"דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול" (במדבר כ יז)
רבה של ירושלים הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל נהג לרקוד בשמחת תורה יחד עם מאות ילדים. אחד ממאות הילדים שזכו לרקוד עמו בהקפות של הילדים היה ילד בשם אברהם ברגמן, שסיפר בסוף ימיו את המעשה הבא.
שנה אחת לאחר שסיים רבי יוסף חיים לומר את 'אין כאלוקינו' ניגש אליו הילד אברהם, אז אברמל"ה, וביקש לשואלו "שאלה על הסידור"… מדוע אנו אומרים קודם 'אין כאלוקינו, אין כאדונינו' ואחר כך שואלים 'מי כאלוקינו, מי כאדונינו'. והלא הסדר צריך להיות הפוך, קודם כל שואלים ואחר כך משיבים?
חייך הגרי"ח והשיב לו: "אמשול לך משל נחמד. מכיר אתה ודאי את מערת צדקיהו שע"י שער שכם"… הילד הנהן בראשו והרב המשיך: "ברחבי העולם, ודאי ידוע לך, קיימות מערות נוספות. ישנן מערות קצרות וישנן ארוכות יותר. יש גם מערות ענקיות. ברור כי אין אור השמש יכול לחדור אל תוך המערות ועל כן שוררת שם תמיד חשיכה מוחלטת. מה יעשה אדם הרוצה להלך במערה ולצאת ממנה לאחר מכן? כיצד ידע את הדרך חזרה? אדם פיקח", המשיך הרב, "עושה לו סימנים בדרכו. כאן יש אבן גדולה, בפינה זו יש עמוד יצוק בקרקע וכדו', לכשירצה לצאת מן המערה יחזור על פי הסימנים ולא יתעה בדרכו. שוטה לעומת זאת, אינו חושב על המחר ואינו שם לבו לעתיד. נכנס הוא במהירות, אינו משגיח ואינו קובע לעצמו סימנים, ועל כן סביר להניח שיתעה מן הדרך הישרה. חזקה עליו שיאבד את שבילי דרך המלך. ואכן כבר אירע לא אחת שאנשים שלא קבעו סימנים איבדו את דרכם ומתו ברעב.
"יוצא אם כן, שהסימנים שהאדם קובע בדרכו, הם הביטחונות שבידי האדם השומרים עליו שיוכל לחזור בדרך הסלולה והישרה ולא יתעה חלילה בדרכו. גם עלינו", הסביר הרב, "לעשות לנו סימנים כדי שלא נתעה בדרכי החיים וכדי שלא נאבד את הדרך הסלולה לנו מדור לדור. ועל כן, קודם כל אנו מכריזים 'אין כאלוקינו', וזהו סימן אחד, ואחר כך 'אין כאדונינו', וזהו סימן שני. וכעת, לאחר שסיימנו לקבוע לנו את הסימנים אפשר לצאת לדרך ולשאול 'מי כאלוקינו מי כאדונינו'. שאלות מסוג זה לרוב מסוכנות הן, אך לאחר שהסימנים בידינו איננו צריכים לחשוש. אנו בדרך הנכונה הישרה. דרך המלך".
ואז, כשהוא מביט במבטו החודר אל תוך עיניו של הילד העומד מולו, המשיך רבי יוסף חיים ואמר: "רואה אני שבעוד זמן מה יהיה עליך לעזוב את ירושלים. שנים רבות לא תהיה כאן. בשנים הרבות הללו אל תשכח להציב לך סימנים בדרכך. אלו ישמרו עליך בכל אשר תפנה לבל תסטה חלילה מן הדרך. אל תשכח!" סיים הרב ועקר אנחה מליבו קודם שחזר לרקוד.
"ארבעים שנה התגלגלתי באירופה", סיפר הילד – הקשיש אברהם ברגמן. "כל שנות הזעם הנאצי ומוראות מלחמת העולם השניה חרוטים עמוק עמוק על בשרי. פעמים רבות עמדתי בפני ייאוש מוחלט, לא יכולתי לסבול עוד וגמרתי אומר בליבי כי טוב לי מותי מחיי. אך תמיד בעת צרה זכרתי היטב את דבריו של הרב. דמותו הזדקרה מול עיני. 'עשה לך סימנים'. קבעתי אותם עמוק בתוך תוכי, לא שכחתי. בזכותם זיכני השי"ת לחזור לארץ ישראל. זכיתי בזכות הסימנים לצאת מן המערה האפלה של החושך, הצרות והיסורים. הלקח שלמדני הרב בילדותי לא עזבני לעולם".
(עבודת הגרשוני)