מאת: יהושע לייבזון
"כי תצא למלחמה על אויבך"
זהו סיפור של השגחה פרטית מופלאה. סיפור על הדקה שהכריעה, ועל האושר של מי שזכה להיות שליח לדבר מצווה ולראות בעיניים איך 'קרוב השם לכל קוראיו', לכל הקוראים לו באמת!
זכיתי לעסוק בקירוב רחוקים, ובכל שבוע אני יוצא עם חברים לבית מדרש בראשון לציון. האברכים בחבורה שלנו, עשרה במספר, מתיישבים לשעה של לימוד עם מי שמעוניין, וברוך השם, יש מעוניינים רבים. הציבור המקומי מקבל אותנו באהדה. יש כאלה שממש מחכים ומצפים לנו, צמאים לכל מילה של אידישקייט. אפשר לראות שהשיעור השבועי הזה הוא בשבילם כמים על נפש עייפה, וזהו סיפוק אדיר.
בחודשים ניסן ואייר היינו ספונים בבתים, כיון שבתי המדרשות והישיבות היו סגורים, נכנסה התורה הביתה ומילאה את כל החדרים. באותו זמן חשבתי על הידידים מראשון לציון. איך הם מסתדרים כשבית הכנסת סגור? מי שזכה ללמוד בתלמוד תורה ובישיבה מסוגל לפתוח ספר, וגם אם זה קשה מאוד, בסופו של דבר זה אפשרי. אבל האחים מראשון לציון לא למדו בישיבה, ואם אברכים לא ישבו וילמדו איתם, כיצד יעשו זאת?
דאגתי להם והתגעגעתי אליהם, וכשבשעה טובה נפתחו שערי בתי כנסיות ובתי מדרשות, חזרנו לפעילות במרץ מחודש. בשבוע שאחרי חג השבועות, זמן מתן תורתנו, הגענו אל בית המדרש בראשון לציון. דלתות בית המדרש היו פתוחות, אך הציבור התפלל בחוץ. ביקשנו להיכנס לתוך בית המדרש, אבל קפץ עלינו רוגזו של הגבאי. "לא לומדים בפנים! רק בשטח פתוח!"
הגבאי היה נחוש בהוראתו: הוא לא מסכים שנלמד בפנים מאימת הקורונה, ואם אנחנו רוצים בכל זאת להתאסף יחדיו, שנמצא לנו מקום אחר. עמדנו אובדי עצות. באנו במיוחד מחוץ לעיר, וחבל כל כך שלא נוכל ללמוד עם החפצים בכך. אחד מהנוכחים, מר פנחסוב שיחי', נרתם מיד לעזרה: "בואו אלי הביתה", הוא הציע. "אני גר כאן קרוב, ויש לי מרפסת פתוחה על הגג, אפשר ללמוד שם לפי כל ההנחיות של משרד הבריאות. תעלו אלי, לכבוד הוא לי!".
הודיתי בכל לב למר פנחסוב, וציבור הלומדים עשה את דרכו לביתו. אני נשארתי על עומדי. "יכול להיות שעוד מעט יבוא מישהו שרוצה ללמוד ולא ימצא אותנו", הסברתי לחברים. "אני מחכה כאן חצי שעה, עד 9:10, כדי להפנות את הלומדים למרפסת של פנחסוב". עמדתי וחיכיתי, אנשים מיעטו לעבור ברחוב. רבע שעה כבר חלפה, ואני שאלתי את עצמי: מה אני עושה פה? מי אמר שמישהו יעבור כאן בכלל? למי זה חסר שאחכה לו? בכל זאת החלטתי לחכות עד 9:10, כמו שסיכמתי.
בשעה 9:09 ראיתי צעיר על המדרכה שממול ממהר לדרכו. הוא היה נראה כבן שלושים. "צדיק! צדיק!", קראתי לכיוונו. הוא הפנה את ראשו לכיווני, ואני שאלתי: "רוצה ללמוד תורה? יש כאן שיעור!".
הוא עבר את הכביש ושאל: "מה לומדים שם?" "מה שרוצים. כל אחד לומד מה שהוא מעוניין". "תגיד לי, אתה אמיתי?", הוא שאל, "אתה פשוט מתכוון ללמד אותי תורה?" הנהנתי בראשי, בלי להבין מה פשר ההתרגשות העצומה שאחזה בו…
"אתה לא מבין מה הולך פה", המשיך מי שהתברר אחר כך ששמו מנחם. "חודשיים אני כבר מתפלל יום יום לבורא עולם, שישלח לי מישהו שילמד איתי תורה. חזרתי בתשובה, אבל אני לא יודע כלום. לא יודע מה עלי לעשות, איך ללמוד… שום דבר! ופתאום, כזאת הפתעה. השם פשוט שלח לי אותך. פלא שאני מתרגש?!"
"ברוך השם, התקבלה תפילתך!", עניתי לו בחום. "אם היית מאחר בדקה, כבר לא הייתי כאן. תכננתי לעמוד פה עד השעה 9:10 בדיוק, ואתה הגעת ב – 9:09". הוא נהנה מהדיוק אבל תיקן אותי: "התקבלה רק חצי תפילה".
"ומה החצי השני?", התעניינתי. "החצי השני הוא, שאני מבקש מהשם שישלח לי תפילין. עדיין אין לי משלי, ובכל יום אני שואל תפילין מאחרים". "הריני להודיעך שגם החצי השני התקבל!", אמרתי לו. "כאן במכונית יש לי תפילין שקיבלתי מאדם שאביו נפטר, והשאיר לו תפילין כשרות ומהודרות. הוא החליט לתת את התפילין למי שיזדקק לכך לעילוי נשמת אביו".
ניגשתי למכונית כדי להוציא את התפילין, וכשחזרתי למקום עומדנו לא ראיתי את מנחם. הבטתי לצדדים ומצאתי אותו מתחת לבניין סמוך. הוא עמד שם ובכה כמו ילד, ילד של אבא שלו, ודמעותיו דמעות של גיל והודיה, געגועים ותפילה. הוא קיבל היום בבת אחת את משאלתו הכמוסה. ברגע אחד הבליח ברק של אור בדיוור ישיר מאביו שבשמים. ניגשתי אליו ואמרתי לו: "בגלל הקורונה לומדים היום אצל פנחסוב. בוא איתי!".
בדרך למקום השיעור הוא סיפר לי: "בכלל לא הייתי אמור לעבור כאן. הלכתי ברחוב אחר, בכוונה להמשיך ישר הביתה, אלא שליד הקיוסק בדרך התגודדה קבוצה של נשים. לא רציתי לעבור שם, ולכן החלטתי להאריך את דרכי דרך הרחוב הזה".
"גם אני לא הייתי אמור לעמוד כאן. הרי בתי הכנסת בעיר כבר נפתחו, ואם לא העקשנות של הגבאי, כבר הייתי יושב מזמן בבית הכנסת עם כל חברי השיעור. תראה כיצד אלוקים חשבה לטובה. תראה גם איך הקב"ה שמע לתפילתך, ורק נתן לך עוד ניסיון קטן, שתתגבר ותשמור על עיניך. ברגע שעמדת בניסיון הזה קיבלת את כל מבוקשך". עלינו לגג של פנחסוב ללמוד תורה. הגענו לגג העולם.
כעבור שבוע וחצי קיבלתי טלפון מהרב משה נחשוני שליט"א: "הייתי היום בבית חולים לצורך בדיקה מסויימת, ובדיוק באותו זמן הגיע לבקר את הרב צבי זלצר [זצ"ל] נכדו החביב, ושמעתי אותו מספר לו על תלמיד חדש שהצטרף למדרשייה". כאן סיפר לי הרב את סיפורו של מנחם, כפי שקראתם כאן, והוסיף: "יהודי שבמשך חודשיים התפלל כל יום שיזכה ללמוד תורה – צריך לעזור לו. לא מספיק להיפגש עמו רק פעם בשבוע. בבקשה, תקשר בינינו, וכך אוכל לראות שיתקדם בלימוד התורה גם בשאר הימים".
התפלאתי לשמוע, איך הקב"ה סיבב שהסיפור הנכון יגיע בדיוק רב לאזניו של ר' משה. אכן תכננתי ליצור קשר עם מנחם, ולהעביר לו את דברי הרב, אך עברו כמה ימים ועדיין לא הספקתי לעשות זאת. בינתיים הגיעו כמה תלמידים ותיקים לסיום פרק 'אלו מציאות'. ראשי הארגון ארגנו סעודת סיום לכבודה של תורה, וקראו לרב נחשוני שליט"א לכבד את המעמד בהשתתפותו.
כאשר הגיע הרב לגג של משפחת פנחסוב לחוג עמנו את סעודת הסיום, הוא פגש את מנחם, התלמיד שהצטרף אלינו בדרך פלא. מאז הם בקשר שמטרתו אחת היא – להתקרב אל אבינו שבשמים בלימוד תורתו ובקיום מצוותיו. אני מאושר שזכיתי להיות שליח לדבר מצווה, ולראות בעיניים איך "קרוב השם לכל קוראיו", לכל הקוראים לו באמת!
(מתוך עלון "השגחה פרטית" פרשת דברים תש"פ)