"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"
סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: שמעתי על אחד מיקירי קרתא דשופריא אשר חזר מארה"ב בתחילת התפשטות המגפה (באותו הזמן עדיין לא היה ידוע על הסכנה הנשקפת למי ששוהה במטוס יחד עם אחרים שלקו באותו ווירוס), ובעלייתו למטוס הוברר לו כי מקומו בכסא האמצעי, ואותם שישבו מימינו ומשמאלו הוציאו מחיקם את ה'כלים' הטמאים ו'עיינו' בהם בעמקות נפלאה…
נחרד הלה מה יעלה בגורל עיניו, וכדי לשמור על טוהר עיניו ונשמתו עטף עצמו בסוודר בכל משך הנסיעה לבל יוכל לראות מאומה…
סוף דבר, נתקיים בו כלשון הכתוב 'יפול מצידך אלף, אליך לא יגש', והוא נשאר בריא בלא שיקרב אליו הנגע, ולא עוד, אלא שלאחר שירד מהמטוס בהגיעם לארה"ק, נסע במונית למחוז חפצו עם אחד הנוסעים במטוס, שלבסוף דבר הוברר שנדבק במחלה עד שהגיע סמוך לשערי מוות וכמעט שלא נואשו מחייו, ואילו האי גברא יקירא ששמר על עיניו לא היה בו אפילו 'זכר למחלה'. כי הקב"ה משלם שכר טוב ליראיו, וכלשון המדרש (במ "ר יד ז): "אמר הקב"ה עלי לשלם שכר אותה העין"
(באר הפרשה).
*
מעשה נורא שמעתי מאיש צדיק, שבבחרותו הוצרך לעזוב את הישיבה בה למד בירושלים מפני סיבה שהיא, והלך לשאול את הרה"ק רבי שלומקה מזוועהיל זי"ע האם לילך ללמוד בישיבה בתל אביב. והלך ר' שלומ'קה למקווה כדרכו בקודש, ולאחר מכן אמר שאינו יכול לענות…
לאחר שנתיים אמר ר' שלומ'קה למשמשו הרה"צ ר' אליהו ראטה שיברר אודות אותו בחור על מצבו הרוחני, הלך ודרש וחקר, וסיפר לר' שלומ'קה שהלה עבר ללמוד בישיבה בתל אביב ועלה ונתעלה בתורה וביר"ש.
אמר לו ר' שלומ'קה: "האסט מיר מחייה געווען" [החייתני בדבריך], כי אכן בהיותו במקווה בזמנו 'ראה' שהבחור יצליח ויתעלה מאוד בת"א, אלא שלא היה יכול לענותו כי, "איך האב נישט קען נעמען אויף מיין פלייצעס" [=לא יכולתי לקחת 'על הכתפיים' שלי את האחריות] לשלוח בחור לתל אביב…
והדברים מבהילים, כי כבר נודע שהיה הרה"ק עונה על שאלות של חיים ומוות כפשוטו, והיו הדברים כ'אורים ותומים' ממש, אך על שאלה כזאת לא היה יכול…
(באר הפרשה).
*
מסופר על הגה"ח רבי גד'ל אייזנר זצ"ל, ששימש כמשגיח בישיבת חדושי הרי"ם בתל אביב, שפעם אחת עמד עם תלמידו בתחנה לכיוון תל אביב, לפתע נגשה אליו אשה אחת ושאלה: "סליחה, אדוני, מה השעה?"
הרב הוציא את שעונו מן הכיס והשיב לה שהשעה היא עשר בבוקר. כעבור דקות אחדות ניגשה שוב האשה ושאלה: "סליחה, אדוני, מה השעה?" שוב הוציא הרב את שעונו מן הכיס, התבונן בו והשיב: "השעה עשר וחמש דקות".
בשלב זה שאל התלמיד את רבו: "האם הרב יענה לה כל חמש דקות?" השיבו רבי גד'ל: "ומניין לך שמדובר באותה אשה?"…
(ליקוטים וסיפורים נפלאים)