/// יעקב א. לוסטיגמן
במשך למעלה מארבעה עשורים זכה אבי מורי, הרה"ח ר' ישעיה לוסטיגמן שליט"א, להיות בין מצדיקי הרבים אשר עליהם נאמר שהם ככוכבים לעולם ועד, בעבודת הקודש כמחנך ומרביץ תורה לצעירי הצאן.
למעלה מאלף תלמידים העמיד בשנותיו כמחנך, בהם ראשי ישיבות, מרביצי תורה, מורי הוראה ויושבי על מדין, וכמובן לא מעט מלמדי תינוקות שבעצמם זוכים להעמיד תלמידים אחריהם.
לפני למעלה מעשור וחצי, זכיתי גם אני להתקבל לעבודה כמחנך בתלמוד תורה, מלאכה בה זכיתי לשרת כמה וכמה שנים לשמחתי ולהנאתי המרובה.
כמובן שלפני שהתחלתי בעבודה פניתי לאבי, וביקשתי שייתן לי כמה כללים בסיסיים מניסיונו העשיר, למען אוכל לצעוד בדרך סלולה וברורה, ולא אהיה כסומא המגשש את דרכו באפלה בלי מורה ומדריך.
אבי נעתר, ונתן לי אז כמה כללי ברזל. אחרי שצברתי מעט ניסיון, הבנתי שהם כולם היו חצובים בסלע ויצוקים מפלדה, וכל אחד מהכללים הללו אכן מהווה בסיס יסודי ומשמעותי מאוד בעבודת החינוך.
עם השקתו של 'בית היין' – המגזין החדש של 'אחינו', התבקשתי מהנהלת 'אחינו' לראיין מחנכים ותיקים, כשלשמחתי אחד מהם הוא אבי מורי שיחי' לאיו"ט.
"כלל ראשון בחינוך, זה לתת לכל ילד הזדמנות", פותח אבא מארי שליט"א את השיחה. "אין דבר כזה ילד שאינו יכול להתקדם. אין דבר כזה ילד שאתה לא יכול לעזור לו. לכל תלמיד יש פוטנציאל, ותפקידו של המחנך הוא לסייע לו למצות את הפוטנציאל ולהתקדם למקום גבוה יותר מזה שבו היה אתמול. כמובן שזה חייב להיות לפי כוחו, כישוריו ודרגתו של התלמיד.
"זאת לא חכמה לקדם את המצוינים והמוכשרים", הוא מוסיף. "הם יוכלו להתקדם גם בלעדיך. החכמה היא להטביע חותם בקידומם של הילדים המתקשים, אלו שנמצאים בשולי החברה, שלא מבינים בפעם הראשונה את הנלמד. הילדים האלו חשובים לא פחות, וזקוקים לך הרבה יותר.
"לפני שנים רבות בתחילתה של שנת לימודים אחת, ראיתי ילד שאינו משתף פעולה בשיעורים וכמה שאני מנסה לרתק אותו ולהסביר לו את החומר, אני לא מצליח. הוא פשוט מנותק ולא מסוגל להבין מה אני מדבר אליו.
"פניתי למלמד שלימד את הכיתה שנה קודם לכן, וביקשתי לקבל ממנו עצה, איך אפשר לדבר אל הילד הזה. איזה תחום הוא אוהב, באיזו דרך אפשר להשפיע עליו.
"אבל המלמד ההוא רק נאנח אנחה עמוקה והמליץ לי בחום להימנע מהאתגר הבלתי אפשרי הזה: "עזוב", הוא אמר לי, "הילד הזה יש לו 'ראש בטטה'! אתה שומע? בטטה! זה מה שיש לו על הכתפיים. הוא לא מבין כלום, הוא לא רוצה להבין כלום והוא לא מסוגל להבין שום דבר. גם ההורים שלו לא ממש מתעניינים ולא ממש מנסים לעזור. אני התייאשתי ממנו אחרי כמה חודשים של השקעה ויגיעה שפשוט ירדו לטמיון…".
"אותו מלמד בעצם המליץ לי להשאיר את הילד בקצה הכיתה, ולתת לו לרבוץ שם בשקט, כל עוד הוא לא מפריע לילדים אחרים, ולמזלנו הוא באמת לא הפריע לאף אחד.
"אבל אני לא יכולתי להשלים עם הגורל הזה שנגזר על התלמיד המסכן", אומר אבא. "קיוויתי שאני אצליח במקום שבו המלמד הקודם נכשל. אולי בגלל שיש לי יותר ניסיון ואולי בגלל שהילד גדול יותר אני אצליח למצוא איזו פרצה בחומת הניתוק שאפפה אותו מכל צדדיו.
"ניסיתי לספר לו את הנלמד בצורה סיפורית. זה לא עבד. ניסיתי לעשות לו מבצעים, לתת לו כבוד, להחמיא לו, לדבר את האגו שלו, לבנות לו את ההערכה העצמית שלו. שום דבר לא עזר.
"באותם זמנים לא היו כמעט אבחונים וכל הנושא הזה של עזרה לתלמידים מתקשים כמעט לא היה קיים. היו ילדים מוצלחים והיו ילדים עם 'ראש בטטה'. ככה זה עבד. מי שלא הצליחו לעזור לו בדרכים הרגילות, פשוט נשאר ילד מסכן וגדל להיות מבוגר מסכן ברוב המקרים.
"החלטתי לשים עליו עין, ובהפסקת האוכל בדקתי מה קורה אתו. נדהמתי לגלות שהילד לא אוכל.
"למה לא הבאת אוכל?" שאלתי, "אכלתי כבר בבית", הוא השיב, והרגשתי שהתשובה הזאת לא ממש מדויקת.
"התחלתי לחקור אותו בעדינות, מה אכלת? אתה רוצה לאכול עוד? אתה רעב? ואז הילד נשבר והודה שהוא לא אכל כלום, כי אין אוכל בבית.
"התברר שאמא שלו סובלת ממחלה כלשהי, ופשוט לא יכולה לתפקד. האבא עובד מחוץ לעיר ויוצא מוקדם מאוד מהבית, והילדים מתארגנים לבד והולכים ללימודים, אין מי שיקנה להם לחם וחלב, ולחיידר הם הולכים רעבים…
"הלכתי למכולת הקרובה, קניתי לו לחמניה עם שקית שוקו, והילד התנפל על האוכל וחיסל אותו בתוך רגעים ספורים. הבנתי שזה לא רק הוא, זה כל האחים והאחיות. יצאתי למכולת פעם שניה, קניתי לחמניות ושקיות שוקו לכל האחים שלומדים בחיידר וגם לאחיות הלומדות בבית ספר שהיה לא רחוק, נתתי לכל ילד לחמניה עם שוקו, ולתלמיד שלי נתתי שייקח גם לאחיות שלו שלומדות בבית הספר.
"באותו ערב הרמתי טלפון לגורם בקהילה של אותה משפחה, ומאז הם דאגו לעניין ובאמת הילדים אכלו היטב, גם בבוקר וגם בצהרים ובערב, היה להם אוכל מבושל וכריכים עם ירקות ופירות, והילדים פשוט התחילו לפרוח!
"זה רק סיפור אחד מיני רבים. בשנות עבודתי ראיתי אינספור מקרים של ילדים שבשנים קודמות לא הצליחו ופתאום אצל מלמד אחר התחילו לפרוח כי הוא הצליח לפענח את הסיבה ואת הגורם לחוסר ההצלחה שלהם, למרות שקודמיו לא הצליחו. לפעמים זאת בעיה בראייה שגורמת לכך שהילד לא מצליח לקרוא וממילא נכשל בלימודים, לפעמים זה עניין של קשב וריכוז, בעיות במשפחה, מצוקה חברתית ועוד ועוד. לא תמיד אפשר לפתור את הבעיה, אבל כשמוצאים מה הגורם לקושי של הילד, אפשר לסייע לו לנסות להתגבר עליו.
"אז זה הכלל הראשון", מסכם אבי מורי את הנושא, "לתת לכל ילד הזדמנות. גם אם זה נראה שאין לו סיכוי בכלל".
זכות ההורה לדעת
"כלל נוסף: לא להסתיר מההורים את מצבו של הילד! אני לא אומר שצריך לרוץ ו'להלשין' את הילד על כל בעיה, אבל אם יש קושי מתמשך, אם הוא לא מצליח, אם הוא נוטה לשקר באופן כרוני או לשלוח את ידו ברכוש שאינו שלו וכדו', ההורים צריכים לדעת וגם צריך לכוון אותם איך לטפל בזה. אלו נושאים שיכולים להיות רגישים ולפעמים התגובה של ההורים עלולה להיות מזיקה, אבל אנחנו המלמדים, אנחנו שליחיהם של ההורים, אנחנו לא יכולים להסתיר מהם את האמת על הילד בנושאים מהותיים. אם מנסים להסתיר, זה תמיד מתפוצץ לבסוף בפרצופם של ההורים והמלמד גם יחד.
"היה בכיתה שלי תקופה שחפצים של ילדים היו נעלמים. לפעמים היה זה עט או עיפרון צבעוני ומעניין, ולפעמים ספר חדש, חומש, משניות, או סידור יפה. הצד השווה שבהם היה שתמיד היו אלו פריטים חדשים, נוצצים ומבריקים. חפצים שגררו תשומת לב בכיתה לפני שנעלמו.
"לקח לי זמן לאפיין את המקרים שבהם נעלמו החפצים, וכשהבנתי את זה, התחלתי לעקוב מה קורה כשילד מביא לכיתה חפץ חדש ונוצץ. ראיתי ילד אחד שנועץ עיניים בקנאה, ושמאבד את הריכוז בימים שבהם נעלם חפץ. ניגשתי למנהל ואמרתי לו שאני חושב שילד פלוני שולח את ידו ברכוש של חבריו.
"מצד שני, לא היו לי הוכחות ברורות, אוי ואבוי לומר לילד שאני חושד בו במעשה שהוא לא עשה. חלילה וחלילה!
"לכן הצעתי שנדבר עם ההורים בעדינות, נסביר להם שכדאי לבדוק מה הוא מביא הביתה וגם נסביר להם שזה לא ידוע לנו בוודאות, ולכן אנחנו לא אומרים לילד כלום אלא רק בודקים אם זה נכון.
"המנהל הזדעזע מההצעה שלי: "מה? להתקשר לאבא ולומר לו שהילד שלו חשוד בגניבה? אפילו אם הייתי יודע בוודאות אני לא בטוח שהייתי מסכים לגלות להורים דבר כזה. זה ישבור אותם. מה גם שמדובר במשפחה מאוד חשובה ואני יודע שהמצב הכלכלי שלהם מצוין, אין סיבה שהילד הזה יצטרך לגנוב מחבריו, אני בטוח שאתה טועה".
"לא עבר זמן רב, ויום אחד מגיע אחיו הגדול של אותו תלמיד לחדר המנהל, ומניח על שולחנו שתי שקיות גדולות מלאות בפריטים שהילד לקח מחבריו בכיתה. הסתבר שהאבא גם ראה שהילד לא כשורה, שהוא צופן סוד ומנסה להסתיר מההורים שלו חפצים שונים. האבא בדק את מקום המחבוא של בנו, ומצא את האוצר היקר. הוא הבין מיד מאיפה מגיעים הדברים ושלח אותם לחיידר. אני חייב לציין שזה היה אבא חכם מאוד, והוא ידע לזהות ולטפל כראוי ובצורה נכונה בעניין, לא כל אבא יודע לעשות זאת, והילד הזה זכה לקבל חינוך איכותי.
"המנהל היה המום. הוא ניגש אלי והתנצל על כך שלא העריך נכונה את הדיאגנוזה שלי: "למדתי היום שיעור חשוב", הוא אמר לי, "כשמחנך וותיק אומר משהו, כדאי להקשיב לו ברוב קשב".
"ולכן, הכלל השני זה לא להסתיר מההורים ולא לחשוש מהתגובה שלהם. אנחנו עושים את שליחותם, וזאת זכותם לדעת מה המצב של בנם, וחובתנו לאפשר להם לממש את הזכות הזאת".
"הכלל השלישי הוא לכבד את התלמיד, ולתת לו יחס ראוי. לא לזלזל בילדים. יש מלמדים שיכולים לשבת בכיתה מול ילדים והם חושבים שהילדים לא מבינים כלום. המלמד מגיע עצבני ומוציא את הכעס על הילדים, והוא מדמיין לעצמו שהם חושבים שבאמת מדובר בכעס שנובע ממניעים טהורים שהוא רוצה לחנך אותם. או שהמלמד אומר לילדים לחזור על החומר כי הוא רוצה עכשיו לדבר בטלפון, והוא חושב שהם טיפשים ולא מבינים שהוא מנסה לרמות אותם. הילדים מרגישים את זה, הם מבינים הרבה יותר ממה שהמבוגרים חושבים, והם גם יכולים לפעמים לבוז למחנך שלהם כשהם רואים התנהגות לא הולמת. אחר כך הוא לא מבין למה אין לו משמעת, ולמה התלמידים לא מצייתים לו ביראת הכבוד הראויה.
"לפני קרוב לחמישים שנה כשהייתי מלמד ב'חיי עולם', היה לנו יועץ חינוכי, פסיכולוג ידוע בשם הרב חיים ליפשיץ, מסנהדריה המורחבת. אני זוכר שהוא אמר לנו פעם משהו שחדר לי לעצמות וליווה אותי כל שנותיי כמחנך.
"כשילד מגיע לחיידר עם מכונית צעצוע קטנה, ואתה מחרים לו אותה, אתה חושב שלקחת לו צעצוע קטן ומטופש", הוא אמר לנו, "אבל הילד מרגיש שלקחת לו את האוטו שלו! את רכב היוקרה שבו הוא כל כך התגאה והתפאר. האוטו היקר שלו, שבלעדיו חייו אינם חיים! בוא נראה אדם מבוגר שתחרים לו את האוטו איך הוא ירגיש? ברור שהוא יצטער צער רב. נכון? אז למה אתה חושב שהילד לא מצטער? בגלל שהוא קטן אז הוא לא עצוב? העצב שלו פחות חשוב ופחות מעניין? לא!
"אני לא אומר שלא צריך להחרים לפעמים צעצוע לילד, בוודאי שצריך. משמעת זה הבסיס להכל, חייבים לשמור עליה, אבל כשהמלמד מחרים לילד צעצוע יקר ללבו, שלא יזלזל! שלפחות לא יחייך בהתרסה! שלא ילגלג על רגשותיו של הילד, ושלא יחשוב שבגלל שהוא קטנצ'יק כזה שבקושי שוקל 20 קילו, אז הוא לא נכלל באיסור של "לא תונו איש את עמיתו".
"מה שצריך לעשות כדי לחנך, עושים! אבל צריך לעשות את זה בכובד הראש הראוי, להסביר לילד למה לקחת לו. לומר לו מתי אתה חושב להחזיר לו את זה, להתייחס אליו בכבוד. להעניש כשצריך, אבל להעניש בצורה מכובדת ומכבדת. לא מתוך זלזול ומחשבה שמותר לצער אותו בגלל שהוא קטן. זאת טעות! אסור לצער ילדים בגלל שהם קטנים! מותר לצער כדי לחנך, אבל לא בגלל שהוא רק בן שבע או שמונה".
כללים למשמעת
"הכלל הרביעי שאולי היה צריך להיות הראשון כי הוא באמת הבסיס להכל, זה המשמעת. המשמעת חייבת להיות חזקה בכיתה. מלמד בלי משמעת לא יכול ללמד ולא יכול לחנך. הוא גם לא יכול להגן על הילדים מפני חברים שמציקים להם, ואפילו לא מפני עצמם. מלמד שנותן למשמעת להתרופף עושה עוול נורא לילדים, וסופם שישנאו אותו, כי הוא ינסה להחזיר את המשמעת בזמנים שהוא יהיה במצוקה, ולשם כך יצטרך לנקוט בצעדים קיצוניים וקשים הרבה יותר מאלו שהיה נוקט בהם אם היה שומר על המשמעת מלכתחילה.
"הכלל הזה מורכב בעצם מכמה כללים נוספים, שיחד מייצרים מצב של משמעת בכיתה. אני בטוח שהמלמדים של הדור הנוכחי כבר לומדים במכונים שונים, מקבלים הדרכה מקצועית וקוראים ספרים רבים. אבל הרשו לי לתת לכם כמה כללים בסיסיים שאם לא תזוזו מהם, ומובטחני שתהיה לכם משמעת מושלמת בכיתה:
א. אף פעם אל תאיים בעונשים שאינך מתכוון או מסוגל לבצע. למשל: "מי שידבר עכשיו אני זורק אותו מהחלון", גם אם תעשה את הפרצוף הכי כועס ורציני בעולם, אף אחד מהתלמידים לא ייקח אותך ברצינות, הם כולם יודעים שלא תזרוק אף אחד מהחלון, וכנראה שגם לא תסלק אותו הביתה, ולא תקרא להורים שלו לחיידר רק כי הוא דיבר בשיעור…
כשחלק מהאיומים שלא לא נועדו לביצוע, אתה מאבד את ההרתעה. גם אם תאיים על הילד שאם הוא ידבר אתה תעמיד אותו בפינה, הוא כבר לא כל כך מאמין לך ולא יודע אם אתה מתכוון הפעם ברצינות או לא, ולכן האיומים שלך, שהם כלי חשוב בחינוך, מאבדים את האפקטיביות שלהם, וחבל.
ב. אחרי שמילאת את כלל א' ואיימת רק איומים ברי ביצוע, אתה חייב לעמוד בדיבורך. אם אמרת שילד שידבר בשיעור יצטרך להביא למחר פתק מההורים שלו, אל תוותר על זה בשום אופן! גם אם הוא יבכה בדמעות שליש ויתחייב באלף התחייבויות, אל תוותר! וכאן אנחנו חוזרים לכלל הקודם, אם לא תעמוד באיומים, בפעם הבאה שתאיים הילדים לא ייקחו אותך ברצינות. ולכן, חשוב לחזור שוב לכלל הראשון ולשנן אותו…
"הדברים נכונים ביתר שאת להבטחות לטובה. אם התחייבת לתת פרס, אבוי אם לא תעמוד בדיבורך! אם הבטחת להוציא את הילדים לטיול אחרי שילמדו יפה, עליך לעמוד בהתחייבותך".
ג. אל תציב לילדים כללים שלא תוכל לאכוף: זה מאוד נחמד לומר לילדים "אני לא מרשה לדבר באמצע האוכל", אבל האם אתה מסוגל לעמוד על כך?
"אם אתה לא מסוגל, כי אתה לא נמצא בכיתה כשהם אוכלים, או כי אתה לא מעוניין להשקיע בזה כוחות, – אל תגיד שאתה לא מרשה.
"אתה יכול לומר שזה לא מומלץ, שזה לא ראוי, שזה לא יפה, אבל אל תכניס את עצמך לעניין ותהפוך את זה לדרישה שלך, שאותה התלמידים לא ימלאו, וכך יתרגלו לזלזל גם בדרישות אחרות שאתה כן מתכוון לאכוף".
ד. "המנהל מחוץ לתחום. אף פעם אל תשלח ילד למנהל כדי שיעניש אותו. זה גם לא הוגן כלפי המנהל שאתה שם אותו במצב של האיש הרע, אבל זה בעיקר לא הוגן כלפי המלמד עצמו, כי הוא בעצם מפגין חולשה נוראה בפני הילדים, ומראה להם שהוא לא מסוגל להתמודד איתם. אין שום עונש שהמנהל יכול לתת ואתה לא יכול. ואם אתה חושש שהמנהל יכעס על העונש המוגזם, תתייעץ איתו קודם ותבקש את רשותו, אבל אל תראה לילדים שאתה משתמש בו כי אתה לא מצליח להשתלט עליהם בעצמך".
ה. "בשבועיים הראשונים של שנת הלימודים תהיה תקיף! תעמוד על קוצו של יו"ד, בלי צחוקים, בלי להיות חבר של הילדים. תקיף! הכי תקיף בעולם. אחר כך אפשר להתחיל להתרכך, אבל כמובן לשמור על ההישגים, לא לתת להם הרגשה שעכשיו הכל חופשי ואפשר לעשות פעלולים למלמד.
"אחרי כל הכללים האמורים", מסכם אבי מורי את דבריו, "צריך לדעת ולזכור שלכל גיל יש את המאפיינים שלו. תקיפות מוגזמת עם ילדים קטנים יכולה לגרום נזקים, צריך להתאים את הכלים לגילאים השונים, לאופי הילדים, לסגנון של המקום והזמן, אבל באופן כללי, הכללים האלו שמניתי כאן, הם הבסיס העיקרי של החינוך והמשמעת. כולי תקווה שהדברים אכן יסייעו למלמדים הצעירים, ואם דברי אלו יפעלו את פעולת אפילו על מלמד אחד שיצליח יותר עם תלמיד אחד יותר ממה שהצליחו עמו עד היום, והיה זה שכרי".