"את הברכה אשר תשמעון" י"א כ"ז
"המרגיש בטעם התורה תשיחהו נפשו, כי עליו לשלם גמול טוב לנותן לו מתנה גדולה מופלאת, ואין צריך לומר שאין צריך לתבוע שכר עליה"… (האור החיים הקדוש)
שעת אחר צהריים מוקדמת בשכונת 'בית ישראל' הירושלמית. השמש יוקדת במלא עוזה והבריות ממעטות להימצא ברחוב בשעה כזו. בסימטא הקטנה של רח' חסידי קארלין, בסמוך לבית המדרש 'בית ישראל' של חסידי פינסק קרלין – נצפה יהודי זקן בא בימים, אשר מחיש את צעדיו לבית המדרש. מטפס הוא, הישיש, במעלה המדרגות, מתנשף עמוקות. אין המאמץ תואם את גילו ואת כוחותיו, אך פניו הזורחות משמחה ואושר מכסים על הכל.
זה האיש, רבי זלמן בריזל שמו, אשר באהבתו הגדולה את בוראו ואת תורתו הקדושה, משכים הוא לבוא אל ביהמ"ד, ולהיות מעשרה ראשונים גם בחלקו השני של היום! עם היכנסו ממהר הוא אל הארון ושולף משם את ספריו האהובים – את החוק לישראל, את הגמרא הקדושה, משניות ושאר מטעמים, ממהר אל עבר מקומו הקבוע, ועד מהרה שוקע הוא באותיות המאירות.
היכל ביהמ"ד ריק ושומם הוא בשעה זו. האוויר החם מעיק, אך רבי זלמן אינו מנסה לחפש לעצמו נוחיות כל שהיא, להפעיל מאוורר, או לחילופין להפעיל את ההסקה בימות החורף הקרים. אין לו כעת כי אם ד' אמות של הלכה בלבד. מתנועע הוא חרישית מעל גבי השורות הקדושות, ובדחילו ורחימו מרחש את תיבות הגמרא. בשקיקה שאין דומה לה מרווה הוא את צמאונו, ממימיהם המתוקים של מעיינות התורה.
וככה יעשה ר' זלמן כל אחר הצהרים עד לתפילת המנחה, בתורתו יהגה ללא כל הפוגה. בתוך כך יבוא גם האברך, החברותא שלו, ויחדיו יגמעו עוד ועוד דפי גמרא בשקיקה, פרק אחר פרק, מסכת אחר מסכת… ויפות הן שעות אלו לר' זלמן יותר מכל חיי העולם הזה והעולם הבא גם יחד. על כגון דא כתב ה'אור החיים' הקדוש (פר' ראה יא כז): "המרגיש בטעם התורה תשיחהו נפשו, כי עליו לשלם גמול טוב לנותן לו מתנה גדולה מופלאת, ואין צריך לומר שאין צריך לתבוע שכר עליה"…
מה מים חיים לעולם, כך התורה חיים לישראל. הגמרא הקדושה, פרקי המשניות ושאר הספרים הקדושים, הם אשר היו מקור חיים לר' זלמן. מהם לא מש מעולם, אף לא לרגע קט. בשבתו, בלכתו, בשכבו ובקומו, תמיד היה דבוק באהבתם של כל דברי התורה הזאת. מעולם לא ראהו אדם יושב דומם. אף לא לרגע קל. כל שעות היממה נוצלו על ידו עד תום, בעסק התורה ומצוותיה באושר וחדוות אין סוף. מעולם, עד שנותיו האחרונות ממש, לא ראו את ר' זלמן בביהמ"ד כשהוא מתנמנם על תלמודו, וזאת למרות גילו המופלג וגודל יגיעתו בתורה ובעבודה בכל יום.
יומו המלא והגדוש בתורת ה', התחיל כבר באישון לילה בהשכמתו לעורר את השחר. 'סדר ראשון' זה נמשך שעות ארוכות עד התפילה, כאשר במהלך שעות אלו, הספיק להשביע נפשו במלחמתה של תורה על כל מקצועותיה. הייתה זו, אפוא, רק הקדמה ופתיחה ליום שכולו תורה. על עבודת השכמה מופלאה זו ראו בהרחבה בפרק ה' 'תפילה לא-ל חיי' ובפרק ז' – 'בכל דרכיך דעהו'.
במתק לשונו היה ר' זלמן מספר תמיד, להלהיב את לבות הצעירים לימוד התורה ואהבתה: מעשה באב ובנו שנסעו ליריד הגדול, לעשות חיל במסחרם. כאשר הגיעו השניים למחוז חפצם, ביקש הבן תיכף ומיד לצאת לשוק הגדול, ולפתוח בקשרי המסחר כמתבקש, אולם האב לא נחפז כל כך.
תחילה הועיד פעמיו לבית המדרש המקומי, ובניחותא פתח גמרא והתחיל ללמוד. עברה שעה אחת, ואחריה עוד שעה, והאב עדיין שקוד על תלמודו בחשק ובהתמדה גדולה, אשר רק גוברת והולכת. התפלא הבן למעשהו של אביו, אך התאזר בסבלנות והמתין. עברו יום ויומיים והאב עדיין מתמהמה בבית המדרש על גבי ספריו. או אז פקעה סבלנותו של הבן, והוא פנה לאביו בתמיהה: "אבי היקר, הלא באנו לכאן כדי להרוויח כסף למחייתנו, ואפשר אף להתעשר בעושר רב, ומדוע זה לא תצא עמי לשוק?" "הצדק עמך, בני", ענהו האב, "אך הבה ואאלפך חכמה:
"אכן, טרחנו רבות לבוא עד הנה כדי לקנות בזול, ולאחר מכן למכור ביוקר, ולהרוויח ממון רב, אך כל מטרתנו אחת היא, כדי שאחרי ככלות הכל יהיה לנו טוב! אך מעשה אעשה, בני", המשיך האב, "שכאשר נכנסתי לביהמ"ד ופתחתי בלימוד הגמרא הקדושה, מיד נעשה לי על לבי כל כך טוב! חשתי בכל איברי את טעמה המתוק של התורה. מצאתי את עצמי שרוי בטובה אמיתית ונפלאה מאין כמוה! ועתה בני, מדוע זה אעשה את השטות הזאת, לצאת מבית המדרש, לישא וליתן בסחורה, כדי שבעתיד יהיה לי טוב, והלא כבר עכשיו טוב לי כל כך"… היה ר' זלמן מתמוגג בנעימות שוב ושוב: "למה לי לחפש טוב בעתיד? ס'איז מיר דאך שוין יעצט אזוי גיט!" [-אם כבר עתה טוב לי כל כך!…]
אומן מומחה לניצול הזמן היה רבי זלמן. כל דקה ודקה הייתה שווה בעיניו כאבנים טובות ומרגליות ממש, ומי זה פתי אשר יפסיד יהלומים יקרי ערך, בעבור דברים של מה בכך? בשיחה אשר נשא לפני תלמידי הישיבה הצעירים, עמד ר' זלמן הישיש במשך שעה ארוכה, ועורר את לבבם לאהבת התורה ושקידתה, כשהוא מגלה טפח מהתמדתו בתורה בשנות נעוריו:
"עוד אומר לכם, בניי אהובי, להיזהר שלא תהיה בכם מידת העצלות, ביטער ביטער ווער עס האט 'עצלות' אין די יונגע יארן. מקען דאך אריין חאפן נאך א בלאט גמרא און נאך א בלאט גמרא"… [-זה מר מאד למי שיש בו 'עצלות' בימי נעוריו, הרי זה זמן שאפשר לחטוף עוד דף גמרא ועוד דף גמרא…]
"כשאנו היינו נערים, ניצלנו את כל הזמן שהיה לנו כדי ללמוד תורה יומם ולילה. בין אם זה היה בערב שבת אחרי הצהרים, ובין בימי חול המועד. בזמנינו, גם בחול המועד התקיים חיידר לפני הצהרים, כך שאת כל הזמן ניצלנו ללימוד תורה בשקידה וביגיעה. "בזכות זה גם הצלחנו ביותר בלימודנו. כשהייתי נער צעיר בגיל י"ג וחצי נבחנתי על פה את שלוש המסכתות: בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא, ועוד 60 דף במסכת חולין!".
שום דבר שבעולם לא עיכב את ר' זלמן, מלנצל את הזמן באופן הטוב ביותר. לא הזמן, לא המקום ולא תנאי הסביבה האחרים, הפריעו לו מלהגות בתורתו ללא שום הפסק. לא היה בעיניו שום הבדל, אם יושב הוא עתה על ספסלו בבית המדרש המרווח, או אם שרוי הוא בתוך המולת המאפיה שברשותו. תמיד – לא פסיק פומיה מגירסיה!
בתקופות שנאלץ לשהות במאפייה, וליטול חלק בעבודות השונות, הרי שגם אז, כל הפוגה קטנה שנזדמנה, ולו בין קונה אחד למשנהו, נוצלו על ידו כליל לעסק התורה, ואפילו כשידיו עוסקות במלאכה ממש, בעסקי הבצק והאפייה, גם אז לא הפסיק מלשנן בעל פה פרקי משניות לרוב, בחיות ובנעימות. וכפי ששח פעם לנכדיו: "כשעבדתי במאפייה, חושב הנך שסתם כך עבדנו? כל הזמן חזרנו על פרקי משניות! – ווען איך האב געקנאטן, נדמה לך שלשנו בצק סתם? אה, וויפל משניות מיר האבן אריינגעקנאטן!" [-כמה משניות לשנו בתוך הבצק!]
כשהיה רואה ר' זלמן את בני הנעורים מבטלים את זמנם בדברי סרק, היה ניגש ומבקש בנעימות: "קינדערלאך פארקויפט מיר די צייט! [-בני, מכרו לי את הזמן] אני כבר איש זקן ואיני יודע כמה זמן נשאר לי לחיות, ומשתדל אני, אפוא, לנצל כל רגע. אך אתם, אם יש לכם רגעים מיותרים, תמכרו לי אותם, זה שווה הרבה"…
שנת תש"ח בארץ ישראל. שונאי ישראל משחיזים את חרבותיהם לפתוח במלחמת חרמה נגד היישוב היהודי. החרדה שולטת בכל, ואיש אינו יודע מה ילד יום. נתונים הם בני ירושלים בעמק הבכא, וטרודים בדאגתם לשלום עולליהם ומשפחותיהם.
אך האברך, ר' זלמן בריזל, מתהלך באותם ימים כשעל לבו רובצת דאגה אחרת לגמרי. עצם המלחמה אינה מטרידתו כלל. הן סמוך ובטוח הוא על ה' אלוקיו, שיאזין לשוועת בניו, וישמרם ויצילם מכל רע. אולם דאגה אחרת, דאגה מוצדקת היא: "אם ניאלץ להסתתר במקלטים, או לברוח ממקום למקום, לא תהיה לי אפשרות להגות בתורה הקדושה!", היתה טרדתו של ר' זלמן באותם ימים טרופים.
מה יעשה ר' זלמן, וינצל מסכנת הבטלה? עצה מצא לו. ר' זלמן פנה לשנן בזריזות עוד כמה וכמה מסכתות משניות, עד שהיו אלו שגורים על לשונו בעל פה. "את המשניות הללו איש לא יוכל לקחת ממני!", אמר.
וכך, בתוך כל הבהלה והחרדה ערב המלחמה, יושב לו ר' זלמן ושוקד על המשניות. גורס הוא משנה אחר משנה, משנן פרק אחר פרק, ומכין צידה לקראת ימי המחסור.
ואכן, בימים הקשים שבאו על היישוב לאחר מכן, בשבתם במקלטים ובקומות המרתף האטומות בשקי חול, כאשר בחוץ רעמו ההפצצות והתותחים, התגבר קולו של ר' זלמן בתורה יותר ויותר! מזון לגוף לא היה שם די הצורך, אולם מזונה של הנשמה לא חסר כלל וכלל.
לא פעם שח ר' זלמן לפי תומו, כי בלכתו לביהמ"ד לפנות בוקר, יודע הוא את השעה המדוייקת בו הוא נמצא, גם בלא שיביט בשעונו כי שעון אחר יש לו, שעון המשניות! סדר היה לו, לשנן י"ח פרקי משניות בעל פה בדרכו לבית המדרש שחרית. תשעה פרקים ממסכת ברכות, שמונה פרקים ממסכת פאה, ופרק אחד מדמאי. וכיון שכבר התרגל בתכנית זו שנים רבות, ידע לכוון על פי זה את השעה המדוייקת. הן בשעה זו הוא כבר נמצא בפאה, ואילו חמש דקות לאחר מכן, כשמגיע לרחוב פלוני הרי אוחז הוא כבר בפרק ז' שם…
כאשר היה ר' זלמן יושב בשולחן הטהור, וממתין לכניסתו של האדמו"ר, גם אז לא היה משתהה לרגע, אלא מוציא מחיקו כרך משניות קטן, ובולע בשקיקה משנה אחר משנה, כשאינו שת ליבו כלל לכל ההמולה מסביב.
כשהיה ר' זלמן משתתף בשמחות נישואין משפחתיות לעת זקנותו, פעמים חששו בני המשפחה לעיכובו הממושך מחמת גילו ותשישותו הרבה. אולם הוא, אשר כל העת היה יושב על מקומו ומשנן פרקי משניות בעל פה, לא ראה בכך כל בעיה: "כל ההמולה מסביב אינה מפריעה לי במאומה", אמר ברוגע.
כך גם בשבתו בבית המדרש. מקומו הקבוע היה בצד מזרח, כשפניו מוסבות כלפי הקהל, וכל זאת לא הפריע לו לשקוע בלימודו בריכוז מפליא. מול עיניו ניצבו ועמדו רק הקב"ה, תורתו ומצוותיו, אשר אלו היוו בעבורו את כל מציאות העולם. כל השאר נחשבו בעיניו כאין…
היה זה בצעירותו, כשהוצרך לצאת לחו"ל בשליחות גדולי ישראל, לצורך עסקי הציבור בחיזוק חומות היהדות. אך ר' זלמן אינו רגוע, מחשבותיו מנקרות בלבו. תורה מה תהא עליה? מי יודע כמה זמן יתבזבז שם ביני לביני?
ר' זלמן, שלא היה איש של מחשבות בעלמא, קם ועשה מעשה. עלה למעונו של הגאון האדיר רבי ראובן בענגיס זצ"ל, וביקש להתחייב בפניו, שבשובו מהנסיעה יבחן אצלו על סך נכבד של דפי גמרא בעל פה! רק לאחר שסוכם הדבר, עלה על המטוס בלב רגוע…
גם בימים בהם היה נאלץ להקדיש נתחים הגונים מזמנו היקר, עבור עסקנות או גיוס תרומות עבור מוסדות התורה וכדו', לא ויתר על חוק לימודיו שהיה קבוע ואיתן. בלא להתפשר ולוותר לעצמו כל, היה מתיישב בלילה להשלים את כל לימודיו שהחסיר במהלך היום, ולא אבה לקבל שום תירוץ שבעולם, שימנע ממנו את פריעת חובו. את שיעוריו הקבועים למד תמידין כסדרן, גם בשבתות ובימים טובים, ואפילו ביום הכיפורים לא החסיר את חוק לימודיו.
בנו, הרה"ח ר' נטע שיחי', מספר: "פעם, כאשר שהה אבא ז"ל בביתי מספר ימים, הבחנתי באחד מן הלילות שהוא עדיין יושב ושוקד על תלמודו בשעת לילה מאוחרת מאד, שלא כהרגלו. לשאלתי, מה זאת? השיבני אבא: 'עדיין לא השלמתי את חוק לימודי, ואיך אוכל ללכת לישון?!'. אמרתי לו: 'הרי תוכל להשלים את שיעוריך מחר, ומהי הדחיפות להשלימם דווקא כעת?'.
"שתק אבא ולא ענה מאומה, המשיך בשלו – להגות בספריו הקדושים. ואילו אני פניתי למטבח לסעוד את ארוחת הערב. והנה, באמצע אכילתי נכנס אבא ומפטיר לעברי: 'אינך חייב לאכול עכשיו, הרי גם אם לא תאכל כעת, תוכל להשלים מחר או בפעם אחרת!'… כך לימדנו אבא ז"ל בינה, שלימוד התורה צריך להיות אצל האדם חשוב, לכל הפחות כמו ארוחת לחמו. והיה הוא הדוגמא המוחשית ביותר לכך, בלימודו השקדני והבלתי נרפה כל ימיו לעולם.
(מתוך הספר 'ר' זלמן')