"ושמרו משמרתך" (יח, ג)
שני מאורות גדולים האירו בשמיה של עיר התורה וההלכה – בני ברק. מרנן בעל 'שבט הלוי' זצוק"ל, ובעל ה'חוט שני' זצוק"ל. ויותר ממה שהאירו כל אחד בפני עצמו, עוד זאת הפליאו בעמידתם האיתנה והמשותפת על משמר העיר, תוך שהם נוחין זה לזה בהלכה, נוטלים רשות זה מזה ונותנים רשות זה לזה.
תלמידו המובהק של מרן הגר"ש ואזנר וחבר בית דינו, יבלחט"א הגאון רבי משה שאול קליין שליט"א מבקש להשליך נקודות אור על דרכם המשותפת של שומרי העיר
*
הגרמ"ש מבקש להפנות את המבט לקשר ההלכתי והאישי בין מרנן זצוק"ל: "הם החשיבו רבות זה את זה, והרבה שאלות נשלחו ובאו מהכא להתם ומהתם להכא. את ענוותנותו הגדולה של מרן הגר"נ קרליץ זצוק"ל, ראינו כמה פעמים, כאשר ישב עם מו"ר בעל 'שבט הלוי' זצוק"ל, ומו"ר חיווה דעתו להלכה שלא כדעת רבי נסים, היה מרן הגר"נ לרוב מבטל את דעתו מפני כבודו של מרן הגר"ש".
[מהגרי"מ הכהן רובין שליט"א מח"ס 'מראה כהן' שמענו, שמרן הגר"נ זצוק"ל עבר על הלכה מסויימת בגליונות הספר 'מראה כהן', והעיר שלדעתו הלכה זו לא נכתבה כראוי, ומדברי החוות דעת יוצא דין אחר. לאחר דו"ד אמר מרן הגר"נ זצוק"ל 'בא נראה מה אומר מרן הגר"ש וואזנר בסוגיא זו', ואז קם ממקומו וניגש לארון הספרים להוציא את ספר 'שבט הלוי' ולמד את הענין תחילה, וסיים אומר 'אם מרן הגר"ש ואזנר מבין כך את דברי החוות דעת, אזי אתה יכול להשאיר את הדברים כמות שהם'. ב.ה.]
"הם גם זכו לעשת תיקונים רבים וגדולים, ולתקן יחדיו גדרים ותקנות בעיר, כגון כשהוצרכו לקבוע שלא לבנות בתים גבוהים מאד בעיר, כדי שלא יבואו להשתמש במעלית שבת, הם ישבו על המדוכה ועשו כל תקנה במחשבה תחילה איך לקבוע זאת וכיצד יתקבלו הדברים כראוי להלכה ולמעשה. כך הם עמדו יחדיו על משמר השבת בעיר, ואני זוכר שהיה מי שנראה נוסע עם קלנועית בשבת שהיו לה כל מיני היתרים, והם סברו בכל תוקף שהדבר אסור, ואז יצאו יחדיו במחאה כנגד זאת. לזכותם גם נזקפות תקנות הצניעות שדאגו לתקן לחנויות הביגוד בעיר. ודאגו לתקן תקנות שלא ימכרו דברים פסולים, ועד היום התקנות הללו קיימות ושומרות ומגינות על העיר כולה".
הגרמ"ש שליט"א נזכר ומזכיר את כוח שקידתו של מרן הגר"נ ועיונו הבלתי פוסק בתורה:
"ככל שמדברים על כוחו של רב פוסק, וקווי הדמיון בין פסיקתם של הני תרי גדולי העיר, ניתן לומר ששקיעותם בתורה היא זו שהיתה מנווטת את כל מהלכיהם. אצל מרן הגר"נ שקיעות ובתורה היתה לשם דבר. כוח הריכוז שהיה לו בלימוד ובכל דבר, היה עצום ומופלא. היתה לי קביעות פעם בשבוע לשאול את מרן הגר"נ שאלות בהלכה, ולא אחת הייתי נכנס למעונו, והייתי עומד לידו במשך זמן מה, וחיכיתי שיתפנה מלימודו כדי שאוכל לדבר עמו, אך הוא לא שם לב לכך כי היה שקוע רק בלימוד, ולקח כמה דקות עד שבכלל שם לב לעמידתי לצידו.
"גם כשמדובר על זמן השינה שהיה נצרך למנוחתו, הוא היה יכול לישון במשך כמה דקות שהוא שיער קודם לכן שבדיוק לזמן זה הוא נצרך למנוחתו, ולאחר מכן הוא היה מתעורר מיד. בני הבית סיפרו שכל אימת שהיה מניח רשו על המיטה היה נרדם מיד, ומתעורר בזמן שקבע לו.
הכל ידעו גם על נקיותו וישרותו, ומידותיו הטובות וכוח סבלנותו וענוותנותו. היו כמה פעמים שזכה לקיתונות של גידופים וחרפות ממרי נפש, והוא היה שומע ושותק וניכר כמה רחמים היה לו עליהם.
"אך כל זה היה רק כשהדבר נוגע לעצמו ולכבודו. אבל בכל דבר שהיה נוגע לכבוד שמים, הוא היה יכול לצעוק בתקיפות על כך, ומיד לאחר מכן כבר לא היה ניכר עליו דבר. בזה, קיים הוא במלואו את ציווי התורה 'לא תגורו מפני איש', ולא מפני שהוא היה גיבור, אלא מחמת שלא ראה לפניו אלא רק מהו רצון ד' יתברך, וכל הדברים האחרים סביב לא עניינו אותו כלל. ולכן לא רק שלא נרתע מפני אדם עשיר או בעל כוח, אלא אף מפני ראשי ישיבות ואנשים נכבדים וכדומה, שבאו לעיתים לפניו בנידונים שונים, היה אומר את האמת בכל דרך בצורה פסוקה ואחראית.
"סיפר לי הדיין רבי יהודה סילמן שליט"א, שפעם באחת הישיבות שהיו להם עם הרבנים בנושא מסויים, אמר אחד הנוכחים דבר בשם מרן החזון איש, שלא היה נראה למרן כדבר נכון, הוא התחיל לצעוק – 'זה שקר, החזון איש מעולם לא אמר כן!' גם אני ראיתי עובדות מעין אלו, אך חובה לציין, שניכר היה שזהו כעס הפנים, ולא כעס הלב".
עניו מכל אדם
דבר ייחודי נוסף שראו בדמיון ההתנהלות של שני הפוסקים הגדולים הללו, היתה הרגישות שאפיינה אותם בהתנהלות עם הזולת באופן מדוקדק.
אצל מרן הגר"נ, לא רק שהיה כולו מציאות של תורה, אלא ראו בו עד כמה מידותיו היו מופלאות ממש. היו באים אליו רבים להיוועץ עמו בענייני שלום בית, והוא מעודו לא דחה איש והיה משקיע בכך זמן רב. באחת הפעמים הוא הטריח עצמו והגיע עד לאשה מסויימת לבקש ממה שתסכים לדבר מה, שהוא סבר שיוכל להביא לפתרון בבעיית שלום בית שנקרתה לפניו. שאלו אותו מקורביו, מדוע הוא צריך לטרוח ללכת עד לביתה, ומדוע הוא אינו קורא לה לבוא אליו?! והוא ענה בפשטות: כיוון שאני מקש ממנה דבר שהוא קשה ליישום, אם אני אטריח ואלך אליה בעצמי, ואלי היא תשמע יותר ותסכים לכך, ונצליח להשכין שלום בבית זה.
כולם יודעים כמה היו שני הגדולים הללו בגדר 'עניו מכל האדם' אך רש"י אומר עניו – סבלן. רק כך ניתן להבין כיצד היה אדם שאינו בריא בנפשו שלא היה לו מקום לישון, ובני ביתו לא רצו להכניסו לביתם, ותוך זמן מועט הוא מצא את מקומו בביתו של מרן הגר"נ זצוק"ל, ולא ליום-יומיים אלא לזמן רב ממש עד שהתחזק והיה לאיש.
הנקיות שלו בענייני ממון היתה מיוחדת מאד, מעולם לא עלה על דעתו לקחת כסף מחמת שירות עשה למישהו, וזאת אף בזמנים שהוא היה דחוק מאד. וכבר נודע שכשראש כולל חזו"א השקיע הוא בכך הרבה מזמנו, הן במסירת שיעורים והן בנתינת מילגות לאברכים, והיה מקבל על כך כסף מהכולל, אבל כשהתחילו לתת לו משכורת מהעירייה, בהיותו רב ואב"ד בקהילתו, הוא הפסיק לקחת את הכסף מהכולל, באמרו שמעתה הוא אינו צריך יותר לאותן מעות.
"קשה לתאר את עוצם גדלותו של מרן הגאון רבי נסים קרליץ זצוק"ל", פותח הגרמ"ש שליט"א. "הוא היה איש האשכולות, היו בו מעלות רבות ומגוונות, אבל אם רוצים להגדיר את מהותו המיוחדת שאפיינה את אישיותו בכל הליכותיו, אפשר לומר שהיה כל כולו בטל לרצון ד' יתברך, והביטוי 'אני' לא היה קיים אצלו כל ימיו, וכמאמר המשנה באבות 'בטל רצונו מפני רצונו'. ניתן אף להוסיף, שלא רק שלא ביטל רצונו, אלא שלא היה קיים אצלו כל ימיו, וכמאמר המשנה באבות 'בטל רצונך מפני רצונו'. ניתן אף להוסיף, שלא רק שלא ביטל רצונו, אלא שלא היה לו רצון אחר כלל זולת רצון ד' כל ימיו, ובזה היה דומה להנהגתו של מו"ר מרן בעל השבט הלוי זצוק"ל.
"כדי לבאר זאת יותר, ראוי לומר עליו את שפתח הרמ"א בתחילת ספר אורח חיים, 'שויתי ד' לנגדי תמיד זה כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ההולכים לפני האלוקים', ויש להעיר מדוע פותח הרמ"א את ההלכות הנהוגות באורח חיים בדבר זה, והרי מעלת שויתי ד' לנגדי תמיד, היא דרגה גבוהה שקשה להגיע אליה, ואין הדבר מתאים שיתחילו את השו"ע בדבר כה קשה, והיה צריך לכתוב זאת בסוף דברי השולחן ערוך.
"אלא שבאמת ישנן שתי דרכים איך ראוי ללמוד שולחן ערוך להלכה, אך אפשר ללמוד את השולחן ערוך שהאדם צריך לעשות מצוה זו או הנהגה זו. אך אפשר ללמוד את השולחן ערוך מתוך גישה שהקב"ה הוא זה שאומר תעשה מצוה זו או תנהג הנהגה זו, והקב"ה הוא האומר אל תעשה דבר זה. וזהו שבא הרמ"א לומר בתחילת דבריו, שהשולחן ערוך אינו ספר הלכות וחוקים גרידא, אלא הוא בא ללמד איך צריכים ללמוד אותו, בצורה כזו שיזכור תמיד מי הוא המצוה לעשות כן, ומי האוסר לעשות כן, ואז יוכל לקיים את דברי השולחן ערוך כהלכתו.
"המיוחד שראינו אצל מרן הגר"נ זצוק"ל, שכל ימיו עמד לנגד עיניו מה רצון ד' יתברך בכל דבר, והיה פוסק לעצמו בכל דבר שבענין מסויים זה רצון הקב"ה שאעשה, ובענין אחר הקב"ה אינו רוצה שאעשה כן, וזוהי הכוונה שעמד לנגדו כל העת 'שויתי ד' לנגדי תמיד'.
"זו גם הסיבה שאצל מרן הגר"נ זצוק"ל הבית היה הפקר לכל, הוא היה פתוח לשאול שאלות בכל שעות היממה, ורבים הגיעו לדפוק על דלת ביתו לשאלו בדבר הלה והוראה. והנה, בעינינו ראינו שהוא היה בקיא בכל חלקי התורה, ועליו ניתן להמליץ את הנאמר במסכת נדרים על הנאמר 'וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות', כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל, תורה נתנה לו במתנה, שנאמר וממדבר מתנה".
(מתוך מוסף 'שבת קודש' יתד נאמן' חשון תש"פ)