הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א
יושב אוהלים… (כ"ה, כ"ז)
משוש חייו וחמדת לבו של כל יהודי, היא התורה הקדושה. התורה היא חיינו ואורך ימינו, מתוכה נלמד אורחות חיים ונשאב תעצומות נפש, היא הכתר לראשנו והיא המביאה שלווה בארמונותינו. מקור החמצן של עם ישראל הוא התורה הקדושה, שכל יהודי שואף להתחבר אליה, להגות בה, לשקוע בסוגיותיה, לדלות את פניניה וליטול הימנה מלוא חופניים חיזוק ועוצמה.
הרגע בו ניתנה התורה, היה הרגע המכונן שלנו כעם וכאומה, אז קיבלנו את היקרה שבמתנות, את מה שהופך אותנו לטובים ומושלמים יותר מכל ברואי תבל. מאז ועד היום, נפשו של כל יהודי נכספת לזכות לחיבור אמיתי עם התורה, להבנה איכותית בלימודה, לקשר נפשי עמוק עם אותיותיה, לתחושה הנפלאה של להיות כרוך עם התורה ודבק בה באמת.
אולם, לא תמיד זה קל, יותר נכון לומר – כמעט תמיד זה לא קל. רבים כל כך חשים קושי בחיבור עם התורה, מרגישים שהם לא מצליחים לממש את שאיפותיהם בקשר עימה. מבוגרים עם נערים, ילדי תשב"ר לצד קשישים, אברכי כולל כקובעי עתים, שבים לעיתים ואומרים 'זה קשה לי, אני חש כי אינני מרגיש מספיק טעם בלימוד התורה…'
וזה לא שהם לא צודקים. אכן, התורה לא נקנית בקלות, והתחושות הללו אותנטיות ואמיתיות. פעמים רבות, לומדי התורה חשים שהם מתקשים להבין או לקלוט, המבנה מורכב עבורם, השפה לא ברורה, העניינים לא קרובים לליבם. בנוסף, התורה דורשת התמדה וריכוז – לעתים לאורך שעות ארוכות, וגם זו משימה לא קלה. קשיים אלו ואחרים העומדים בדרכו של הלומד, יוצרים את התחושות ש'זה לא בשבילי', 'אני לא מסוגל', 'אינני חש טעם בלימוד', ודומותיהן…
זו טעות, כי ההיפך הוא הנכון: הדרך לקניין התורה עוברת דרך הקושי. כי הקושי שחווה הלומד, המחסומים שבפניו, העיקולים שבדרכו, המהמורות עליהן הוא מדלג – הם הם שמקנים לו את החיבור, את הקשר, את האהבה לתורה, את הבנתה ואת קניינה. לא ניתן להגיע לקשר אמיתי עם התורה, אלא אך ורק דרך הקשיים הללו, דרך המאמץ האיתן והבלתי מתפשר להתגבר עליהם!
כך מגלה הנשר הגדול – הרמב"ם, בפירוש המשניות למסכת אבות פ"ה כ"ג, בלשונו הזהב: 'שלא תתקיים החכמה אלא במה שתלמד בטורח, בעמל וביראה. אבל קריאת התענוג והמנוחה – אין לה קיום ולא תועלת!'
פשוט, ברור, חד, נוקב: הדרך לחיבור אמיתי, נצחי, קבוע, עוצמתי עם התורה, היא בלימוד שדורש עמל, דורש טרחה, דורש מאמץ. לימוד בקלות ובמנוחה – הוא הרבה יותר קל, אבל לא יוצר את הקשר עם התורה. מי שרוצה להתחבר ולהתקשר עם התורה – הדרך לכך היא בעמל, ביגיעה, בטירחה מרובה, במאמץ איתנים. זו הדרך ואין בלתה!
כלומר, אין הכרח שמי שלימודו בא לו בקלות, מי שלא חש בקשיים הללו, מי שהיצר אינו מפריע לו – הוא זה שיזכה להתחבר עם התורה באמת. דווקא הקושי, האתגר, ההתמודדות – הוא הוא ההוכחה שהלומד צועד בדרך הנכונה, אל קשר תמידי, קרוב ונצחי עם התורה!
פרשת השבוע פותחת בתיאור על יעקב אבינו, אשר התורה מגדירה אותו במילים: 'יושב אוהלים'. לא שהיה מוכשר, מהיר תפיסה או גאון, רק 'יושב אוהלים'. הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל ה'שבט הלוי', עומד על כך ומגלה:
ללמדך, שהתנאי היחיד והבלעדי להצלחה בתורה הוא הנכונות לשבת באוהל, להתמיד בתורה. קשר עם התורה אינו תלוי בכישורים או ביכולות, הוא תלוי אך ורק ברצון לשבת בהיכל בית המדרש, להתרכז, להיות שקוע בתורה.
מקור ההצלחה של יהודי בתורה הוא זה ורק זה. וככל שקשה יותר, ככל שמורכב יותר, ככל שהישיבה על הכסא, הריכוז, ההתמדה – דורשים מאמץ גדול יותר, זו ההוכחה שהוא בדרך הנכונה. רק להמשיך בכל הכח ובכל העוצמה, לא לוותר ולא להירתע, מתוך אמונה ברורה בדרך וידיעה בהירה שרק כך מגיעים אל היעד. רק בהתגברות על הקשיים הללו ובריכוז מאמץ להוסיף ולשבת, להשקיע ולשקוע בתורה – רק כך זוכים בקשר נצחי עם התורה!
ילד, בחור, אברך צעיר, יהודי בוגר, לומד בשיעור או שוקד על דלתי התורה! נקוט כלל זה בידך, הגדילה בתורה משולה לנסיעה באופניים במעלה ההר, ככל שקשה יותר – זוהי ההוכחה שאתה בעליה תלולה יותר, נוגע בפסגה. ככל שנדרש יותר מאמץ, ככל שהמלאכה אינה קלה, ככל שמקדישים יותר תעצומות נפש – כך זוכים להתחבר ולהתקשר באמת עם התורה, ולחוש את מתיקותה בכל לב ונפש!
רגע מכריע לחיים!
עולל צעיר לימים, כבן 3 בלבד, היה ר' שאול בעער ז"ל, עם פרוץ מלחמת העולם השניה. משפחתו ברחה לסיביר הקפואה, ואת מיטב שנות ילדותו העביר בנסיונות לחמם את גופו הקטן מפני הקור המצמית. עם שוך הקרבות – שבו בני המשפחה לפולין, ובהמשך נדדו לפריז שבצרפת. שם, נכנס הנער שאול בעול תורה ומצוות, בלי שהספיק ללמוד ולהתעלות בתורה כראוי בשנות ילדותו, בשל הרדיפות, הבריחות והנדודים הרבים.
באותה עת, שהה בפריז גם האדמו"ר מפשווארסק, הרה"ק רבי איציק'ל זי"ע, טרם ייסד את חצרו באנטווערפן שבבלגיה. הרבי הבחין בנער המשוטט חסר מעש, וליבו המה בכאב. הילד אינו אשם, לאורך שנות ילדותו לא היתה כל אפשרות לגדלו ולחנכו ללימוד התורה, ובכל זאת, וכי בשל כך נגזר עליו שלא יזכה לעולם להאיר את נפשו באור התורה?!
הרבי פנה לחתנו, שלימים כיהן כממשיך דרכו, הרה"ק רבי יענק'לה זי"ע, וביקש ממנו לשים עין ולב על הנער, לקרבו לתורה ולקרב את התורה ללבו. רבי יענק'לה נענה לאתגר הלא פשוט, קרא לנער וביקש ללמוד עמו. הנער נענה בחיוב, הן גם שאיפתו שלו היא לעסוק בתורה, אלא שעד אז – לא היתה בידיו היכולת לכך…
הם התיישבו ללמוד, אולם ראשו של הנער חסום וחתום, אטום ממש, לא מבין כלום. לא קושיא, לא תירוץ, לא מהלך ולא סברא. רבי יענק'לה מנסה להסביר, לצייר, להמשיך, לפשט – אולם כל מאמציו עולים בתוהו, הנער אינו מבין דבר וחצי דבר.
במשך למעלה משעתיים ניסה רבי יענק'לה כל דרך אפשרית. ישב ועמד, קפץ והתכופף, צעק וגם לחש. באמת אמרו שאף השכנות כבר הבינו את מה שהסביר במתק לשון, אולם הנער שלפניו – כאילו הדברים נכנסים מאוזן אחת ויוצאים מהאוזן השניה כלעומת שבאו, בלי להותיר כל חותם של הבנה במוח החתום…
התחושה היתה קשה, החידלון עצום. כמעט שלוש שעות של מאמץ, כל ההסברים נתקלים בחומה בצורה, אינם מצליחים לפלס דרכם למוחו של הנער, ולו במשהו. הנער חש כאב עולה בלבו, תסכול מפעפע בנפשו, ומעומק יגונו על כך שאינו מצליח להבין כלום, אמר לחברותא המסור – לרבי יענק'לה: 'ראה נא, זה לא הולך, אין סיכוי. זה כבר אבוד אצלי, ראוי שתשקיע את כוחותיך במי שעתיד תורני לפניו, ואני אהיה חייט או סוחר, ואולי אקבע עתים לעתים…'
רבי יענק'לה נאלם ונדהם. הוא לא ציפה לתגובה כזו, ובתגובה – הליט את ראשו בין ידיו, והרהר שעה ארוכה. לבסוף, הרים עיניים טובות אל הנער שלפניו, והשיב לו בפשטות: 'חלילה, חלילה לי מלשמוע לך. אני אוסיף ואתאמץ, אנסה בכל כוחי, לאין שיעור ובלי גבול. אעשה הכל כדי ללמדך, ובסופו של דבר – אין לי ספק שתצליח!'
'האומנם?' – השיב הנער בקול שקט, 'וכי יש לי סיכוי להצליח, לדעת ללמוד כמוך?'
'זה תלוי רק בך!' – השיב רבי יענק'לה מיד בקול רוטט והלם על השולחן, 'אם תשקיע את הכוחות שאני השקעתי, אם תרצה כפי שאני רציתי, אם תתאמץ כפי שאני התאמצתי – תוכל לדעת ללמוד הרבה יותר טוב ממני! זה תלוי בך, רק בך!' – השיב רבי יענק'לה ושב ושקע אל תוך הגמרא, מנסה להסביר שוב את השורה הראשונה בפעם האלף…
הנער חש כי הוא עומד ברגעים נעלים, רגעים של הכרזה על מאבק, קרב נטול פשרות, בדרך להשגת התורה, לקניינה ולידיעתה. הוא החליט להיכנס למלחמה הזו חדור תחושת שליחות, מעודד ונתמך בידי החברותא שלו רבי יענק'לה, לנסות שוב ושוב להבין, להתעקש כדי לקלוט, להחליט שהוא לא מוותר!
ומאותו רגע, פיסה אחר פיסה, טיפה ועוד טיפה, החל ראשו להיפתח. הוא החל להבין את הגמרא, בהמשך הבין את דברי רש"י, ולא היה קץ לאושרו ביום בו למד את דברי התוספות, וגם הבינם וסיכמם יפה יפה!
לימים, עלה ר' שאול ארצה, הקים בית ומשפחה, ועד ערוב ימיו היה אות ומופת של אהבת התורה באמת. גם בשנותיו המבוגרות ביותר, היה מוסר שיעורים בכוללים אותם הקים, כאשר עיניו זורחות ופניו מאירות מכל קושיא, תירוץ, חקירה או ראיה. היה מקדים לבוא לתפילה כדי לשמוע חלק מהשיעור המסתיים לפניה, כדי לתפוס עוד כמה דקות של תורה!
מי היה מאמין, שאותו יהודי מבוגר, אשר נראה בשכונת 'שערי חסד' שבירושלים מתענג על דברי ה'קצות' וקושיית רבי עקיבא איגר, הוא אותו נער צעיר שלא הבין אף אות, שבמשך שעות ארוכות לא קלט ולו מילה אחת. מי היה מאמין שאותו אדם אשר התורה מחיה אותו ומחזיקה אותו, אשר בשעה שלא היה חש בטוב – היה מסתער על הגמרא וחוזר לעצמו ולכוחותיו, היה בחור שמוחו אטום וסתום להבנת דברי תורה.
אולם היגיעה, העמל, המאמץ הבלתי מתפשר, הרצון שבער בלב והתשוקה שאין לה סוף – אלה הביאו את הנער לכך שהתחבר באמת עם התורה, שחפץ בכל אות ותג ממנה, שקנה אותה בנפשו והיא הפכה לחלק ממנו!
ואין כמו סיפור זה, אשר פורסם בגיליון 'איש לרעהו' מפי מקורבו של הרב בעער ז"ל, כדי לקרוא לכל מי שמרגיש קושי בלימוד, חש ש'לא הולך לו', מעלה בדעתו שההתמודדויות שלו הן ההוכחה ש'הלימוד לא בשבילו'… – – –
ראו נא את ר' שאול בעער, שהחל להבין את דברי התורה לראשונה לאחר גיל 13, ובמשך שעות ארוכות היה מוחו אטום וחתום, אולם הודות למאמץ, לעקשנות, לרצון בוער – הצליח גם הצליח להתחבר לתורה, לשקוד על דלתותיה ולהתענג על הבנתה. הנה כי כן, כל אחד יכול – גם אתה. אין הדבר תלוי אלא בך!
עשר שעות גורליות…
הוא היה הצעיר מביניהם, וכבר היה לחוץ, ובצדק. גדולה ממנו אחותו, בת 27, מייחלת למצוא את זיווגה כבר כמעט עשור. וגם הוא כבר בתור, וכבר אינו צעיר, כבן 22. רוב חבריו כבר הקימו בתים בישראל, חלקם כבר עורכים חאלאקע'ס לבניהם, והוא עדיין באותו סטטוס, מצפה לישועה. את ימיו ולילותיו הוא מעביר בין כותלי הישיבה, מנסה ללמוד משהו, אולם לא קל לו. לשוב הביתה זה לא נעים בעליל, מה יש שם חוץ מעוד כמה זוגות עיניים כבויות, כאובות, מצפות, מייחלות, דומעות…
ביום מן הימים, כשחש כי יגונו גדש את הסאה, נשבר לבו בקרבו. הוא פנה אל מורו ורבו שליט"א, אחד מגדולי האדמו"רים בדורנו, נכנס לחדרו ופשוט החל לבכות בכי תמרורים. הרבי ידע היטב על מצוקת המשפחה, היטיב להבין את הסיבה לבכי, ובאופן נדיר ומפתיע – עצם לרגע את עיניו, ואחר כך פנה אל הבחור ואמר לו: 'יתכן והכל תלוי בך, בידך הדבר!'
'מה?' – קפץ הבחור, 'תלוי בי?!?! – מה אני יכול לעשות? הרי כבר עשיתי הכל, הכל. כל סגולה, כל תפילה, כל מה שהייתי יכול לעשות – עשיתי. מה עוד יכול אני לעשות?!' – שאל הבחור, תמיהה רבתי שואגת מירכתי לבו…
'לימוד התורה!' – השיב הרבי, 'פשוט לעסוק בתורה. זה התפקיד שלך, זה מרחב הפעולה שלך. התורה היא מפתח לכל ברכה אלוקית והשפעה שמימית. אם תשקע אל תוך לימוד התורה, אם תתאמץ להתמיד בה, אם תתמקד בקשר עם התורה – יפתחו שערי שמים בפניך בעזרת השם!' – אמר הרבי, ונפרד מהבחור בברכה חמה.
הבחור שב לישיבה, וכל הדרך גואים בו הרהורים. 'אני? ללמוד? והרי אני לא מסוגל… עוד מנעוריי אינני מצליח לשבת במקום אחד חצי שעה רצופה, ועל אחת כמה וכמה היום, כשאני אחד הבחורים המבוגרים בישיבה, אין לי חברותא, אני חי כזאב בודד וכערער בערבה. שאני אשקיע בלימוד התורה? איך אני יכול? אני מסוגל בכלל?!'
הוא מגיע לישיבה, ואת פניו מקדם ידיד ותיק. הוא מספר לידידו את אשר אמר לו הרבי, והלה אומר לו: 'ראה נא, בקהילתנו יש מנהג לערוך לעתים לימוד 10 שעות רצופות. זה בוודאי לא קל, בטח לא עבורך, אבל אולי זו הדרך שתוביל לישועה…' – אמר הידיד, והותיר את הבחור שקוע בהרהורים, במלחמה בעומק הלב, בקרב איתנים בין יצריו…
ואז הוא החליט. הוא יערוך סדר לימוד עשר שעות רצופות, לא פעם אחת – כי אם עשר פעמים. הוא לא מסוגל לעשות זאת מדי יום, אז הוא יעשה זאת בהפסקות – יום כן ויום לא, יום לימוד עשר שעות ויום מנוחה. ובורא עולם, נותן התורה, בוודאי יראה בעוניו…
ביום הראשון, הוא מתיישב ליד הגמרא בשקיקה, בעיניים בוערות ובמבט נחוש. השעה הראשונה עוברת עליו כבתוך חלום, בשעה השניה הוא צריך להתאמץ, בשעה השלישית הוא כמעט נשבר, אולם בשעה הרביעית – לפתע חש התרוממות הרוח פושטת בנשמתו, פתאום הרגיש תחושה עילאית נפלאה, אותה לא חווה שנים ארוכות. התחושה הזו הולכת ומתחזקת, לבו מתמלא אושר וסיפוק עם כל דקה שעוברת, עד שעשר השעות מסתיימות להן – והוא כלל לא שם לב…
אושר מציף את לבו, תענוג רוחני עילאי. הוא חש כמו מנצח השב עטור תהילה מהקרב המסובך בעולם, וזאת למרות שאיש לא טפח על שכמו. עוד באותו ערב קיבל 'זריקת עידוד' מבורא עולם, כאשר אמו בישרה לו על הצעת שידוך חדשה לאחותו. זה לא מובן מאליו, בגיל 27 יש לעתים חודשים ארוכים של יובש מוחלט, כנראה הלימוד שלו הזיז משהו… הוא המשיך במתכונת שקבע לעצמו, ימי ראשון שלישי וחמישי יוחדו ללימוד עשר שעות רצופות, ימי שני רביעי וששי למנוחה.
ואז, הנס הגדול התחולל, כפי שאותו בחור סיפר לנו בעצמו: 'ימים ספורים לאחר היום העשירי, זה קרה. לאחר כמעט עשור של ציפיה, לאחר כל כך הרבה תפילות וסגולות – כנראה מה שניצח זה ה'עשר כפול עשר' שלי. הנה כי כן, אחותי עומדת בשעה טובה להקים בית, קריאות ה'מזל טוב' נשמעות מכל עבר, הבנתי שעשיתי משהו בכוחותיי הדלים!'
כשוך הדי השמחה, קיווה כי הכלל 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים' יפסח עליו, והחל ללמוד סדרי לימוד שעות רצופות לזכות עצמו, לישועתו שלו. וגם הפעם הישועה לא איחרה לבוא, בחלוף תקופה גם הוא בא בברית האירוסין, וכעבור מספר חודשים הקים בית נאמן בישראל!
'ואם נראה לכם שהרווח הגדול הוא הישועות הנפלאות אותן זכיתי לראות – טעות בידכם!' – מספר לנו גיבור המעשה בימים אלה. 'בוודאי שאין מאושר ממני, על הזכות לקרב את הישועות של אחותי ושלי. אולם הרווח הגדול הוא משהו אחר – – –
הרווח הגדול הוא, שלפתע קיבלתי טעם חדש בלימוד התורה. שערי התורה נפתחו בפניי, התחלתי לחשוק בלימוד התורה, לרצות ללמוד, להבין היטב, לקנות את התורה. בעבר נחשבתי לטיפוס רחפן ודברן, שלא מסוגל ללמוד שעה רצופה, לא מתחבר לזה. והנה, פתאום, בגיל 22 פלוס, אני פשוט אוהב את התורה, חושק בה בכל לבי, מסתער עליה בכל הזדמנות, שואף לגדול ולצמוח בה. זה הרווח הגדול עוד יותר, רווח אשר לא יסולא בפז!'
עד כאן הסיפור אותו שמענו מגיבורו, מכלי ראשון ממש. וללמדנו בא:
האמת היא, שכל אחד יכול. גם מי שנראה לו שלימוד התורה 'גדול עליו', משימה כבידה מדי, הוא לא יכול להתרכז – התורה היא גם שלו, ואדרבה – ככל שקשה יותר, ככל שהלימוד לא בא בקלות, ככל שהוא דורש יותר מאמץ, כך הוא מקרב את היהודי לקשר עוצמתי וחיבור אמיץ עם התורה, פותח בפניו את השערים… והשאר, כוחה הסגולי של התורה, העובדה שנותן התורה משפיע ישועות למתמידים בה, זה כבר הבונוס!
הבה נאמץ את התורה אל ליבנו, נהיה מוכנים להשקיע בה כל כח שנידרש. להוסיף ולהתמיד, להתעקש ולשקוד, לרצות ולהתאמץ. כך נזכה לראות ששערי התורה נפתחים בפנינו, ונזכה לישועות גדולות ונשגבות מידיו של נותן התורה!
מה כדאי לדחות למחר?
ואחרי ככלות הכל, ועם כל הנכונות להתאמץ ולהשקיע, אין ספק שזה לא קל. אז מה עושים?
לפנינו עצה שחשף הרה"ק בעל ה'שפע חיים' מצאנז זי"ע, והובאו הדברים בספר 'לפיד האש'. באחת הפעמים שביקש הרבי לחזק ולעודד את בני הישיבה, סיפר להם שבילדותו נחשב לילד שקדן ומתמיד. וכיצד עשה זאת? פשוט, בתחבולות תעשה לך מלחמה ביצר הרע…
במקום לקבל על עצמו קבלות לשנה, למחציתה, או אפילו רק לחודש – קיבל על עצמו קבלה ליום אחד, להיום בלבד. בבוא אליו היצר, תירץ לו כי היום ילמד תורה, ודחה אותו ליום המחר… כך באותו יום, כך עשה גם למחרת, וגם ביום שאחרי. בכל יום החליט ללמוד יום אחד בלבד – את אותו יום, וכל משובות הנעורים והבטלה, יואילו נא להמתין למחר…
הנה כי כן, קבלה לזמן קצוב, קבלה קטנה, שדורשת מאמץ סביר שניתן לעמוד בו. כך מתחילים במלחמה העיקשת, כך מנצחים, כך מעפילים לפסגת ההר!