סיפר הגרמי"י שיינרמן שליט"א: סיפר לי ת"ח אחד, שפעם כשנסע לחו"ל למטרת חיזוק כספי למוסדו שבארץ ישראל, ביקר אצל נדבן אחד, וכשנכנס לביתו ראה שעסק בלימוד, וביקש סליחה על שמפריע לו מלימודו. הנדבן סלח לו, וגם שאלו אולי יכול לעזור לו בהבנת סוגיא בש"ס שעסק בה.
ענה לו המשולח: אגיד לך את האמת, שאינני עוסק בימים אלו בלימוד, כי מפאת טרדת הפרנסה לא נשאר לי זמן מספיק להיות עמל בתורה. והנדבן נתן לו סכום קטן בשביל אותו מוסד.
כשחזר למקום אכסנייתו פגש בעוד משולח שבא לחו"ל מאותו סיבה, וכששוחחו ביניהם סיפר המשולח הראשון למכירו מה שאירע כשביקר אצל אותו עשיר. חשב הלה לעצמו: מכיון שאני עומד לבקר את הנדבן למחר, אולי יהיה לתועלת שאכין את הסוגיא שהוא עומד בה, ואם ישאל אותי, אגיד לו בברירות סוגיית הגמ', ואולי עי"ז אמצא חן בעיניו. וכן עשה. ובאמת כשנכנס להנדבן שאלו על הסוגיא, וענה לו בדיוק כמו שתיכנן, והנדבן נתן לו סכום גדול מאד.
כשחזר לארץ ישראל לבו נקפו שאולי מה שעשה יש בזה לפחות קצת מגניבת דעת, ואסור לו להשתמש עם הכסף אפילו לדבר מצווה להחזקת מוסדו. נסע לרבינו הגר"ח קניבסקי שליט"א ופרס לפניו את מה שאירע ועל אודות ספיקו.
ענה לו הגר"ח שמותר לו להשתמש עם הכסף בלי שום ספק כלל. ואמר לו: אתה טועה בחושבך שהכסף שנתן לך הוא משום שאתה תלמיד חכם גדול. תדע לך שלא זו הסיבה שהנדבן נתן לך הכסף, אלא משום שאתה נתת לו עוד ידיעה בתורה הק'! וכיון שזו סיבת נתינתו, חושב אני שהוא שילם לך סכום נמוך הרבה ממה שאכן מגיע לך, כיון שהלא הוספת לו עוד ידיעה אחת בתורה!
('אהל משה' במדבר)