פסחים צב
מדוע טבלו שישים רבוא ישראל בנילוס?
הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר
בספר "טעמי המנהגים" מובא בשם הרה"ק רבי שלום מבעלזא זי"ע טעם מעניין לטיבול הכרפס ב"מי מלח",, וזה לשונו: "צריך לדעת למה מטבילין הכרפס במים מלוחים? בשלמא האכילה של "כרפס" – זכר לשישים רבוא שעבדו עבודת פרך כמו שכתב ה"מגן אברהם" (סימן תעג סק"ד) בשם המהרי"ל שהוא נוטריקון ס' פרך כלומר ס' ריבוא עבדו עבודת פרך, אך עדיין צריך ביאור למה מטבילין במי מלח?
אלא שאמרו במדרש (שמו"ר יט. ה) שבעת שצוה ה' לעשות את הפסח היה מוציא ריח מגן עדן, ושבט לוי שהיו מהולים היו רשאים לעשות הפסח, אבל כללות ישראל לא היו מהולים, ותיכף שהריחו הריח של פסח באו אל משה ואמרו שרצונם לעשות הפסח, ואמר להם שכתוב בתורה (שמות יב מח) "כל ערל לא יאכל בו", אז מיד הלכו ומלו את עצמם.
והנה מצינו בגמרא (פסחים צב.) 'הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר' וא"כ צריך טבילה. כלומר, גר שמל, צריך טבילה. ובמצרים לא היה להם לישראל מקום לטבול אלא הנילוס. והלכו כל השישים רבוא אל הנילוס, ומרוב העם נעכרו מי הנילוס, ונקראו מים מלוחים, מים עכורים. ולכן טובלין הכרפס ב"מי מלח", שמרמז לשישים רבוא ולמים מלוחים, שבאו כולם אל הנילוס לטבול עצמן"…
הרה"ק בעל ה"אמרי שאול" זי"ע היה אומר: כשם שטיבול המרור בחרוסת הוא "זכר לטיט" שנשתעבדו בו (פסחים קטז.), כך טיבול הכרפס במי מלח הוא "זכר לדמעות" שנפלו מעיניהם של ישראל בשיעבודם במצרים, שהרי הדמעות מלוחות הן…
(פנינים)