוט ונפוש בזאת התורה. נופש לנפש בלי רפש.
אומרים ונוסעים. הם הגיעו בסופו של יום, קרוב לזמן שקיעה, בשעה שהשוער כבר עמד להגיף תריסים ולקשור עוגנים. 'תן לנו להיכנס, הגענו לכאן מירושלים', פרצו אליו בתחנונים. הוא לא ידע מניין נפלו עליו החסידים העבדקנים, מה הם רוצים ממנו. סוף סוף נגמר היום המתיש של 'בין הזמנים', ולא נותנים ללכת הביתה. אבל אחר הפצרות כלפי מטה וכלפי מעלה אל הקל הטוב שאין השומע לו מפסיד – סוף סוף נעתר להם אחד הספנים, וסירה קטנה הוצאה לכבודם.
נכנסו האברכים עם הספן לספינה, והחלו לנשום את אווירה הזך של הכנרת, בניסיון נואש לשאוב את אוויר הנופש המיוחל, שכידוע, רבים לו המחפשים ומעטים הם המוצאים, אם בכלל. שטה לה הספינה על המים ומעט מרגוע נכנס בכל זאת לעצמות היבשות-לחות, עד שפתאום נשמעו מרחוק זעקות 'הצלה' מאוימות.
האברכים החלו לצבוט עצמם בצביטות, האם לא ישנים הם וכי מי צועק 'הצלה' בלב ים?! ואז התגלתה לפניהם תמונה מחרידה. ספינה שלימה של כעשרים אנשים עם זוגות ידים מורמות מנפנפת כולה אליהם. 'הצילו! הצילו!'. הים כבר היה ריק לחלוטין. כאמור, יום השיט נגמר. רק ספינה אחת שואגת הושענא. מה זה אמור להיות?
הם התקרבו בזהירות, ובמהירות של שניות הם נזקקו להבין משברי הקולות השבריריים השואגים מה קרה. התברר שמנוע הספינה הושבת, הפלאפון אינו קולט, והאבא שניסה לתקן את המנוע, נפל למים ואין המציל מסוגל להצילו. הסכנה המרחפת נצבעה על השמים הארגמניים באלף אותות מצוקה. גיוואלד!
בלי לחשוב פעמיים צללו האברכים בשחייה מהירה במים הסמוכים. במקום שאין איש השתדל להיות 'פיש', כפשוטו. הם הקיפו את הספינה ומיד מצאו את האבא המפרפר בין מוות לחיים. משו אותו מן המים והוא הוכנס לספינתם, שנקשרה עד מהרה לספינה הגדולה, והמנוע של הספינה הקטנה משך את הספינה הגדולה אל החוף.
המציל ביצע החייאה על הטובע, והוא ניצל! נס גלוי התרחש בליבה של הכנרת. עשרות בני המשפחה לא יכלו להירגע. הם התנפלו על האברכים ברגשות ובבכי מתייפח, אבל האברכים ענו יחד ואמרו: 'לא לנו התודה, נס שמירת עיניים הוא! הרי לא היינו בכלל אמורים להיות כאן בשעה מאוחרת זו אילו לא היינו מבקשים לשמור על עינינו ולהגיע דווקא אחרי זמן סגירת שערי המשייטים בכנרת, ובזכות ההתעקשות על שמירת עיניים זכינו להיקלע למצב בו הצלנו נפש מישראל וקיימנו עולם מלא, ברוך הוא וברוך שמו'.
הסיפור האמור, שכאמור אירע בשבוע השני של בין הזמנים אב תשפ"ג, עם שני אברכים מחסידי תולדות אהרן, מגלה טפח וטפחיים מהשגחתו הפרטית של הבורא יתברך על כל בריה ובריה, איך מזמין לכל אדם את הצלתו בלב ים, וביתר שאת הוא מספר את סיפור כוחה של שמירת עיניים, שיש בה סגולה מיוחדת להציל ולהושיע, כי עין בעין יראו את ישועת ד' במהרה.
(המבשר)