הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
"לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות". (רש"י בתחילת פרשתנו)
הרמב"ן מביא בשם חז"ל: "אמר לו הקב"ה למשה לך אמור לאהרן: קרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם קיימים".
לכאורה, כשאין בית המקדש קיים, לא מדליקים את הנרות. אם כן, מה הכוונה שהקב"ה אמר לאהרון "אבל הנרות לעולם קיימים"?
הרה"ג רבי דב וינברג שליט"א, בספרו 'באשר הוא שם' הנמצא בשלבי עריכה, מביא על כך דרוש נאה בשם הספה"ק. המנורה הייתה עשויה זהב טהור, כולה יציקת זהב אחת. הזהב הוא סמל ה'עולם הזה'. אנשי ה'עולם הזה' נוהים כל העת אחר הכסף והזהב, עד כדי כך שהביטוי הנפוץ בעולם למרדף האין סופי אחר הממון, נקרא 'הבהלה לזהב'…
אך על מנורת הזהב שבמקדש הציתו אש.
אש הוא דבר רוחני, "כי נר מצווה ותורה אור".
מנורת הזהב במקדש שילבה בין ה'זהב' וה'אש'. שילוב בין החומר לרוח, חיבור של חיי העולם הזה עם חיי העולם הבא. זהו בעצם עבודת האדם, ליטול את החומריות בהם הוא טרוד ועסוק, ולחברם אל הרוח. לרומם את ה'זהב' ולחברו אל אש התמיד, אל הנרות העולות מעלה בשלהבת ק-ה.
האדם, העשוי מאדמה, אוכל וישן ועוסק גם בצרכי גופו, מקיים לעיתים את קללת "בזיעת אפיך תאכל לחם" ועמל להביא טרף לביתו. אך עבודתו היא "בהעלותך את הנרות", לקחת את העולם הזה ולהדליק בו את האש הרוחנית, לרומם את העולם הזה ולקדשו.
אהרן הכהן הצטווה להצית אש קודש, של תורה ומצוות, של עבודת ה', בתוככי 'מנורת הזהב'. זוהי "שלך גדולה משלהן".
ואכן, "אבל הנרות לעולם קיימים". כיון שעבודה זו קיימת לעולם. היא לא נפסקת לרגע. עבודה זו נמשכת ושייכת לכל יהודי ואנו כולנו שואבים את כוחינו ואת השראתנו מהדלקת נרותיו של אהרן הכהן ע"ה, שלימד אותנו כי שומה עלינו הצית שלהבת קודש בתוך מנורת "הזהב", ליצוק שמן זית זך בזהב, עד שתהיה שלהבת עולה מאליה.
ה"מאור עיניים" מתייחס לפסוק "ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך" וכותב: "באמת בקשת אברהם אבינו היתה כך – אל נא תעבור. שגם שם אהיה דבוק בך". ישנו צורך להיות דבוק בקב"ה בכל דבר ובכל רגע, בתפילת נעילה בה אתה נמצא בצום, נדמה למלאך, שקוע במחשבות והחלטות טובות, וגם שעה לאחר מכן כשאתה באמצע האכלת הזאטוט. כשאתה בפקק, כשאתה כועס על חברת החשמל, בעיצומה של עבודה מול לקוחות, ספקים וסחורה, בבית הספר מול כיתה או בעבודת המזכירות או הגרפיקה – לא להיפרד גם ברגעים האלה מהקב"ה.
זאת עבודה רוחנית תמידית, הקיימת בכל עת ובכל מצב, שקיימת לעולם תמיד ובכל מצב. כל יהודי בדרגתו ובמצבו, יחשוב ויתבונן וימצא את הדרך כיצד להעלות את הנרות, להצית שלהבת קודש בתוככי חייו, לא רק ליד דף הגמרא הקדוש בכולל או בשעת התפילה בבית הכנסת, אלא גם בעבודה ובבית, בארוחת הצהרים ובסעודות השבת, בשעת השכבת הילדים ובשעות הערב, בימי שגרה אפרוריים וגם בימי קיץ שרביים, באמצע חודש סיון.
בספר 'באשר הוא שם' מראה לנו 'רמב"ם' נפלא.
נתאר לעצמנו, כותב הרמב"ם, שאדם ירצה לתאר בפני חבריו את גדלותו של רב גדול. האם הוא יספר לו שאותו רב הוא עשיר מופלג, בעל קרקעות ונדל"ן וחשבונות בנק מנופחים? בוודאי שלא. הרי כספו ונכסיו של רב גדול, תלמיד חכם וירא ה', הינם פרט זניח במעלותיו. אם כך, מה ראתה התורה ללמדנו (בראשית יג, ב) שאברהם אבינו כבד היה בכסף, בזהב ובמקנה הצאן? האם בכך יגדל בעינינו ערכו ומעלתו?
התוה"ק (בראשית כו, יב) מלמדתנו שיצחק אבינו זרע ומצא מאה שערים, וביעקב אבינו נאמר (בראשית ל, מג) "ויפרוץ האיש מאוד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים". וכי זה שבחו של יצחק, עמוד היראה? וכי רכושו של יעקב אבינו, מרגלי המרכבה, שדמותו חקוקה על כסא הכבוד, מוסיפה ומעלה בגדלותו?
מסביר לנו הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פנ"א): אכן כן, זהו שבחם ומעלתם של האבות הקדושים שהיו דבוקים כל כך בבורא יתברך עד שגם כאשר עסקו במקנה בכסף ובזהב, בזריעה ובקצירה ורעיית הצאן, לא היו עושים מעשיהם אלא באבריהם ובגופם בלבד ולבם ודעתם לא יסורו מלפני ה'.
מסביר הרמב"ם: "מפני שתכלית כוונתם היתה בכל המעשים ההם להתקרב אל הש"י קרבה גדולה, כי תכלית כוונתם כל ימי חייהם להמציא אומה שתדע השם ותעבדהו, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, הנה התבאר לך כי כוונת כל השתדלותם היתה לפרסם יחוד השם בעולם ולהיישיר בני אדם לאהבתו, ומפני זה זכו לזאת המדרגה, כי העסקים ההם היו עבודה גדולה גמורה"…
***
בכינוס ראשי ישיבות שערך ארגון 'דרשו' בשנת תשע"ט, עמד ראש ישיבת 'אור ישראל' הגאון רבי יגאל רוזן שליט"א בדבריו על חשיבות העיסוק בידיעת ההלכה, והזכיר את דברי הגמרא בברכות על הפסוק "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב –אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות". מדוע דווקא העניין של הלכה מתחבר לשערים?
אמר הגר"י רוזן שליט"א: "התשובה נמצאת בדרישה סי' רמ"ו שם מזכיר את דברי הרי"ף, המרדכי והרא"ש, שלימוד תורה היינו 'בעלי בתים' שלומדים "רק" 3-4 שעות ביום… אבל אלו שלומדים כל היום, הם לומדים את התלמוד בבלי שנבלל מכל חלקי התורה, הם, יושבי בית המדרש. צריכים לדעת שהשער לאותם בתי מדרשות, צריך להיות הלכה. העיקר של בית מדרש הוא ללמוד תורה, כל התורה כולה, אבל השער, הכניסה, הוא דרך לימוד ההלכה. השער מלמד על מהותו של המקום: כשרואים שער מיוחד ועשיר, מבינים שבפנים יש מקום חשוב. ככל שהשער מכובד ויפה יותר, הרי זה מראה על התוכן".
"התוכן של לימוד תורה צריך להיות גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. השער שנכנסים בו לתלמוד תורה, הוא הלכה. כיון שאילולא זה, הרי כל הלימוד תורה מוטל בספק. כיון שאם הלימוד תורה אינו מביא לידי מעשה, הרי שחסר בעצם קיום מצוות תלמוד תורה", אמר ראש הישיבה שליט"א.
כדי לעבוד את הקב"ה בכל מקום, צריך לדאוג שהסביבה בה אנו נמצאים תהיה סביבה ראויה ושמורה, שנגיע אליה לבושים כבני תורה ומצוות, שנרגיש שאנחנו עבדי ה' בכל מקום בו נהיה, וגם שנדע מה הקב"ה דורש מאיתנו לעשות בכל סיטואציה.
ברכות הנהנין ו'שינוי מקום', נטילת ידים ליד חוף הים, שאלות של גזל ואונאה, אונאת דברים ונושאי 'יחוד' בעבודה, הציצית נקרעה כשאנו רחוקים מהבית, 'לא תחנם' בנתינת מתנה לעובד זר, ועוד אלפי שאלות יומיומיות, איתם נפגשים מחוץ לכתלי בית המדרש, ולפעמים גם בתוכו.
לשם כך צריך לדעת, מה נפסק ב'משנה ברורה'. השו"ע והמשנ"ב מלמדים אותנו מה רוצה השי"ת איתנו בכל מצב. עוד לפני העפלה במדרגות רמות, קודם כל עלינו לדעת מהי ההלכה הבסיסית בעצמה. ומשם, ניתן לעלות הלאה והלאה בהר ה'….