מהדרים היו בני ישראל מקדמת דנא, להרבות בימי התשובה והרחמים – ימי אלול, באמירת מזמורי תהילים. דברים אלו מצאנו בספר "יסוד ושורש העבודה" – שער המים פרק ד': "הנה עת לחננה כי בא מועד ימי הסליחות, והמה בכלל ימים נוראים. ועינים להם ל"ו יראו שכל איש מישראל מעם קדוש אפילו קל שבקלים מתעורר בצדק להחזיק לבו בימי הסליחות לילך להתפלל בבהכ"נ ולומר מזמורי תהלים יותר מכדי הרגלו בכל השנה".
בספר "שער המלך" כתב בנידון זה: "ראיתי בכמה מקומות מאז ומקדם, גם אבותי ספרו לי, המנהג הזה הנכון והיפה מר"ח אלול ועד יוה"כ תיכף אחר התפלה לומר ספר תהלים בקול בכי ונעימה, האחד יודע לזמר ולדבר יעמד לפני התיבה וכל העם עונין אחריו.
ממשיך לעורר בספר 'שער המלך': "…ואין לך דבר שעומד בפני המקטרגים כמו הספר תהלים הנקראים מזמורים, שבהם יוכל לזמר ולהכרית כל הקוצים והחוחים הסובבים את השושנה העליונה, ומחמת זה שאנו צריכים דווקא בזה החודש לבער הקוצים ידרוש על כל קוץ תהלי"ם תהלי"ם בכוונה ובבכייה לאמר התפלה שאחר כל הספר, ושלא יהיו פחות מעשרה שיאמרו הי"ג מדות בסוף יהי רצון.
"ובאם יש איזה מקום ועיר שלא יודעים מן המנהג הטוב הזה ראוי להודיעם שלא ימושו מן הספר תהלים בכל יום מהחודש הזה, ויהא חשוב כאילו עסקו בנגעים ואהלות, וזכות דוד המלך ע"ה יעמד להם להוציא כאור משפטם לחיים ולשלום".
(מתוך מאמר מאת הרה"ג רבי שמואל צבי גנץ שליט"א)