אחד מוותיקי התלמידים משנותיה של ישיבת פוניבז' לצעירים נתקע פעם באחד הכבישים הביעירוניים בארץ. בקושי שירך דרכו לתחנת דלק קרובה לבקש עזרה. לפתע בהיותו שם נכנס רכב לתחנה, ממנו יוצא איש חרדי למהדרין וניגש להציע עזרתו.
האיש הכירו מיד ושאל אותו: "האם אתה מכיר אותי?" אמר לו התלמיד: "לא, אינני מכירך". אמר לו האיש: "האם לא זכור לך השם 'סעדיה שמעוני'? הלא למדתי איתך בישיבה קטנה?"… ואז מיד נזכר התלמיד בשם הזה.
אמר לו האיש: "אזכיר לך משהו… אולי אינך זוכר, אני לא הייתי תלמיד מצטיין ולא הייתי קשוב ללימודים כלל. יום אחד כשלמדנו אצל רבי מיכל יהודה, במהלך השיעור פנה אלי הרב ושאל אותי: 'סעדיה, אולי תחזור לנו מה שאמרנו כעת?'. כמובן שלא ידעתי מה לענות ושתקתי. רבי מיכל יהודה חזר וביקש בעדינות: 'נו, סעדיה, למה שלא תגיד לנו מה הסברנו כאן בסוגיא?'
"אני, שלא הקשבתי כל כך בלשון המעטה, לא ידעתי לחזור על הדברים והתחלתי מגמגם ומלמל כאילו חוזר על משהו, אך כמובן לא הוצאתי מפי כלום. רבי מיכל יהודה חזר ואמר: 'נו, סעדיה, למה אתה בוש מלומר לנו בקול?'. חזרתי והשמעתי איזה קול הברה מבלי לומר דבר ברור. רבי מיכל יהודה לא נכנע וחזר וביקש: 'אולי תאמר לנו בקול יותר ברור?'.
"אתה רצית להוציאני ממיצר, ואמרת: 'הרב, סעדיה אומר כך וכך וכך'… כמובן שכולם הבינו שלא אמרתי לא מיניה ולא מקצתי', והבינו שאתה אמרת משלך בלא כל קשר להברות המשונות שהשמעתי. וכמובן שרבי מיכל יהודה בחכמתו גם הבין היטב את המצב. אך מיד כשגמרת לומר, פתח רבי מיכל יהודה ואמר בהתלהבות: 'יפה, יפה מאוד! סעדיה, אתה הרי יודע כל כך יפה, אני יודע שאתה יודע ברור, למה אתה בוש מלומר בקול? יפה מאוד אמרת!' ומיד המשיך בשיעור".
ממשיך אותו תלמיד ומספר לחברו: "דע לך, כשגמרנו את הישיבה, אני לצערי לא המשכתי באהלה של תורה אלא התדרדרתי והלכתי לצבא. השתדלתי לשמור קצת על קיום המצוות, אולם מיום ליום הדרדרתי. יום אחד קמתי בבוקר וחשבתי, לשם מה אני מניח תפילין, מה לי עם זה? מהיום לא אניח יותר. אך לפתע עלתה לי דמותו של רבי מיכל יהודה מול עיני, ואמרתי לנפשי: איך אוכל לאכזב ולבגוד ברב הצדיק הקדוש הזה כשהוא כל כך שמר על כבודי… והתחזקתי להמשיך לשמור באדיקות על קיום המצוות.
"כך גם היה לאחר זמן, כששוב נחלשתי וחשבתי להסיר ממני כל עול, אך שוב הופיעה דמותו הקדושה מול עיני ואמרתי – זוהי בגידה ברב הצדיק הקדוש שכל כך שמר על כבודי. לא אבגוד בו!
"סיימתי את הצבא ושבתי ללמוד בישיבה. ב"ה זכיתי לבנות בית ולהקים דור של בנין וחתנין רבנן עמלי תורה, והכל בזכותו של אותו צדיק ובזכות חכמתו איך ידע לנהוג עמנו, תלמידיו, לכבדם ולשמור על כבודם בכל מצב".
(דובב שפתיים כסלו תשע"ח)