הרה"ח ר' אשר קובלסקי שליט"א
כי תשא (ל, י"ב)
החיים!
החיים שלנו, זה הערך הכי חשוב שלנו. כולנו יודעים שיש לנו הרבה ערכים ואינטרסים, אבל לשמור על החיים הוא הדבר הראשון במעלה, החשוב ביותר. כל התורה כולה – למעט 3 עבירות – נדחית מפני פיקוח נפש, כי הצו המחייב את שמירת החיים – הוא הנעלה ביותר, והוא גובר על כל דבר אחר..
מה לא עושים אנשים כדי למנוע מעצמם סכנה? כמה מאמץ ומשאבים מושקעים בהארכת חיי אדם? האם יש משהו שיכול לתת חיים ואדם היה מונע אותו מעצמו? – הרי כל מה שיש לאדם יתן בעד נפשו, בעד אריכות ימיו. כל כוחות הנפש והגוף, כל האמצעים הטכנולוגיים והממוניים, כל מה שיש בעולם – נועד לתת חיים, להאריך חיים, לשפר את החיים! ואם חלילה אדם נקלע לסכנת חיים – הוא יופתע לגלות כוחות נפש אדירים ועוצמות פיזיות בלתי מוכרות, הכל כדי לשמור על חייו!
ולצד כל ההשתדלות המתחייבת לשמירה על החיים, ישנו גילוי אדיר, מוכר מאוד אך ראוי לייחד אליו תשומת לב. זהו פסוק קטן בספר משלי, ובתוכו עצת חיים יעילה ונדירה, קמיע מופלא שפשוט עובד ומאריך חיים:
'צדקה תציל ממוות!' – פשוט כך. לא אגדות, לא הבטחות, לא סיפורים. פסוק מפורש, שלוש מילים שחקוקות בסלע. יהודי שנותן צדקה זוכה לשכבת ביטחון, לביטוח חיים אמיתי!
וזה לא בחינם. כי הרגע הזה בו יהודי לוקח כסף שעבד עבורו, דמים שיש בהם תרתי משמע, מטבעות שהשיג בעמל ויזע, והכסף הזה יכול לשרת אותו, להיטיב את חייו, להעניק לו איכות חיים, בית יפה, ריהוט איכותי, מזון משופר, ובכל זאת הוא מתגבר על נטייתו הטבעית להשתמש בכסף לצרכיו האישיים, ותחת זאת מעניק את הכסף הזה לזולתו ונותן צדקה –
זהו רגע דרמטי, רגע שפותח שערי שמים, רגע שמעניק חיים. זהו רגע בו הקדוש ברוך הוא אומר כביכול לאותו יהודי: 'אתה נתת מכסף שעשוי לשפר את חייך, אז אני אעניק לך חיים!' – וכשבורא עולם אומר ומבטיח, זוהי הבטחה שיש לה כיסוי, זהו ביטוח חיים, זה מה שמבטיח את ההיחלצות מכל צרה ואף מסכנת איבוד חיים רח"ל, לטובת חיים ארוכים!
אלא שבכל זאת, יהודים רבים כל כך רוצים לתת צדקה, ולמרות רצונם העז – הם אינם יכולים. על כספו של אדם מוטלים חובות רבים, לדאוג לחינוך הילדים וצורכי פרנסת המשפחה, ולא תמיד הקומץ שהוא מרוויח משביע את ארי ההוצאות… האם יהודי כזה אינו יכול לקחת חלק במצוות צדקה? האם הוא לא זכאי לרכוש את ביטוח החיים הטוב בעולם? האם יהודים חסרי אמצעים כלכליים – אינם זכאים לזכות להחיות נפש עניים?!
חלילה וחס. הצדקה היא מצוה ששייכת לכל יהודי, וכולנו יכולים ליטול חלק בה. כיצד? – הסכיתו ושמעו גילוי מהדהד, מדברי הגמרא במסכת בבא בתרא דף י: 'כל הרודף אחר הצדקה – הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות לעשות בהן צדקה!'
כלומר, חובתו וזכותו של כל יהודי לעסוק בצדקה. ואם אין ביכולתו האישית – עליו לרדוף אחרי הצדקה, לשאוף לעשות צדקה, לנסות ולפעול בכל דרך למען הצדקה – ובורא עולם יעניק לו כסף כדי שיוכל לתת צדקה. וכיצד? המהרש"א על אתר מגלה, כי יהודי שמתאמץ לגייס כסף לצדקה, לשכנע אחרים לתת צדקה, לשדל יהודים לתרום מהונם לצדקה – בורא עולם שולח לו הון אישי, כסף לרוב, כדי שבאמת יוכל לזכות לתת צדקה משלו!
מדהים! אם עד עתה ידענו שיהודים בעלי יכולת יכולים לזכות במצוות הצדקה, מסתבר שכל אחד יכול, הדבר קרוב לכולנו מאוד! כל שעלינו לעשות הוא להתבונן, לחשוב, להתאמץ ולפעול כדי להרבות צדקה, להסביר את מעלת הצדקה, להתניע תהליכי צדקה במעגלים שסביבנו. זהו דבר שכל אחד יכול לעשות, והוא שמבטיח שבורא עולם יעניק לו את היכולת לחלק צדקה לעניים ונזקקים, לעמוד לעזר דלים ואביונים, להגשים את השאיפה לקחת חלק במצוות הצדקה!
פרשת השבוע שלנו פותחת בפסוק 'כי תשא את ראש בני ישראל', וחז"ל חושפים רובד עמוק בדורשם את הפסוק על כך שכל יהודי העוסק בצדקה הדבר נושא את ראשו, מגביה את מעמדו, מקרב אותו ומרומם אותו קדימה. זה הזמן לתפוס את ערך הצדקה בשתי ידינו, להחליט כי אנו פועלים להרבות בצדקה, הן מכספנו והן בהפעלת זולתנו. כך נזכה לשמירה עליונה ממרומים, ולהבטחת חיינו ואורך ימינו, כמובטח לעוסקי הצדקה!
"חבילת הוופלים שהצילה את חיי"
היה זה בבוקרו של יום תענית אסתר תשנ"ו. ר' משה לב ז"ל עשה את דרכו אל מקום עבודתו כמוכרן של 'מפעל הפיס', בדוכנו שבתל אביב. דוכנו של ר' משה לא היה כדוכנים של ימינו – ביתן קטן שמתוכו מוכרים את כרטיסי הלוטו, אלא שולחן נייד ופתוח לכל עבר, אותו היה מציב במה שמכונה 'נקודות אסטרטגיות' הומות אדם.
כמדי יום, גם באותו בוקר הגיע למרכז צומת הרחובות דיזינגוף וקינג ג'ורג', פתח את השולחן המתקפל, העמיד את קופסת הכרטיסים, הציב את הקופה הרושמת, וגם תלה מסביב כמה מודעות על ההגרלה המתקרבת. אחר כך פתח את הכסא המתקפל, סידר את התיק מתחת לשולחן, ואז נזכר כי זהו יום תענית – כך שלא יאכל לאורך כל היום עד קריאת המגילה בליל פורים. לפיכך נטל את חבילת הוופלים שהביא עמו – ותחב אותה ברישול מה אל התיק…
הוא החל להזמין עוברים ושבים לקנות כרטיסי לוטו להגרלה הגדולה או כרטיסי 'חיש גד' לזכיה מיידית, ואט אט הרחוב הלך והתמלא, וגם הלקוחות הגיעו בזה אחר זה. עם כל עשר דקות שחלפו הפך המקום להומה יותר ויותר, הן זהו יום ערב פורים, יום סואן בחנויות ובשווקים, בטח בצומת כה מרכזי אליו מתנקזים אלפי אנשים טרודי קניות ססגוניות של ערב פורים…
לפתע, עבר מולו אדם חיוור שהתהלך בעצלתיים, פניו חיוורות, מצבו מכמיר לב. הוא נראה כהומלס – חסר בית מצוי, לבוש בלויי סחבות, רזה באופן קיצוני, ומעיניו נשקף אוקיינוס של כאב. הוא קרב אל הדוכן ופשט ידו, ור' משה נכמרו רחמיו, ועל אתר העניק לו מטבע הגון…
אלא שאותו יהודי עני, לא הסתפק במטבע ודחה אותו מלפניו. הוא קרב אל השולחן, והצביע על חבילת הוופלים המבצבצת מתיקו של ר' משה, כאומר 'את זה אני רוצה'. ר' משה הביט בעני ובחפיסת הוופלים לסירוגין, והרהר 'הלא נתתי לו תרומה נאה, מדוע הוא חומד גם את הוופלים בהם אני אמור לשבור את הצום? שיקח לו את הכסף וירכוש לו מזון, למה להעניק לו את חבילת הוופלים הבודדת שברשותי, שאמורה להשביע את רעבוני בצאת הצום?!'
אבל מראהו של העני האלמוני שבר את לבו, ולבסוף החליט להתגבר על עצמו. 'אני כבר אשיג לי אוכל לצאת הצום בדרך אחרת' – חשב, ולא ידע עד כמה המחשבה הזו עתידה להציל את חייו ולשנות את גורלו… הוא התכופף, הוציא את חבילת הוופלים והעניק אותה בחיוך לעני שהנהן בראשו בתודה, וברעבונו כי רב התיישב על הריצפה במקום והחל לאכול מהוופלים בתיאבון מוגבר…
ר' משה הביט בו כאינו מאמין, במבט חטוף ניתן היה לראות כיצד הצבע חוזר ללחייו של העני, איך כוחותיו שבים אליו. בהתבוננות נוספת, הסיק ר' משה כי כנראה כבר כמה ימים שלא בא דבר מאכל לפיו של העני הלז, ובשל כך – בראותו את חבילת הוופלים, ולנוכח תשישותו וחולשתו לאור רעבונו הארוך והמוגבר – לא יכול היה להתאפק וביקש את חבילת הוופלים, אותה חיסל על אתר…
כשסיים העני לאכול, נפנף בתודה לר' משה, ועזב את המקום. השעות הוסיפו לנקוף, עוברים ושבים רבים מילאו את הרחוב ההומה והסואן, ור' משה מכר כרטיסי לוטו בשפע רב ביום כה עמוס. בשעת צהריים מאוחרת, כשסוף הצום התקרב ובא, הבין ר' משה כי כדאי שיתחיל להיערך לסוף הצום, ושם פעמיו לחנות סמוכה – כדי לרכוש משהו לאכול לכשייצא הצום, תחת חבילת הוופלים שהחייתה את נפש העני…
הוא נועל את הקופה, קושר אותה ואת כל הציוד, מתרחק מהשולחן שלו כמה עשרות מטרים לכיוון החנות, ואז, בדיוק אז – – –
בום!
פיצוץ אדיר הרעיד את צומת הרחובות דיזינגוף וקינג ג'ורג'.
ר' משה עומד בחזית החנות, שומע היטב את הפיצוץ, הוא נעמד על מקומו מפוחד, אט אט החלו כוחות ההצלה להגיע, יללות סירנות מילאו את החלל, כוחות משטרה ואבטחה חסמו את כל הצומת, שהוא ניצב בשוליה
'רגע!' – פתאום ניתר כנשוך נחש, 'הפיגוע לא התרחש מאחוריי, הוא התרחש בדיוק מול המקום בו אני עומד 9 שעות ביום! הוא התרחש 2 מטר מהמקום בו שולחני ניצב! אז איך ניצלתי בעצם? איך נותרתי חי? למה לא עמדתי בשולחן באותו רגע? איך עזבתי את הדוכן ביום כה עמוס? מה גרם לי לזנוח את המקום שלי
ואז הוא נזכר. חבילת הוופלים!
כן כן, דקות ארוכות ארכו לו כדי להצליח לחשוב בצורה סדורה, ולשחזר את קורות היום: תענית אסתר. הוא בצום מהבוקר. היתה לו חבילת וופלים. הגיע עני. קיבל מטבע. לא היה מרוצה. לטש עיניו לחבילת וופלים. הוא לא רצה לתת לו. לבסוף התגבר ונתן. לא נותר לו מה לאכול, ולכן הוא עזב את הדוכן, ומיד לאחר שעזב את הדוכן כדי לקנות מזון חלף המזון שהעניק לעני האומלל – בדיוק אז התרחש הפיצוץ!
כלומר, הוא מסכם לעצמו: 'העני הזה הציל את חיי. בזכות חבילת הוופלים שנתתי לו
לא עוברות כמה דקות, והוא עזב את המקום, מניח לכוחות ההצלה והחירום לעשות את שלהם. הדוכן שלו נהרס כמובן כליל ולא נותר ממנו כל זכר, והוא רכש שולחן חדש, אותו מיקם במקום אחר בתל אביב
חלפו כמה חודשים, וביום מן הימים, בעומדו בדוכן, לפתע ניגשת אליו אשה, רועדת מבכי ונרגשת עד כלות. 'אתה חי?!?! – אני לא מאמינה! – הרי ראיתי אותך בזירת הפיגוע דקות לפני שהתרחש! אחר כך ראיתי את רסיסי השולחן, את כסאך המפורק… האומנם זה אתה?!'
'זה אני!' – השיב לה ר' משה בשלווה, 'וחיי ניצלו, כדי לספר לך ולכל יהודי שצדקה תציל ממוות. שמי שנותן צדקה, מי שנענה לזעקת אחיו העני, מי שמקדיש מהונו ומלחמו ליהודי נזקק – זה ביטוח חיים עבורו. אם אני חי ונושם – אני ההוכחה לחוסנה של הפוליסה הזו!' – סיכם ר' משה.
ולא ארכו ימים רבים, עד שר' משה הפך ממוכר כרטיסי לוטו, למוכר פוליסות ביטוח חיים… הוא נהג לשבת שעות ארוכות בשערי ישיבת 'נתיבות עולם', ולזכות את הבאים בנתינת צדקה. לעצמו היה לו די, הוא ביקש למכור עוד ועוד ביטוחי חיים מוצלחים, שהוא ההוכחה לאמינותם ועמידותם בעת סכנה…
וכאשר הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל היה מגיע ל'נתיבות עולם' לשמחות, לא ויתר על ביקור קבוע ב'דוכנו' של ר' משה, בו זיכה את הרבים במצוות צדקה. כדי ללחוץ יד להוכחה חיה וקיימת ש'צדקה תציל ממוות', כדי לשמוע ממנו שוב את סיפורו המרגש, אותו היה הרב שטיינמן שב ומספר לשועי עולם שעלו למעונו, כדי לעודדם לתת צדקה. לימים, נכתב הסיפור במלואו בספר 'מזקנים אתבונן', ויהיו הדברים לעילוי נשמתו של ר' משה לב זצ"ל, שנפטר בשנת תש"ע ולא הותיר זש"ק.
וללמדנו בא: פי אלף משבעל הבית עושה עם העני – העני עושה חסד עם בעל הבית. מצוות צדקה היא נוסחת פלא, כלי רב עוצמה, ביטוח יוצא דופן, מפתח של שערי שמים. כשעני פושט אלינו יד, גם אם כל בקשתו היא חבילת וופלים…, כשיש לנו הזדמנות לתמוך ולסייע, גם אם מדובר בסכום פעוט…, כשאנו יכולים לפעול או להפעיל, לתת משלנו או להתרים אחרים – אנו ניצבים בפני הזדמנות פז!
הבה ננצל רגעים כאלה, נסתער עליהם בכל הכח. ניתן צדקה משלנו ככל יכולתנו, ואם אין ביכולתנו – נפעיל אחרים, נשכנע את הזולת, נשדל ונתמוך כדי להרבות צדקה וחסד. זו הדרך, זה הכלי, כך נזכה לפתוח לנו שערי שמים לניסים גלויים ולשפע אושר ועושר!