השבוע ניגע בנושא מוכר מאוד: החינוך לאמונה. הדברים נשמעים פשוטים ומוסכמים, אולי אפילו נראה כי מדובר בנושא שאין צורך לעורר עליו, אבל אנו אמונים על היסוד שטבע בעל ה'מסילת ישרים', שיש דברים שמרוב פשטותם – ההיעלם מצוי. אנחנו חדורים כל כך בידיעה שהכול מתנהל מלמעלה, ושהקב"ה הוא מרכז חיינו, עד שלפעמים אנחנו שוכחים להקדיש זמן כדי להחדיר ולשנן עניין חשוב זה לילדינו.
@ הנעל האבודה, המשלוח מהצרכנייה
כולנו למדנו על מכירת יוסף. יוסף הצדיק, בן הזקונים של יעקב אבינו, נמכר לעבד ומגיע למצרים. הוא מושלך לבור בעלילת שווא, ובהמשך נהיה אחראי על בית האסורים, עד לתפקידו כמשנה למלך.
יש מכנה משותף לכל המצבים: תמיד מצוין שיוסף היה איש מצליח, וה' עימו. מסביר רש"י: וה' עימו – שהיה שם שמיים שגור בפיו.
לא משנה מה המצב, האם הוא מאיר פנים או להיפך – שם שמיים שגור בפיו. זה היה סוד הצלחתו. כי כשחיים את ה', כששם שמיים שגור בפה, יכולים לכל הקשיים ועומדים בכל הניסיונות.
כמה חשוב לחיות עם זה – כשהכול "הולך", להזכיר לעצמנו שהכול בס"ד וב"ה; אך גם אם המצב נראה קשה, להדגיש שבע"ה הכול יהיה בסדר, ושה' איתנו בניסיון. זו מהותו של היהודי – בכל דרכך דעהו.
אלו דברים שלא חודרים דרך האוויר, גם לא דרך השתייה; אלו מילים ומשפטים שילדים צריכים לשמוע בוקר, צהריים וערב, לנשום ולחיות זאת עשרים וארבע שעות ביממה.
לא מספיק שאנחנו חושבים כך, ואפילו מרגישים זאת ממש. ילדים לא קוראים מחשבות, וגם לא יודעים מה אנו מרגישים בתוכנו. ילדים צריכים לשמוע ולראות, רק כך הם יפנימו, ויחיו כך.
סיפר לי יהודי, כי הוא שאל פעם את ילדיו בסעודת שבת, מה יעשו בסיטואציה שבה יגלו כי עלו בטעות לאוטובוס לא מתאים, וימצאו את עצמם בעיר זרה?
הוא אומר, שהיה מרתק לראות איך כל ילד חושב להתמודד בסגנון אחר, איך כל אחד מגלה יוזמה ותושייה בצורה שונה, אבל המרגשת ביותר הייתה תגובתה של בת הארבע שאמרה בתום: "מה הבעיה, הייתי מתפללת לה' שיעזור לי"…
התרגשתי מהתשובה; לא מהחלק של הטוהר שבסיפור, אלא מהעובדה שילדה בת ארבע הפנימה, שהאופציה הראשונה להתמודדות עם מצב לא נעים, היא תפילה. זה דבר שהילדה ספגה מהאווירה בבית, מהדיבורים, מההתייחסות לכל מצב.
לענייננו, בית שבו שם שמיים שגור, בית שבו מדברים על ה', חיים את ה', מודים ומבקשים, זה בית שהילדים הגדלים בו קולטים כי "יש לנו חלק באלוקי ישראל"…
יש לנו אין ספור הזדמנויות להחדיר זאת: כשמחפשים נעל שלוש דקות לפני שההסעה מגיעה, אפשר להגיד ילדים: בואו נתפלל לה' שנמצא את הנעל של יוסי… כשרצים לאוטובוס – ילדים, בואו נתפלל שלא נאחר… כשבוחשים את העוגה או כשהופכים אותה, נציע: ילדים, בואו נתפלל שזה יצליח…
כך גם בחלק של ההודיה: כשהמשלוח מגיע מהסופר – ילדים, בואו נודה לה' על השפע. כשילד מביא ציון טוב, נציע – בואו נודה לה' שיש לנו ילד מיוחד כזה. כך כשמגיע רהיט חדש… כשמקבלים בשורה טובה…
בכל יום ובכל מצב – שם שמיים יהיה שגור בפינו.
@ תנו להם כוח לקפוץ
החיים מזמנים אין ספור התמודדויות, כשבכולן אפשר להתמודד או להתמוטט. אם האמונה נחרשה עמוק בלב ילדינו, הם ייאחזו באמונה בהשגחה הפרטית ויוכלו לאתגרי הזמן.
מדי יום בשירת הים אנו קוראים על רגעי האימה שחוו בני ישראל בעומדם על ים סוף. סוף סוף, אחרי מאתיים ועשר שנות עבדות, הם יוצאים לחירות; אחרי עשר המכות והגילויים הגדולים, הם נהפכים מעבדים שפלים ונבזים לבני חורין עשירים ומאושרים.
והנה, התפתחות בלתי צפויה: "וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם, ויראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה'". העם נכנס לחרדה. הנה, עכשיו המצרים יחזירו אותנו למצרים, נחזור לחיי עבדות. הכול היה רק חלום מתוק שנמוג…
אנחנו רואים בחז"ל שהיו כמה קבוצות. היו כאלו שהתייאשו מייד וטענו: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר, מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים". לעומתם, שמענו כולנו על נחשון בן עמינדב; חז"ל רוממו את מעלתו, ואמרו שנקרא 'נחשון' מפני שירד לנחשול שבים (במ"ר יג, ט) – שקידש את השם, וכלשונם: "בשעה שעברו בני ישראל את ים סוף, קפץ וירד לים תחילה" (סוטה לז).
אותו מקרה, אותה התמודדות… אחד מקבל כוח לקפוץ לים, הוא רואה בזה הזדמנות לקדש שם שמיים ולהוכיח נאמנות לבורא, ולעומתו, היו כאלו שהחליטו שכנראה משה רבנו רוצה להרע להם – המבלי אין קברים במצרים!
התמודדות היא הזדמנות לגלות כוח או לאבד כוח, הזדמנות לצמוח או לברוח, להתמודד או להתמוטט, תלוי איך מסתכלים על החיים. על התכלית. כשיודעים שהכול תחת שליטה, הכול לפי תוכנית שהתווה בורא העולם, האב הרחום והחנון, מתמודדים אחרת. לעומת זאת, כשחושבים שהכול מקרה, קשה מאוד להתמודד.
הרמב"ן בדבריו המפורסמים בסוף פרשת בא כותב דברים נוקבים: "שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם". זו עבודת חיים; להפנים ידיעה זו שהכול ניסים.
יש אמרה מפורסמת, שאין לנו שליטה על מה שיקרה, יש לנו בחירה רק להחליט איך לקבל את הדברים. והדרך איך לקבל את הדברים תלויה בעבודה שאנו עושים דווקא לא בזמן הניסיון.
ונסביר את הדברים: בשעת ניסיון האדם אינו מייצר כוחות חדשים, הגוף והנפש עסוקים בהישרדות. בשעת ניסיון הנפש משתמשת בכוחות שהוזנו בה בזמני שגרה, בדומה לגוף הניזון בשעת צום ממאגרי המזון שבו.
אצל חסידים פירשו את הפסוק בתהילים: "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות", שעל האדם בזמני הבוקר, האור, להרבות בדיבור על חסדי ה', עד ש"ואמונתך בלילות", שבזמני החושך הקושי יהיה ספוג באמונה.
נחשון בן עמינדב לא נהפך לנחשון על יד הים; הוא עבד על זה כל החיים, וליד הים רק פרצו כוחותיו החוצה. גם המתלוננים לא נהיו כאלו ליד הים, אלא זו הייתה דרך חייהם מאז ומתמיד…
כלפי מה הדברים אמורים? בחיים יש לנו המון מצבים וקשיים המוגדרים בחז"ל כקריעת ים סוף: "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" (פסחים יח ע"א); במסכת סוטה נאמרה הגדרה זו גם על הקושי במציאת זיווג נכון. וכמו שעל הים ראינו סגנונות שונים בהתמודדות, כך בחיים, כל אחד מתמודד בצורה אחרת.
אם נשכיל בזמני שגרה להחדיר שוב ושוב שהכול מכוון מלמעלה, והכול בא מיד אוהבת ומלטפת של בורא כל העולמות, אם נרבה ב"האמנתי כי אדבר" – דיבורי אמונה, תהיה לנו ולילדינו תחמושת מתאימה כדי לצלוח את מלחמת החיים בהצלחה, ולעמוד בניסיונות בגבורה ובעיקר ב…כבוד.
לקבלת גישה לתכני חינוך נוספים מאוצרו של המחנך הרב פנחס ברייער לחצו כאן