מתי הוא זמן תוספת יום הכיפורים? │ באיזה אופן יש למחות בנשים שאוכלות ושותות בערב יום הכיפורים עד שחשיכה? │ ועד היכן חיוב מצות תוכחה?│ תמצית שיעור הלכה במשנה ברורה הלכות ראש השנה במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה' [משנ"ב חלק ו', סימן תר"ח סעיפים א' ב']
תוספת יום הכיפורים
אוכלים ושותים לפני בין השמשות של יום הכיפורים, משום שצריך להוסיף מחול על הקודש, ואין בתוספת זו חיוב כרת, אלא זו מצות עשה, והמקור לתוספת יום הכיפורים הוא מהגמרא במסכת ראש השנה, שם מבואר, שלומדים זאת מהפסוק, 'ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם', דהיינו, יש כאן סתירה, מצד אחד כתוב 'בערב' שזה ליל י', מצד שני כתוב 'בתשעה' שזה קודם, ולכן מתחילים להתענות מבעוד יום, כדי להוסיף מחול על הקודש, וכן במוצאי יום הכיפורים מוסיפים להתענות ביום חול דהיינו בליל י"א, שנאמר 'מערב עד ערב'.
זמן תוספת יום הכיפורים
זמן התוספת הוא כך, בין השמשות הוא 1500 אמה, וצריך להוסיף יותר מהשיעור הזה, כדי שזה ייחשב לתוספת יום הכיפורים, כלומר, בהנחה שהילוך מיל הוא 18 דקות, אז שלושת רבעי מיל הוא 13.5 דקות, וזו היא דעת רבינו תם, שמודדים את בין השמשות משעת צאת הכוכבים, דהיינו, שיעור של ג' רבעי מיל לפני צאת הכוכבים הוא בין השמשות, אבל הרבה ראשונים חולקים על זה וסוברים, שבין השמשות מתחיל מיד לאחר תחילת שקיעת החמה.
חיוב תוכחה ליחיד ולרבים
נשים שאוכלות ושותות עד בין השמשות, דהיינו עד שחשיכה ממש, ואינן יודעות שיש מצוה להוסיף מחול על הקודש, אין למחות בידן, כדי שלא יעשו זאת במזיד, ודווקא כאשר בוודאי הם לא יקבלו ממנו, אבל אם יש ספק שמא יקבלו ממנו, צריך למחות אפילו אם מדובר באיסור מדרבנן בלבד, וכן בכל דבר איסור אנו אומרים, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, וגם בזה דווקא כשברור לו שלא יקבלו ממנו, וכן דווקא בדבר שאינו מפורש בתורה שאז אנו יכולים לתלות שהוא שוגג כי הוא לא יודע מזה, עדיף לא לומר לו, כי אם נאמר לו, הוא לא ישמע בקולנו, אבל כאשר מדובר באיסור שהוא מפורש בתורה, מוחים בידו אף על פי שברור לנו שהוא לא יקבל, שהרי בטוח שהוא יודע מהאיסור הזה, וכן יש חילוק בין יחיד לבין רבים, שלגבי רבים, כאשר אדם יודע שאין דבריו נשמעים, אז אם האיסור מפורש בתורה, צריך להוכיח אפילו שאין דבריו נשמעים, ורק פעם אחת ולא ירבה בתוכחות, כיוון שיודע שלא ישמעו אליו, אבל ביחיד חייב להוכיחו עד שאותו יחיד יכה אותו או יקלל אותו, ויש אומרים עד שינזוף בו, שנאמר 'אל תוכח לץ פן ישנאך', ובביאור הלכה ביאר עד שיהיה קרוב למצב כזה שיכה אותו, ועוד אומר הביאור הלכה, שכל החיוב של תוכחה הוא רק כאשר מדובר באיש את אחיו שליבו גס בו, אבל אם היה איש אחר שאם הוא יוכיח אותו הוא ישנא אותו וינקום ממנו, אין להוכיח אותו, עוד אומר הביאור הלכה בשם הברכי יוסף, שכל החיוב שלהוכיח על איסור המפורש בתורה אפילו שיודע שלא יקבלו, זה רק כאשר ידינו תקיפה על העוברים למחות בהם בחזקת היד, אבל כשאין בידינו כח להפריש מאיסור, לא מחויב בזה, כיוון שהוא יודע שהם לא יקבלו ממנו, אבל יש דעה החולקת וסוברת, שגם באופן שידינו לא תקיפה, יש חיוב מצד המצות עשה של תוכחה, עוד אומר הביאור הלכה, שכל מה שכתוב שבדבר המפורש בתורה צריך למחות, זה דווקא כשהוא באקראי, אבל אותם פורקי עול לגמרי, כגון מחללי שבת בפרהסיא ואוכלי נבלות להכעיס, הם יצאו מכלל 'עמיתך' ואינו מחויב כלל להוכיח אותם.
השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א