בפרשתן (מג, ו) "למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח", ובמדרש (בראשית רבה – צא, י) "אמר הקב"ה 'אני עוסק להמליך את בנו במצרים והוא אומר 'למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח'". וכתב הרמח"ל (דעת תבונות פ"ה בד"ה ואמנם) "וזה בנה אב, שלכל עילוי שרוצה הקב"ה לתת לאדם או לעולם, הנה אין מזדמן לו הטוב אלא מתוך עומק עצה נסתרת, על כן יקרה לו קודם לכן צער. וכעניין שאמרו ז"ל (ברכות ה.) 'שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי ייסורים', עכ"ל". והוא נוגע לדידן, איש איש בנגעו ובמכאובו, דע לך, כי אין בידינו להבין דעת עליון, אבל זאת תדע, ההסתרה והייסורים הינם הקדמה לטובה, "ומכשירין את האדם לקבל הטובה, והכל נהיה בדבר ה'".
איש יהודי צדיק וחסיד היה בעיה"ת וויליאמסבורג ושמו הרה"ח רבי משה גאלדהירש זצ"ל. נלב"ע בשיבה טובה הוא ונוות ביתו ביום אחד, בר"ח סיון תשנ"ח, כשהם מותירים אחריהם דורות ישרים מבורכים, יראים ושלמים לעשרות ולמאות בלעה"ר. והרי לפניכם מעשה נורא – בזכותו ניצלו חייהם וחיי הדורות הבאים אחריהם:
בעיר 'גורא המורא' התחתן רבי משה למזל"ט עב"ג שהייתה יתומה מאב למשפחת ראזנבערג (לערך בשנת תר"צ). אחרי מות אביה רבי אהרן ארי'ה זצ"ל החליט בנו – אחיה רבי אברהם – לכלכל את אמו האלמנה ולהשיא את אחיו ואחיותיו היתומים. לשם כך עזב במסירות נפש את אדמת רומניה והרחיק נדוד לארה"ב, שם התייגע ועמל קשה להרוויח מעות לשלחם לרומניה למחיה ולהכנסת כלה לחופתה (באותן שנים הייתה ארה"ב מקום סכנה ברוחניות, ובכל אותו הזמן ששהה ר"א בארה"ב, לא נכנסה אמו הצדקנית לישן במיטה. כמו כן לא הכניסה אפילו כף אחד של בשר לפיה, והכל לזכות בנה השוהה בניכר. ואכן ר"א עמד בצדקותו וחסידותו אף בארץ ניכר, וכדי להימנע מחילול שבת לא עבד כ'שכיר' תחת בעה"ב, אלא כעצמאי, כשהוא משמש כ'צבעי' (קאלעכער, painter). ומכיון שלא למד את המקצוע לכן ברוב המקרים היו נצבעים קירות הבית כל אחד בצבע שונה מהקיר הצמוד אליו, ולתדהמת 'בעלי הבתים' היה עונה: "מה… וכי לא שמעתם שכך היה המאדע (מודה, style) האחרונה בפאריז…". הללו נתביישו ב'בורותם', שתקו ונתנו שכרו משלם).
לקראת נישואי ר' משה שלח האח סכום נכבד כדי שר"מ ובני ביתו יקימו מזה איזו השקעה ו'קרן' הנושאת פירות וכך יתפרנסו בכבוד. אאדהכי והכי לא הושקעו המעות ומשם נתפרנסו, עד ש'כליא קרנא', והגיעו ר"מ וב"ב ל'פת לחם' ויזעקו אל אחיהם בצר להם: אנא, ממצוקותינו הצילנו.
נכמרו רחמיו של ר"א, הוסיף יגיעה על יגיעתו, אסף שוב סכום נכבד, ושלחם למדינת רומניה, תוך שהוא מתנה 'תנאי' שהפעם לא יאכלו את המעות רק ישקיעו אותם בשום שכל ודעת, בדעה בינה והשכל, למען תעמוד הקרן לאורך ימים ושנים טובות…
סבר ר"מ וקיבל ומיד החל לתור אחר 'עסק' מרוויח. ויהי בעלות הבוקר (באחד הימים) כשהוא עובר ברחובה של עיר, הבחין ר"מ ב'חדר' נטוש – מלא ב'שמאטעס' ושמאנצ'עס (סחבות ושיירי חפצים שאין לבעליהם כל חפץ בהם), במרכז העיר, ובחדותו הבין שאפשר להפוך את החדר ל'פינת יקרת' – חנות נעימה ונוחה לטובת תושבי המקום, ומשם ייכנס רווח נאה ומכובד לבעלי החנות…
מיד בא ר"מ בדין ודברים עם בעלי המקום, שהסכים על אתר להשכיר את החדר תמורת כמה פרוטות. בזריזות הזמין ר"מ בעלי מלאכה, רוקנו את המחסן מכל ה'מציאות' שבו, סיידו וכיירו את הכתלים, האירו את המקום כראוי וכנכון, ומשקיבל המקום 'פנים חדשות' העמידו 'מדפים' (shelves) למילוי ה'סחורה' שכבר הזמין ר' משה.
אלא שאז קפץ עליו רוגזו של בעל הבית באומרו: "לא ידעתי שברשותי 'נכס' יקר וטוב כל כך – באמצע העיר, הייתי רוצה לחזור בי… ר"מ לא איבד עשתונותיו, ובשלוות הנפש ענהו: "הרי הכסף (שהשקעתי) בא אלי מצד זוגתי, על כך 'איזיל ואימליך' בדעתה".
כשמוע הרבנית את שאלתו אמרה לו: "א איד בעהט, געב איהם" (יהודי מבקש טובתך, תן לו), וכך עשה… (כל ימיו היה ר"מ מספר בהתרגשות, שלא ארכו הימים ובתוך שבועיים נלב"ע בעל הבית, כך שאם היה מתווכח עמו היה לבו נוקפו כל ימיו שמא הוא אשם במיתתו).
שוב שמע ר' אברהם כי אחותו וגיסו נותרו בשנית כ'בטלנים' ערומים וחסרי כל (לאחר שכל הכסף ירד לטמיון בהשקעתם בשיפוץ המקום), חשב ר"א לעצמו: 'וכי 'תכלית' הוא שאשלח בשלישית מעות 'נאדן' עבורם?'. שלח לומר להם: "הנה רוצה אני להעמיד אתכם על דרך המלך, אבל זאת עשו – בואו הנה, לארה"ב, וכאן אוכל להעמיד אתכם על דרך טובה בפרנסה טובה, תוך שימת עין על מעשיכם".
וכן עשו. ר"מ וזוגתו הפליגו באניה בלב ים עד יבשת ארה"ב, שמה הגיעו בשנת תרצ"ט, ואניה זו הייתה ההפלגה האחרונה טרם פרוץ ה'מלחמה'. ראה נא והביטה בגדולת הוותרנות, הצילה אותם ואת זרעם אחריהם.
הוספה נפלאה הוסיף בנו הרה"ח ר' פייבוש שליט"א אחרי פטירת ר"מ וזוגתו באותו יום – מה שלא נשמע כמות זה רק בימי ה'מלחמה'… כי מי יודע, שמא ואולי נגזר על ר"מ וב"ב למות יחדיו במלחמה, ובזכות הוויתור נוספו להם שישים שנות חיים, עד שנתבקשו יחדיו לישיבה של מעלה בשיבה טובה זקנים ושבעי ימים (כששמע כ"ק אדמו"ר מבאיאן שליט"א את דבר המעשה, נענה ואמר: "מצוה לפרסם למען יידעו דור אחרון כי המוותר ידו על העליונה, ורווחים גדולים יהיו מנת חלקו").
וכעין זה כבר מצינו להגה"ק רבי שלמה קלוגר ('אמרי שפר' בפרשתן) המבאר את הכתוב בפרשתן (מג, יד) "וא־ל ש־ד־י יתן לכם רחמים לפני האיש", ולכאורה קשה מהו יתן לכם, והיה צ"ל יתן עליכם רחמים וכדומה, שהרי כוונת הדברים שה' יתן בלב האיש שירחם עליהם ולא שהם ירחמו. אלא ביאורו, שבראות יעקב אבינו שבניו זקוקים עתה לרחמי שמים מרובים, כי זה 'האיש' נוהג אתם ביד קשה – שמעון איננו ואף את בנימין עומדים הם לקחת ומי יודע מה יעלה בגורלו, ומה יעלה בגורל כל הבנים הנחשדים כמרגלים… מה עשה, ידע שהקב"ה מתנהג עם בני האדם ב'מידה כנגד מידה', וכן אמרו חז"ל (שבת קנא:) "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים", על כן בירכם "וא־ל ש־ד־י יתן לכם רחמים" – שיגלגל לפניכם שתרחמו על הבריות, "לפני האיש" – קודם שתגיעו אל האיש (ויתבאר תיבת "לפני האיש" כמו שאומר 'קודם'), וממילא בבואכם לפני האיש יתן לו ה' רחמים לרחם עליכם.
שמעתי מ'מגיד מישרים', דורש טוב לעמו, פה מפיק מרגליות, ה"ה הרה"ג רבי יעקב שיש שליט"א, מעשה ששמע מבעלי המעשה: באחת הערים השוכנות לא הרחק מעיר התורה בני ברק ערך אחד התושבים 'שיפוצים' (refurbishments) בביתו. הלה בנה והרחיב, וקיים בעצמו "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה", וכדינו של הלולב אשר מוליכים אותו 'מעלה מטה ולארבע רוחות'. ה'בניה' מאוד הפריעה לכל שכניו אבל הללו מילאו פיהם מים, שתקו ולא העירו לו מאומה. ויהי לתקופת השנה הוכרח אחד השכנים אשר דירתו נמצאת בקומה הגבוהה שבאותו בנין להרחיב את ביתו, כי נעשה ביתו צר מהכיל את כל בני משפחתו… אלא שביקש לישב בשלווה, ומיד קפץ עליו רוגזו של השכן מלמטה – זה שבנה אך לפני כשנה. הלה לא נתן לו מנוח יומם ולילה עם טענות ומענות; ולא עוד, אלא שהפסיקו כמה פעמים באמצע הבניה. ה'עליון' שבס"ה בנה על שטחו הפרטי ולא התרחב כאותו הראשון על חשבון שטחי הציבור (ששתקו ולא מיחו בידו) רצה למחות בידו: וכי כך משיבים רעה תחת טובה וכו'… וכי שכחת שאך לפני זמן קצר הרעשת והפרעת לכולנו ולא עצרנו בעדך מאומה… אבל בכוחות אדירים התאפק, שתק ולא ענהו מאומה.
ויהי בחצי היום, כששהה העליון בביתו צלצל הטלפון שבביתו ומצדו השני היו מהנהלת ישיבה מפורסמת בעיה"ת בני ברק, היות והם מחפשים עתה למנות 'מנהל' (גשמי) לישיבתם, ברצונם לברר על טיבו של 'שכן' זה (שכבר יושב בביתו כמחצית השנה כשהוא מחוסר פרנסה) הנודע כ'בר הכי' (חברה'מן גדול). מיד עלה בו רצון להשמיץ ולהכפיש את שמו של שכנו ה'רודף' אותו יומם ולילה ללא כל צדק… אלא ששוב גבר על יצרו וענה להנהלת הישיבה: "עתה עסוק אנוכי בביתי ב'טפלי' התלויים בי, אבקשכם לחזור אלי בעוד כשעה". בכל אותה שעה נערכה מלחמה במוחו ולבו של האיש בין יצר טוב ליצר הרע – זה טוען שמצד היושר עליך 'להציל' את הישיבה מברנש זה, ולאידך הרי שכן זה מחוסר פרנסה זה כמחצית שנה, ומי יודע, אולי לכן הוא רודף אותי… מה גם שבכשרונותיו יש בידו לנהל כראוי את הישיבה…
כעבור שעה פנו אליו שוב מהנהלת הישיבה, פתח הלה את פיו בדברי שבח והמלצות טובות ובטוב טעם ודעת מנה את מעלותיו של שכנו, ועד כמה טובה וברכה ינחלו כשהלה יהיה 'מנהל' שלהם… ואכן הם בחרו בו כמנהל תמורת שכר נאה. וראה זה פלא: כי גם בני ביתו של ה'מליץ טוב' חיפשו 'עבודה' כשנה שלמה, את 'קורות חייהם' כבר שלחו לכמה וכמה מוסדות ומכולם נענו כי כרגע אינם צריכים… מה עשה הקב"ה? באותו זמן שהללו גברו על עצמם ועל רגשותיהם מיד פנו מאחד המוסדות החשובים אל נוות ביתו, קראו אותה ל'ראיון', ועל אתר קיבלה תפקיד חשוב ומשכורתה שלמה מן השמים – ונמצאו מרוויחים פי כמה וכמה מכל מנת סבלם שסבלו, כי המוותר אינו מפסיד לעולם.
מענין לענין, איתא ב'אור החיים' הק' בריש פרשתן: "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם", שבמשך כל השנתיים היה חולם את אלו החלומות בכל לילה, אלא שהיה שוכחם, ורק "מקץ שנתיים" לחלומותיו זכר את דבר החלום וקרא ליוסף שיפתור את חלומו.
וקשה, אם שכח את החלום לשם מה חלם אותו? ומבאר הרה"ק מקאריץ זי"ע (מקץ אות עא) ע"פ מעשה שהיה, שפעם נסע מרן הבעש"ט הק' זי"ע עם תלמידו רבי מענדיל ה'מגיד מבאר', ויצמא הרב ר' מענדל למים, אמר לו הבעש"ט: "אם יהיה לך 'בטחון' אמתי בהשי"ת יזמן לך ה' מים". ואכן התחזק ר' מענדל בבטחון בה', ונזדמן לפניהם ערל אחד וישאלם הערל: "האם ראיתם כאן ביער 'סוסים', שכן זה כג' ימים אשר אני תר ומחפש אחר סוסי שנאבדו ממני כאן ביער"… ושאלוהו האם יש לו מים, מיד נתן להם הערל מים לשתות… לאחר ששתה רבי מענדל שאל מרבו הבעש"ט: "הנה נוכחתי לראות שלא נסע ערל זה הנה אלא בעבורי, אם כן על מה עשה ה' שיסובב כאן זה ג' ימים?". ויען הבעש"ט ויאמר: "הקב"ה הכין לך מבעוד מועד את הישועה, שאם תבטח בו מיד תויושע, דגדול כח הבטחון שהשי"ת מזמין למלא משאלות האדם קודם שיהיה לו הבטחון, כדי שמיד בבטחו בו תבוא הישועה לידו".
כיוצא בזה היה אצל יוסף, שתחילה בטח בשר המשקים ונענש על כך. אמנם הבורא הזמין מיד את ישועתו, ולכן חלם פרעה שנתיים ימים את 'חלומו' מדי לילה בלילה. כדי שאם יתחזק יוסף בבטחון מיד תהיה ישועתו נכונה לבוא אליו לגאלו מבית האסורים ולמנותו משנה למלך מצרים.
זה עתה שמעתי מעד ראיה, בחור שהורתו ולידתו בעיה"ת מונרו, כי באחד הימים מימות הקיץ יצאו בני הישיבה לטייל על ההרים הרמים שסביבות מונרו, ואותו היום היה יום חם ושרב. בהגיעם לראש ההר, מקום שאין גבוהה ממנו, וכבר הגיע זמנם לרדת ולשוב הביתה, נענו כמה בחורים כי כשל כוחם וכי אם לא ישתו 'מים' די סיפוקם אין בכוחם להמשיך ללכת, ולעולם יישארו 'תקועים' בראש ההר, ומי יודע מה יעלה בסופם… מיד נזכר אחד מהם בדבר המעשה הלז, והחלו לחזור ולהשריש במוחם ולבם כי מאמינים הם באמונה שלמה כי הבורא יתב"ש כל יכול, ובוודאי יזמין להם עתה מים לשתות די סיפוקם ויותר מזה… לא עברו כמה רגעים ולנגד עיניהם נגלה גוי ערל המטייל שם להנאתו, וישאלוהו "שמא יש בידך מים…". פתח הלה את תרמילו והוציא משם שני בקבוקים גדולים מלאים מים. בפליאתם ותמיהתם שאלוהו: "מאין לך מים בשפע במקום נידח זה?", ענה להם ה'גוי': "בורא העולם הזמין בידי מים ושלחני הנה", ויהי לאות ומופת.
(מתוך 'באר הפרשה' – מקץ תשע"ט)