"ויט שכמו לסבול"
וברש"י: ויט שכמו לסבול עול תורה
קשר חזק ואמיץ שרר בין רבינו מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצוק"ל למרן ה'חזון איש' זצוק"ל, ובשל כך זכה לשמוע לא אחת גילויים מפליאים מפה קדשו. באחת הפעמים אמר לו ה'חזון איש' ביטוי מבהיל: "מיום שמלאו לי שמונה עשרה שנה למדתי תורה מתוך ייסורים עצומים…".
ה'חזון איש' עצמו כתב כך לאחד מידידיו: "בהיותי שבור ורצוץ כל הימים ולא זכיתי לשום עונג מתענוגי החיים, נוסף לכאב הגוף ושבירתו כל הימים. העונג היחידי הוא לי לעשות רצון קוני, ואין לי צער יותר גמור מכישלון בעוון" (אגרות חזון איש חלק א, קנג).
מאידך גיסא, אמר הרב וואזנר, למרות זאת תמיד הוא הקרין שמחת חיים עצומה, מן אושר עילאי ובלתי מוסבר. אין זה אלא מפאת שהטמין עצמו בתורה שהשכיחה ממנו את צרותיו הקשות מנשוא – חולי, עקרות וייסורים שונים.
בזמן לימודי בישיבת פוניבז' התנהלה על ידי היהדות החרדית מערכה קשה למען קדושת ישראל. מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצוק"ל עמד בראש המערכה וניהל מלחמת חורמה בעוז ובגאון נגד פורצי גדר. כדרכו הוא נטל על כתפיו את מלוא האחריות, ומטבע הדברים ספג את מרבית החצים.
בעיצומה של המערכה, כשהיה נדמה לכולם שהמערכה מסתיימת בחוסר הצלחה, זכורני כיצד מרן זצוק"ל נכנס להיכל הישיבה, ואני שישבתי בסדרים בצדו הימני של ההיכל סמוך למקומו, השתוממתי לראות כיצד נכנס לבית המדרש ומתרפק בכזו חביבות על הגמרא. הוא אמר בהתרגשות: "אה! ממש גן עדן! אמחיה! אה! ממש גן עדן!…".
הרב שך החל ללמוד בחשק ובהתלהבות כאילו הכל מתנהל למישרין! "אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו", כאילו לא מתנהלת כעת מערכת קודש! אין מלחמת חורמה בחוץ!
החיים האמתיים שלו הסתכמו כאן, מול הסטנדר, בד' אמות של תורה!
אספר לכם סיפור אמתי. הכרתי בירושלים יהודי תלמיד חכם עצום צנוע ומעלי, מנקיי הדעת שבירושלים, הגאון רבי שלום רבינוביץ זצ"ל. הוא היה שקדן ובקי גדול במכמני התורה, אך מעולם לא רצה להתעטר בכתרה של תורה בשום משרה כל שהיא, אלא ישב בקרן זווית ולמד תורה לשמה. הוא חיבר חיבור נפלא בשם 'שאילת שלום', בו נוכחים מעט בהיקף ובגדלות שזכה להם.
ביום מן הימים התלוויתי פעם לאמי הצדקנית ע"ה כשהוצרכה לבוא לטיפול אצל ד"ר ליפו, רופא נודע ובעל שם במומחיותו הרבה לטיפול בכלי הדם, שם היו מחכים מטופלים רבים. כשבאנו היה תור ארוך של כארבעים איש שחיכו בשביל טיפול של חמש דקות. בידיו המבורכות הצליח להציל רגליים של המוני אנשים.
בחדר ההמתנה ישב רבי שלום רבינוביץ, שהיה למוד סבל, היו לו רגליים נפוחות כאובות ומיוסרות. שמעתי אותו מתאנח באנחות קורעות לב מדי פעם. ניגשתי אליו ואמרתי לו: "רבי שלום, אולי נשוחח מעט בדברי תורה". והוא נענה בחיוב להצעה.
והנה, הלא יאומן קרה. מיד כאשר התחלנו לשוחח בדברי תורה, מיד וללא השתהות הוא התלהט וחייך חיוך רחב, והחל להשמיע חידושים וחידודים נפלאים, פיו הפיק מרגליות. בבקיאותו הגדולה בהלכות ובאגדות, הוא חרז דברי הלכה ודברי דרוש ומדרש עם גמרות שונות, והיו הדברים שמחים וערבים. וכך שוחח בדברי תורה עם כל הייסורים והכאבים עד הגיע תורו.
קהל הממתינים היו מגוון רחב של אנשים, חלקם רחוקים משמירת התורה והמצוות. זכורני כיצד עמדו משתוממים מול המחזה המדהים. כיצד התורה מסוגלת להשכיח מהאדם את כל מועקותיו וצרותיו, ולהפיח רוח של חיים ושמחה גם במדוכא בייסורים!
הצדקת הדין של ה'רוגאטשובער'
עדות מרטיטה משנות עלומיו השתמרה בזכרונו של הגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל, רבה של אנטוורפן.
רבי חיים סיפר, שבבחרותו נודע לו באחד הימים כי גאון הגאונים ה'רוגאטשובער' – רבי יוסף רוזין זצוק"ל, מתעתד לעבור ברכבת דרך העיר קראקא בדרכו לווינה בירת אוסטריה. מטרת נסיעתו היתה לדרוש שם ברופאים עקב מחלה קשה שפקדה אותו. רבי חיים לא חשב פעמיים, לווה סכום כסף, וביקש שיודיעו להוריו שהוא מתעכב למספר ימים. מיד עלה לרכבת והתלווה אל ה'רוגאטשובער' עד לגבולות המדינה, שם נאלץ לקטוע נסיעתו ולא להמשיך עד וינה משום שלא הייתה בידיו אשרת כניסה לאוסטריה.
רבי חיים ציין תמיד, שה'רוגאטשובער' היה ה'גדול' הראשון מבין הגדולים שזכה להכיר בחייו, והותיר עליו חותם עז ורושם מיוחד במינו. ובפרט זכור היה כי פניו של ה'רוגאטשובער' היו זוהרות כשל מלאך.
באותה נסיעה התלווה אל ה'רוגאטשובער' גם הגאון רבי מנחם צבי אייזנשטאט זצ"ל, חתנו של הגאון רבי יוסף נחמיה קורניצר זצ"ל רבה של קראקא, וכשראה רבי מנחם צבי שה'רוגאטשובער' מתפתל בייסוריו רצה לבדח את דעתו, ואמר לו כך: "נדמה לי שהייסורים באמת כבר עברו מכם, אלא שמפני זכרונכם הפנומנאלי והמוחשי הינכם זוכרים את הייסורים שהיו לכם קודם, והינכם חשים אותם כאילו הייסורים קיימים כעת ממש, בעוד שבאמת הם כבר עברו קודם…".
ה'רוגאטשובער' ביטל את הדברים. אך תוך כדי שיחה הוא התבטא דבר מבהיל: "יודע אתה למה יעסורי התופת באים עלי ומציקים לי? כיון שמיום עמדי על דעתי התמקדתי בדברי הרמב"ם ולקחתיו כמורה דרכי בדרך הלימוד, אותו דייקא ולא אחר, וכיון שכמעט לא עסקתי בדברי שאר הראשונים, מלבד רש"י ותוס', לכן באו עלי הייסורים הללו".
ואז הוסיף ה'רוגאטשובער' ואמר: "ואם אכן זוהי הסיבה ואין זולתה, מקבל אני על עצמי את הייסורים הללו באהבה! משום שהרגשתי בשיטת הלימוד של הרמב"ם שהיא תואמת את תכונותיי, ורק דרכה אוכל לעלות ולהתעלות… שווים לי כל הייסורים הללו ובלבד שיכולתי להתעלות כראוי בתורה!".
נורא ואיום!
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')