"וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם" (בראשית מ"ג ל"ב)
בסמיכות לכולל "היכל התלמוד" בתל אביב, היה הבנין של בית המשפט של ערכאות. יום אחד כאשר האברכים יצאו מהכולל בצהרים, עמד ליד הכולל אוטובוס, ולידו עמד שוטר, וביקש מהאברכים אם הם יכולים לעשות לו טובה ולהכנס לדקה אחת לאוטובוס. האברכים עשו כבקשתו, נכנסו לאוטובוס עד שכל המקומות התמלאו. וכשראה השוטר שכל המקומות מלאים, הוסיף לבקש שימשיכו להכנס לתוכו בעמידה. וגם בזה עשו כרצונו, ונכנסו לתוכו עוד ועוד אנשים עד שהאוטובוס התמלא עד אפס מקום, ולא היה שייך להכניס לתוכו אדם נוסף. כשהשוטר ראה שהאוטובוס מלא לגמרי, אמר לכולם שעתה יכולים הם לרדת מהאוטובוס.
המעשה שהיה הוא, שבאותו זמן התקיים בבית המשפט דיון על נהג אוטובוס, ששוטר נתן לו קנס גבוה על כך שלקח באוטובוס כמות נוסעים יותר מהמכסה המותרת לו. היה מותר לו לקחת רק עד 65 איש, והשוטר טען שהנהג לקח באוטובוס 80 איש.
הנהג ערער על הקנס בבית המשפט, וטען שהשוטר שקרן, שכן באוטובוס הזה לא שייך במציאות להכניס יותר מ-65 איש, וממילא לא תיתכן כזו מציאות שהוא הכניס לאוטובוס 80 איש. השופט שמע את טענותיו, וביקש מאחד השוטרים שעמדו בבית המשפט, שיצא החוצה ויבקש מאנשים לעלות לאוטובוס, עד שהאוטובוס יתמלא עד אפס מקום בישיבה ובעמידה, ואז יספור את האנשים ויראה כמה נכנסו לאוטובוס, וכך יראו אם הנהג צודק בדבריו או לא. ואכן השוטר ספר את האנשים שעלו לאוטובוס, והגיע רק ל-65 איש, לא יותר.
השופט ראה שהצדק כדברי הנהג, ביטל את הקנס וכתב בפסק: "הנהג זכאי והשוטר שקרן".
לאחר זמן יצא הנהג מבית המשפט ודיבר עם האברכים, ואמר להם שהאמת היא שהוא אכן לקח באוטובוס 80 איש, ואע"פ שאי אפשר להכניס לאוטובוס יותר מ-65 איש, הצליח בנסיעה ההיא להכניס לאוטובוס 80 איש. ואיך הצליח להכניס את כולם לאוטובוס? אמר הנהג: אותה נסיעה היתה לאחר שחזרו משמחה משפחתית, וכשחוזרים משמחה יש מקום להכניס באוטובוס אפילו 80 איש.
הנהג אמר ולא ידע מה אמר. הפשט האמיתי בזה הוא, שכשחוזרים משמחה, יש אחדות בלב כולם. כולם בחתונה התאחדו יחד לשמח ולשמוח בשמחת החתן, ומכח האחדות, כשעולים לאוטובוס אף אחד אינו חושב על עצמו, אלא רק על חברו שגם הוא יעלה לאוטובוס ולא ישאר לבד בחוץ. ומשום כך כל אחד מעצמו מצטמצם במקומו על מנת שגם לחברו יהיה מקום באוטובוס. וממילא אפילו אוטובוס כזה שלא שייך במציאות להכניס בו יותר מ-65 איש, יכלו להיכנס בו 80 איש.
ובאמת יסוד הדברים מפורש בגמרא בסנהדרין (דף ז.) שכאשר יש אהבה בין איש לאשתו, מספיק להם לחיות אפילו במקום מצומצם מאוד, ולא יחסר להם מאומה. אבל כשאין ביניהם אהבה, אפילו אם יהיה להם חדר רחב מאוד כשישים אמה, הרי זה לא יספיק להם וירגישו מצומצמים במקום דחוק. מפורש בזה, שהכל תלוי באחדות. אם יש אחדות שלמה בבית – מספיק לכולם המקום, ואפילו מקום צר מאוד, די להם בזה לחיות חיי אושר ועושר. ואילו כשאין אחדות, וכל אחד חושב רק על עצמו, לא יועיל אפילו מקום רחב עד מאוד.
צר לי המקום
והנה במשנה באבות (פרק ה׳ משנה ה׳) כתוב שעשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, ואחד מהניסים היה ש"לא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים". ונראה לבאר בזה, שבזמן שהיה בית המקדש קיים ושרתה בו השכינה, כאשר הגיעו כלל ישראל לבית הגדול והקדוש הזה, מכח השראת השכינה ששרתה עליהם, היתה ביניהם אחדות גמורה ולא היתה מציאות שהרגישו את ההרגשה הזו של "צר לי המקום". כל אחד קיבל את השני באחדות ובחביבות גדולה, עד שאפילו במקום צר מאוד יכול היה למצוא בעבורו מקום.
בספר זכרון על הגה"צ רבי משה שניידר זצ״ל (עמוד קכ"ה) מסופר שפעם בא לעירו של רבי משה שניידר אורח באמצע הלילה, וחיפש מקום שיוכל לישון בו בלילה. הוא דפק באחת מדלתות התושבים, שאל אם יש להם חדר פנוי בבית שיוכל ללון בו הלילה.
הבית הזה היה בית גדול ורחב ידיים, היו בו 12 חדרים. אבל כשבא האורח וביקש חדר פנוי, השיב בעל הבית בשלילה, שאין לו חדר פנוי בבית. שהרי חדר אחד הוא שלו, והשני של בנו, והשלישי הוא חדר משחקים, והרביעי חדר למנוחת צהרים, וכך כל חדר היה לו את היעוד שלו, וחדר פנוי להכנסת אורחים לא היה לו בבית.
עמדו בעל הבית ובנו חסרי אונים ולא ידעו מה לעשות עם האורח הזה.
לפתע עלתה במוחו של בעל הבית "מחשבה טובה" ואמר לבנו: "נלך עם האורח לביתו של ר׳ משה שניידר, בביתו בוודאי יהיה מקום בעבורו". לר' משה היתה דירה של 4 חדרים, וכל הבית היה מלא בתלמידים. הגיעו עם האורח באמצע הלילה, דפקו בדלת, ר' משה הבין שיש כאן אורח ומיד קיבלו במאור פנים, קרא לרבנית שתעשה בעבורו סעודה להשיב את נפשו, והכין בעבורו מקום ללון בכבוד גדול.
לאחר שבעל הבית ובנו יצאו מביתו של ר׳ משה, לאחר שהבינו שהאורח מצא שם את מקומו, שמעו את האב אומר לבנו: "אמרתי לך שאצל ר׳ משה שניידר יהיה מקום בשבילו…"
אצל אותו בעה"ב היתה דירה ענקית של 12 חדרים. והיה לו רק בן אחד בבית, ואין מקום לאורחים. ואילו אצל ר' משה שניידר שהתגורר בדירה של 4 חדרים, וכל החדרים מלאים בבחורים, יש מקום להכניס עוד אורח! משום שכאשר הלב הוא לב טוב, יש בו אחדות לכל אחד ואחד מישראל, והוא מוצא מקום גם בתוך בית מלא באנשים לעוד אורח. אבל כשאין בלב אחדות, יכול להיות בית רחב ידיים, ואין מקום להכניס בו אורח אפילו ללילה אחד.
(מתוך 'שלמים מציון' הגאון הגדול רבי שלו' בן ציון פלמן זצוק"ל)