נאמר בפרשתנו: "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ"; דהיינו, אסור לסתת את אבני המזבח בברזל חד, אשר ממנו עשוי להב החרב. וטעם הדבר מובא בפירוש רש"י: "שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, ואין זה בדין שיונף המקצר על המאריך".
בספר הרוקח כותב כי ברוח דברים אלו נהגו לכסות סכין המונחת על השולחן בשעת ברכת המזון, כיון שהשולחן שאוכלים ומברכים עליו דומה למזבח, ואין ראוי להותיר את הסכין גלויה על מקום הכפרה בשעת הברכה. וטעם נוסף לכיסוי הסכין מובא בראשונים: משום מעשה שהיה, שאחד בֵּרך ברכת המזון וכשהגיע לברכת 'בונה ירושלים' ונזכר בחורבן הבית, נטל סכין ותקעהּ בעצמו מרוב צער.
מנהג כיסוי הסכין נהוג רק בימות החול, ולא בשבת וביום טוב. ומסבירים האחרונים כי לפי הטעם הראשון - היות ובימים אלו אין בונים מזבח, לא הנהיגו בהם מנהג זה הקשור בדימוי לבניית המזבח; ולפי הטעם השני - בשבת אסור להתעמק בצער החורבן, ואין לחשוש שהמעשה הנ"ל יישנֶה חלילה. ויש שהורה כי אף המברך ברכת המזון של סעודה שלישית לאחר צאת השבת - אינו צריך לכסות את הסכין.
עוד כתבו האחרונים, כי קיים הבדל בין שני הטעמים: אם הטעם משום המעשה שהיה - יש לכסות סכין מכל מיני המתכות, אם היא עלולה להמית, ואם הטעם משום הנפת ברזל על המזבח - אין צורך לכסות אלא סכין ברזל; אולם יש שכתבו כי את אבני המזבח אסור לסתת בכל מיני המתכות, ועל כן לפי שני הטעמים צריך לכסות סכין מכל מתכת שהיא. אכן, סכין פלסטיק, או חפץ מתכת שאינו סכין - אין צורך לכסותו לכל הדעות.
ויש שכתב כי צריך להסיר את הסכין לגמרי מעל השולחן ואין די לכסותו, אולם למעשה נהגו להסתפק בכיסוי הסכין; ורבים נהגו לכסות את הלהב בלבד. וסכין המרוחקת ממקום מושבו של המברך - יש שהורה כי אין צורך לכסותה.
[מקורות: שו"ע או"ח קפ, ה, אליה רבה ז, ומשנ"ב יא-יב; ביאורים ומוספים דרשו, 7 ו־9, עם הרחבה]