"ואלה שמות בני לוי לתולדותם גרשון וקהת ומררי וגו'" (ו טז)
להלן שני סיפורים – שניהם משדה הכשרות – בה זכיתי ליטול חלק ולעמוד בה על המשמר:
החסיד ר' ישראל ברקוביץ ז"ל, מגדולי חסידי ויז'ניץ (חתן הרה"ח ר' שמעון לורנץ ז"ל מלונדון), היה נוהג בכל יום תמיד לקיים את ה'הוי מקדים בשלום כל אדם' בכל מקום שהוא, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך. בשנת תשל"ח נתמנה ר' ישראל להיות משגיח כשרות, במשחטה אשר הוקמה בעיר דבלין בירת אירלאנד, וכמאז ומקדם גם בעבודתו כאן היה מקדים בשלום כל אדם, ובכל יום ויום בכניסתו למפעל לעבודתו, וביציאתו בעת סיום עבודתו, היה ניגש לשומר ומאחל לו ברכת 'שלום' בחמימות נסוכה, ככה בכל יום תמיד ערב ובוקר – פעמיים באהבה.
ויהי היום, בהגיע זמן סיום העבודה, אחר שווידא השומר כי כל עובדי המפעל יצאו, טרק את כל הדלתות ונעל את השערים, עזב ויצא. אחר שיצא, נחרד, הוא שב תיכף למפעל פתח את השערים והחל מחפש… הוא 'תפס' כי מישהו מעובדי המפעל נשאר בפנים, ברור היה לו כשמש שהמשגיח ברקוביץ עדיין לא יצא, ונימוקו עמו – הרי באותה לילה לא שמע את ברכת ה'לילה טוב' שלו!
הוא הסתובב בכל המפלסים, עבר בכל האולמות בדק בכל החרדים בדקדוק, קרא במערכות הכריזה… אך אין קול ואין עונה, בלית ברירה חזר ונעל את המפעל ויצא. ויהי אך יצוא יצא – נזכר שנית כי במקום אחד שכח לבדוק – בחדרי המקפיאים האימתניים… משכך, חזר ופתח שוב שנית את המפעל, ירד לאותו מקפיא פתח ו… מצא אותו שוכב על הרצפה חצי מעולף, ה"י…
מתוקף תפקידו של ר' ישראל, היה יורד ונכנס בכל לילה לעת סיום העבודה לתוך המקררים והמקפיאים, לבדוק את הכמויות ואת החותמות ולהשוותם ביום המחרת, אף בערב זה נהג כן, אך הפעם בעת היכנסו לתא ההקפאה נטרקה לפתע הדלת עליו, בלא יכולת לפותחה מבפנים. הוא החל להרעיש עולמות, עשה 'ויצעקו' גדול, נקש ודפק, אך אין איש שם על לב, עד שנפל שרוע באפיסת כוחות, ואילולא תושיית השומר, שלא התייאש לחפש אחריו, כי אז כעבור זמן מועט היה הופך המקפיא לחדר קירור תרתי משמע, ר"ל.
מילה טובה שהצילה: אותה מילה טובה שהעניק ר' ישראל לשומר ערב ובוקר – היא זו שהצילה את נפשו. שומר זה איש קשה יום היה, בודד בעולמו ללא חברה וללא סביבה, וברכת השלום של ר' ישראל הייתה בעבורו כל עולמו – לה הוא ציפה בכיליון עיניים בכל יום שיבוא. כך גם באותו היום, העבודה הסתיימה, השערים ננעלו, אך את הפרס שני של בין הערביים – טרם קיבל אותו שומר. וזאת אומרת שר' ישראל איננו. ואם איננו – הלוא חובתי לדאוג עבורו ולהשיב לו על גמולו הטוב, עד שאכן מצאו ברגע האחרון…
הביטו וראו כוחה של מילה טובה מהי.
יודעי דבר הוסיפו להגיד, כי גם באותו לילה לא זז משם עד אשר קיבל השומר הגוי מ'מיסטר ברקוביץ' ברכת 'לילה טוב'.
זוהי גדלות!
(את הסיפור הנפעם שמעתי מבנו של בעל העובדא, הרה"ח ר' נחמן שליט"א אב"י בבית שמש, שהוסיף לציין אשר לאחמ"כ עזב אביו את המשחטה, ונעשה לראש כולל 'טשאבע' בלונדון, ולאחמ"כ עלה לארץ שם הרבה להסתופף גם בצלו של מו"ח מרן ה'באר יעקב' מנדבורנה זי"ע. יהיו הדברים לזכרו של אביו הגדול 'המשגיח', הרה"ח ר' ישראל בהר"ר דב ברקוביץ ז"ל).
סיפור שני שבדידי הווי עובדא:
בשנים ההן, משום מה, טרם הובן הדבר כל צורכו, אשר גם במטבחי הישיבות הקדושות צריכים משגיחי כשרות. הרי גם שם בתוך המטבחים רבה המכשלה, כבשאר מטבחי המזון ללא נפקותא כלל. הלוא החרקים השונים אינם מבדילים בין האורז והפולים השוכנים במטבחי האולמות והמסעדות, לבין עמיתיהם שבחדרי האוכל של הישיבות, גם התולעים אינן יראות יותר מעלי הירק והקמחים המוקדשים לעמלי תורה, מאשר אלו שבחנויות, וכו'.
ואולי אדרבה, במטבח הישיבה הניסיונות גוברים, כאשר הנה קרבה שעת הצהריים – כי אז יעשן אפו של הטבח – גם אם יהיה לבוש בבגדים כפול שמונה עטור פאות וזקן עבותות – וכהרף עין מוצאים עצמם האורז והירק היישר בתוך הסירים ללא בדיקה וברירה כל שהיא, ערימות הבצל שנחתכו לארוחת הבוקר בסכינים חלביים מוצאים את עצמם לפתע בתוך סירי הבשר, והביצים הקלופות שנשארו מליל האתמול מארוחת הערב האחרונה מצטרפים לסעודה, והנה הארוחה מוכנה בזמן המיועד לשמחת הטבח, שעוד מתפאר בעיני ראש הישיבה כמה דמעות שפך בקילוף הבצל למען לומדי התורה (אתמול…), ובנשימה אחת מוסיף לשבח ולפאר את עצמו, כביכול, על הפרדת הבשר ודגים (שמעולם לא הייתה), על הפרשת חלה (שמעולם לא נלקחה) ועל הבונדלעך-והשעועית של הטשולנט (שלא נבדקה), ועוד כהנה וכהנה אשר לא יעלה על הדעת. והיו אלו מעשים שבכל יום, ואין פוצה פה ומצפצף.
אשר על כן, לקחתי על עצמי בס"ד לשדד מערכות ולעורר הלבבות כי לא טוב הדבר, הייתכן שיכשלו התלמידים בממשות של 'ונטמתם בם'? היה זה מעבודות הקשות שבמקדש, לא תמיד נתפסו דברי בהבנה, מנהלי הישיבות העדיפו לסמוך על היתר קלוש של יוצא ונכנס של אחד מרמ"י הישיבה, אך לא ידעו שלפני שיוצא כבר נכנס הכל לתוך הסירים, ואחרי שיוצא מחלבי זה נכנס לבשרי… הייתה זו תפיסה חדשה שלא כל כך התקבלה (וב"ה אכשר דרא, וכיום רוב הישיבות מחזיקות משגיח כשרות כדבעי).
באחד מאותם ימים קיבלתי שיחת טלפון מאחד מגדולי ראשי הישיבות, אשר ביקש ממני לבוא לסייע לו לבצר ולבסס את הכשרות בישיבתו – ישיבה גדולה ומפורסמת מאוד.
בשמחה רבה נעניתי לבקשתו והתייצבתי במטבח הגדול שבישיבה ההיא. אך מיד חשכו עיני, שלטה שם בוקה ומבולקה. יתירה מכך, הטבח הראשי בישיבה ההיא היה יהודי שאינו שומר בחמורה כבקלה, כך שהמכשולים המצויים בלאו הכי בכל מטבח מוסדי – היו אחד מיני אלף לעומת המכשולים שהיו במטבח ההוא. התחלתי תיכף להעיר ולהאיר כדת מה לעשות, עיני ראש הישיבה אורו משמחה, כי מעתה יסודר מערך הכשרות כתיקונו, אך לעומתו עיני הטבח כבו ופניו חפו, הוא הבין כי בכך תמו מעשיו הקלוקלים, וכי מעתה שוב לא יוכל לעשות ככל העולה על רוחו, והוא היכן הוא בא…
אחר הכשרת המטבח לחומרה, הבאנו משגיח כשרות יר"ש, לעמוד מקרוב ולהשגיח על עושי המלאכה. עבודתו של הטבח אכן הוכפלה והוקשתה, תם עידן החיסכון ושוב לא יכול היה להעביר שאריות של לחם, ביצים, פירות וירקות ושאר מטעמים ממטבח אחד למשנהו, אלא היה צריך להזמין הכל כפול.
ובכך קפץ עלי רוגזו של הטבח, אשר הפנה את כל תסכולו וכעסו עלי. אך הדבר עמד בעוכרו, כי הלוא פסוק מפורש הוא (– פרשת שמות) "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", וכיון שהבנתי כי איש קשה עורף הוא, הוכרחתי להגביר את ההשגחה, להוסיף חומרות, גדרים וסייגים לבל יוכל להביא הלה מכשול בזדון או בשגגה ר"ל.
בתקופה זו פקדה צרה מסוימת בביתו של אותו טבח, ומשנודע לי דבר צרתו לא עשיתי שום חשבונות, ותיכף התחלתי לעזור ולסייע לו בכל דרך אפשרית. עירבתי עסקנים ופעלתי עבורו רבות ונצורות, אך בכשרות החמרתי עליו ללא רחם. כך יצא שילוב של עז כנמר ורך כקנה, בעניינים של בין אדם לחברו הארתי לו פנים, וסייעתי בעדו בכל המצטרך. לא כן בענייני כשרות – כי אז הייתי גוער עליו כנהמת ארי.
ב"ה ראינו פירות בעמלנו, ותוך זמן קצר התייצב מטבח הישיבה בדרך המלך, כשעל המשמר נותר שם משגיח הכשרות שפעל ע"פ הנהלים אותם קבענו.
הגיע 'בין הזמנים', ובני הישיבה יצאו להחליף כח. הישיבה וכן המטבח סגרו את שעריהם, והטבח ניצל את ההזדמנות לנפוש בגליל. משהתקרב להרי הגליל, ראה בצדי הכביש זוג מבוגר עומד תחת לשמש הקופחת, מנסה לעצור רכב ל'טרעמפ'. נכמרו רחמיו עליהם והכניסם לרכבו. הוא זיהה לאלתר כי מדובר בתושבי חו"ל שאינם יודעים מימינם לשמאלם, הם סיפרו כי יצאו מירושלים לעבר מירון, אך הנהג הורידם בצומת זו ואמר להם כי מכאן קלה הדרך למירון, ומיד ימצאו טרעמפ לציון הרשב"י, אך לא מצאו עד כה, והנה הוא שליח להולכה.
הוא התרגש מסיפורם, ויותר, מגודל תמימותם, ולכן אמר להם: "אף כי עדיין ירחק ממך הדרך למירון, ואין פני מועדות להתם, עכ"ז אביא אתכם עד למירון, ואם כבר נוסעים מירונה – אזכה גם אני לשפוך שם תפילה קצרה", ותוך כדי דיבור שלף מכיסו כיפה קטנה ולבשה, וכמתנצל בעיניהם אמר: "אל תסתכלו עלי כקל וריק, אלא דעו לכם כי זה לי תקופה ארוכה אשר התחלתי להניח תפילין ולקרוא קריאת שמע בכל יום תמיד".
בהמשך סיפר להם את השתלשלות העניינים – איך החל להתקרב ליהדות ולהניח תפילין וכו', וכה סיפר להם: "היה זה באחד מן הימים בעת עבודתי במטבח הישיבה, והנה משום מקום הגיע לפתע רב חדש 'לעשות סדר' ולתת כשרות עבור בני הישיבה, תיכף הבנתי שהשתנו סדרי עבודתי, וסימנתי לאלתר את הרב כחפץ ברעתי. ומכאן הדרך למלחמה הייתה קצרה. ניסיתי לפרוץ ולסדוק את חומת הכשרות, אך כנגדן הוסיף הרב מלחמה השערה עם כל מיני חומרות וגדרים, ובכך גברה שנאתי אליו שבעתיים.
"אך אז השתוממתי לראות, אף כי אמנם הרב הזה עקשן גדול הוא, מכל מקום בענייני בין אדם לחברו – שונה הוא לחלוטין, ובעת צרתי עזר וסייע לי ודאג לי לכל מחסורי, ובנוסף היה דורש תמיד בשלומי.
"משכך, באותו רגע הכתה בי ההכרה והבנתי כי המצוות לא דבר ריק הוא – אלא 'משה אמת ותורתו אמת', ומאז קיבלתי על עצמי להתחזק בשמירת המצוות והתחלתי להניח תפילין ולקרוא את קריאת שמע, והנני תקווה שמעתה אהיה מוסיף והולך להתחזק ולשמור עוד מצוות – מצווה גוררת מצווה".
את הסיפור הנפלא [על עצמי] שמעתי מכלי ראשון – הלוא הוא הרה"צ רבי משה לאבין שליט"א אדמו"ר מזידיטשוב ארה"ב, ששמעו מפי הנהג הטבח בעצמו. התברר שאותו זוג שעמדו שם בהרי הגליל היו האדמו"ר והרבנית. האדמו"ר הטריח לברר ולספר לי את הדברים כהווייתם, בכדי להודיע בשער בת רבים: כוחה של מילה טובה.
ובעניין זה יש לפרש הכתוב דלעיל (א טו): "ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה וגו'" – והקשו המפורשים הלוא ייפלא מאוד איך היה די בשתי מיילדות לרבבות ילדים, וכפי שמביא רש"י מדברי המדרש (רבה א ח) שהיו יולדות שישה בכרס אחד, וי"א (במדרש שם) שהיו יולדות שישים בכרס אחד. ואכן כתב ה'אבן עזרא' שאין ספק שהיו שם במצרים 'יותר מחמש מאות מיילדות עבריות' (ועיי"ע בחזקוני ובאוה"ח הק').
אך מעתה הלוא תתעצם קושייתנו שבעתיים, אי הכי שהיו שם הרבה מיילדות – למה קרא הכתוב רק לשתיהן בשם 'המיילדות העבריות'. אלא י"ל שבשונה מיתר המיילדות שאמנם עשו את תפקידן כפי הצורך, לא כן שפרה ופועה – שהן היו מוסיפות גם מילה טובה ודברי חיזוק ועידוד ליולדת, וכמאמר חז"ל המובא ברש"י: שפרה ע"ש שהייתה משפרת את הוולד ופועה ע"ש שהייתה פועה קולה ומדברת, היינו רמז שהיו משמיעים קולם בדברי חיזוק ונחמה, ובשכר זה זכו רק אלה מכל שאר המיילדות שרק הם נקראו 'המיילדות העבריות' ויעש להן בתים.
ומהכי קמ"ל שכשאומרים מילה טובה 'א גוט ווארט' לזולת – מיילדים ומחיים אותו, 'א מחייה'.
בפרשתינו: "ואלה שמות בני לוי לתולדותם גרשון וקהת ומררי וגו' בני גרשון וגו' ובני קהת וגו' ובני מרררי וגו'" (ו טז-כג).
יסוד גדול דורש השל"ה הק' (בדרך חיים תוכחת מוסר) ממה שרק אצל לוי מונה הכתוב את תולדותם, בשונה מראובן ושמעון שלא מנה את המשך תולדותם: מה נשתנו אלו מאלו? (ועיין מה שכתב בזה רש"י פסוק י"ד).
וכך אמר: כיוון ששבט לוי לא היו תחת עול גלות מצרים – רצה לוי להשתתף בצרת הכלל. מה עשה, קרא שמות בניו על שם הגלות. גרשון – ע"ש כי גרים הם בארץ לא להם. קהת – ע"ש ששיניהם של ישראל קהו מצער הגלות. מררי – ע"ש שמיררו את חייהם בעבודה קשה. ולכן, מחמת חשיבות ההשתתפות בצער הזולת וגודל מעלתה מנה הכתוב שמות בני לוי.
ומוסיף השל"ה, מכאן ילמד האדם להשתתף בצער הציבור אע"פ שאין הצרה נוגעת לו, וכמידתו של לוי.
וזהו שאמר לו הקב"ה למשה (ג יד)" אהיה אשר אהיה", דהיינו אהיה עמהם בגלות זו – אהיה עמהם בגלות אחרת – כי זוהי מידתו של הקב"ה אשר 'בכל צרותם לו צר', וכדכתיב (תהילים צא טו) "עמו אנוכי בצרה", ע"כ.
שמעינן מיניה, אשר חשיבת האדם נמדדת לפי ההשתתפות עם הזולת להיותו עמו בצרתו, ולשמוח בשמחתו, לקיים את דברי רבי מתיא בן חרש (אבות ד טו) "הוי מקדים בשלום כל אדם", וכדאמר רבי יוחנן (כתובות קיא:) "גדול המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב".
נכנסנו זה עתה לימי השובבי"ם – שובו בנים שובבים, ודבר בעתו מה טוב, שראשית נקבל על עצמנו להיותנו "בנים", להתנהג באחדות בצוותא חדא כבנים, לשאת בעול עם הזולת, להרגיש את צרותיו ולשמוח בשמחותיו, כי הלוא אנשים אחים אנחנו. איש לרעהו יעזור ולאחיו יאמר חזק, ובכך נזכה גם אנו להיותנו "בנים" למקום לאבינו שבשמים, אמן.