"בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ: לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" (יט טו-טז)
מצוות "בצדק תשפוט" ו"לא תלך רכיל" – שתי מצוות שונות ונפרדות הן, אך לעתים קשורות הן זו בזו.
על ידי "בצדק תשפוט" יכול אדם להינצל מהאיסור החמור של רכילות.
"בצדק תשפט עמיתך", היא מצות עשה מן התורה, המחייבת את הדיין לשפוט בצדק וביושר ולא להטות את הדין. חובה על הדיינים להשוות את שני בעלי הדין, כדי שלא יהיה עיוות הדין. כגון: שלא יניחו לאחד מהם להאריך בדיבורו, ולשני יאמרו לקצר דבריו. שלא יסבירו פנים לאחד וידברו עמו רכות ואל האחר ירעו פנים וידברו אליו קשות, ועוד.
כמו כן נכלל במצווה זו החיוב לדון לכף זכות כל אדם שלא הוחזק לרשע.
מי שידוע כצדיק – יש ללמד עליו זכות, אפילו אם לימוד הזכות נראה דחוק ורחוק, שהרי אמרו חז"ל (ברכות יט ע"א): "אם ראית תלמיד חכם שחטא בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שוודאי עשה תשובה". מי שידוע כרשע גמור, יש לדון אותו לכף חובה, אפילו אם יש מקום לדון לזכות. אדם בינוני – אם המעשה שעשה שקול, מצווה לדון אותו לכף זכות.
כיצד יכול אדם להינצל מהאסור החמור של רכילות על ידי "בצדק תשפט עמיתך"?
אומר ה"חפץ חיים" (הלכות רכילות ה, ו): "ודע, דיש עוד חלק באיסור קבלת רכילות, וכמו שאבאר, שאפילו אם נתברר לו שהוא אמת מה שסיפרו לו, שאחד דיבר עליו או עשה מעשה נגד רצונו, אך יש בדבר הזה לשופטו לצד הטוב ולצד הזכות, שלא היה כוונתו להקניטו בזה, רק ענין אחר, שלפי העניין ההוא לא יהיה עוולה עליו. וידוע דמצווה מן הדין לדון אותו לכף זכות.
והוא, על ידי שלא רצה לדון אותו לכף זכות, ממילא נשתרבב עליו ענין זה לעוולה, מה שדיבר עליו או עשה מעשה נגדו, ונקט ליה בליבו עליו עבור זה. לכן נקרא משום זה בשם מקבל רכילות… והכל בא על ידי שלא דן אותו לכף זכות".
ה"חפץ חיים" מזהיר כאן על אופן חדש של קבלת רכילות:
סיפרו לי על אדם שעשה איזשהו מעשה, שנראה לכאורה כאלו נעשה כדי לפגוע בי או להקניט אותי, התברר לי בבירור גמור, שאמת מה שספרו על אותו אדם, והוא אכן עשה את המעשה, אבל אני יכול לפרש את המעשה בשני אופנים: אני יכול לפרשו בצורה הפשוטה, שנראית הגיונית וברורה, ועל פי זה הוא עשה לי עוול. ו זאת, אני יכול למצוא צד זכות, ולפרש את העניין באפן שאין בו גנות, וממילא אין כאן רכילות ולא לשון הרע, וממילא גם אין כעס ועלבון, ואין שנאה ולא ריב ומדון.
אם כן, השיגעון נחוץ לעולם, אבל ראש עקום – למה הוא נחוץ?
בשם אחד מגדולי ראשי הישיבות של הדור הקודם אומרים את האמירה הבאה:
ב"ילקוט שמעוני" (רמז קלא) מובא המדרש הידוע, שתמה דוד המלך בפני הקב"ה, בשביל מה נבראו המשוגעים. הרי כל מה שעשה הקב"ה בעולם, יפה עשה ולתועלת, ואיזו תועלת יש לעולם מהשגעון? אמר לו הקב"ה לדוד: "דוד, על שטות אתה קורא תגר, חייך שתצטרך לו". ולבסוף נצל דוד המלך מאכיש מלך גת על ידי שעשה עצמו כמשוגע.
אם כן, השיגעון נחוץ לעולם, אבל ראש עקום – למה הוא נחוץ?
ראש עקום נחוץ כדי לדון לכף זכות!
נראה לנו, כאילו לדון לכף זכות זה בעצם להמציא המצאות. הבן אדם מרמה את עצמו, כביכול.
אבל האמת היא, שבמקרים רבים דווקא ה"עקמומיות" מתגלה כישרה – צו הזכות מתברר במבחן המציאות כאמיתי.
כאשר באים אל בן אדם בטענות על בנו, או אפילו על עצמו, אין לו שום בעיה לדון לכף זכות. הוא ממציא תרוצים מתחת לאדמה כדי להגן על בנו או לתרץ את עצמו. הוא יעשה את כל המאמצים למצוא צדדים של זכות, גם אם הם דחוקים וכמעט בלתי אפשריים.
ולמה? מחמת האהבה.
בואו נזכור, שהאדם שעליו מדברים הוא בן אהוב של הקב"ה, הוא בן אהוב בדיוק כמונו, והקב"ה חפץ שילמדו זכות על בניו.
רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל היה מוצא זכות על כל יהודי, שהרי כל יהודי הוא חלק מעם קודש.
על הפסוק בשיר השירים (ו, ז): "כפלח הרמון רקתך", דורשת הגמרא בסנהדרין: "אפילו ריקנין שבך מלאין מצוות כרמון". מלבד אותם מקרים שבהם נצטווינו לדון דווקא לכף חובה, ראוי להשתדל מאד למצוא את המעלה בכל יהודי.
מעשה מעניין – שאף שלא ארע, לכאורה, יש בו מסר חשוב.
– מסופר על הצדיק המופלג רבי זושא מאניפולי. עני מרוד היה רבי זושא, וחי בדחקות קשה ונוראה. פעם אחת הצליח לחסוך מעט כסף לצורך מטרה חשובה, וחכך בדעתו מהו המקום הבטוח ביותר להטמין בו את צרור כספו. לבסוף החליט להניחו בחומש ליד הציווי "לא תגנוב". זמן מה לאחר מכן בא רבי זושא לקחת את כספו, אך הכסף לא היה שם, למרבה הפלא, ליד הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", הוא מצא חצי מהסכום. אמר רבי זושא לעצמו: תראה, אתה חשבת רק על עצמך, והגנב חשב גם עליך, והשאיר לך חצי'…
אם יהודי רוצה לראות את הטוב, הוא יצליח למצוא את הטוב.
אם רוצים לדון לכף זכות, תמיד אפשר למצוא נקודות זכות. ובמקרים רבים מאד, הלימוד לכף זכות מוכיח את עצמו, גם כאשר הוא נראה כמעט דמיוני.
רבי זונדל סלנטר, חותנו של רבי שמואל סלנטר מירושלים, היה מגדולי גדולי תלמידיו של רבי חיים מוולוז'ין. את עצם גאונותו ומעלתו בתורה ובמצוות אי אפשר לתאר ולשער. רבי ישראל סלנטר כותב עליו: "כמדומה שלא מצאתי עובד ה' כמוהו".
אפילו בוולוז'ין, שרבים היו בה גדולי התורה, ולא נדם בה קול התורה עשרים וארבע שעות ביממה, הייתה נכרת ובולטת גדלותו של רבי זונדל.
יום אחד באו אנשים ו"הלשינו" עליו בפני רבי חיים מוולוזין! הם טענו, שבכל בוקר לפני התפילה הולך רבי זונדל ומסתובב בשוק, ונכנס לכל המאפיות של הגויים.
קרא רבי חיים לרבי זונדל סלנטר, ושאל אותו: "האם אמת הדבר?"
אמר לו: "אמת".
"מדוע אתה עושה זאת?" שאל רבי חיים.
אמר לו רבי זונדל: "רבי, יהודים רבים הולכים לקנות אצל הנחתומים האלה, ונכשלים באיסור פת עכו"ם. אני עובר בכל אחת מהמאפיות הללו, וזורק בכל תנור קיסם, כדי להציל יהודים מהאיסור החמור".
כשאשתו של רבי אריה לוין קנאה….
אשתו הצדקנית של רבי אריה לוין זצ"ל היתה ידועה באהבת התורה שלה, במידותיה הטובות ובאהבת החסד המופלגת שהייתה בה..
לאור כל זאת, גדולה הייתה תמיהתו של רבי אריה, כאשר אמרה לו אשתו יום אחד: "אני כל כך מקנאת בשכנה פלונית! אני מרגישה שאני לא מחזיקה מעמד".
רבי אריה לא הבין מה קרה לאשתו. היא מעולם לא קנאה, מעולם לא בקשה לעצמה שום דבר מותרות. היא הייתה מוכנה לכל ויתור למען הזולת. ועניינים גשמים לא תפסו שום מקום בליבה. איך יתכן שהיא מקנאת? במה, בכלל יכולה היא לקנא?
אמר לה רבי אריה: "אולי תאמרי לי במה את מקנאת אולי אני אוכל לתת לך מה שיש לה?"
"לא, אי אפשר", אמרה הרבנית. "אתה לא יכול לתת לי".
"אולי לפחות תספרי לי על מה הקנאה הגדולה?" בקש רבי אריה.
"כן", אמרה הרבנית, "אני אספר לך. שכנה פלונית הייתה תמיד אישה צנועה וטובה, וקיימה בעצמה 'כל כבודה בת מלך פנימה', אבל לפני זמן קצר החלו אנשים לדבר עליה לשון הרע. ולמה? מזה זמן מה, בכל יום בשעה קבועה היא יוצאת מחוץ לבית עם מלבושים יפים ותכשיטים נאים. ניכר עליה שהיא רוצה להיראות יפה ולהרשים. רבים דיברו עליה לשון הרע, ואף אחד לא רצה ללכת להוכיח אישה שכבר נכשלת בדברים כאלה.
"לי עצמי היה קשה להאמין שהיא התקלקלה עד כדי כך. החלטתי ללכת לדבר איתה, ולשאול אותה בעדינות לפשר העניין התמוה. אם יתברר שאכן נפלה ברשת היצר, אולי אוכל לנסות להחזיר אותה בתשובה.
"באתי אליה ואמרתי לה: 'אנחנו הרי חברות טובות, תגידי לי את האמת, למה את עושה כך?'
"והיא אמרה: 'אני אגיד לך למה. בעלי היה עשיר גדול, וכולם כיבדו אותו. בכל מקום שאליו הגיע, היו ממהרים לקראתו ומשתדלים לעשות את רצונו. לפני זמן מה הוא ירד מנכסיו, ועכשיו הוא עובד כפועל פשוט. כל החברים שלו הפנו לו עורף, כולם בזים לו. הוא שרוי בצער גדול ובעצבות. כיון שכך, החלטתי לצאת לקראתו בכל יום, כשהוא חוזר מהעבודה המפרכת. אני מתלבשת יפה ומתקשטת במעט התכשיטים שעוד נותרו לי, ויוצאת לקבל את פניו. אני מלווה אותו הביתה, ומיד מגישה לו את הארוחה שכבר ממתינה חמה עבורו. ככה הוא מרגיש טוב יותר' ".
אשתו של רבי אריה התמוגגה בבכי. "לכזה דבר", היא אמרה, 'עוד לא זכיתי. כמה אני מקנאה בשכנה הזאת'…"
'לא רציתי שתרגיש חייב לי'…
המעשה הבא ארע לפני שנים לא מעטות:
אברך צעיר ומתמיד היה בבני ברק, מבורך במשפחה לא קטנה, וללא מקור פרנסה. הוא היה מקורב מאד לרבי ה"בית ישראל" מגור, ול"בית ישראל" הייתה השפעה גדולה בחינוך העצמאי. האברך החליט אפוא לבקש מהרבי שיסדר לו פרוטקציה, שיקבלו את אשתו – שהיא יראת שמים ומוכשרת – לעבודה כמורה.
אמר לו ה"בית ישראל", "אני רבי, ובאים אלי לבקש ברכות. ברכה אני יכול לתת לך, יותר מזה לא".
האברך יצא כועס ומיואש. הוא כל כך מקורב לרבי, והרבי יכול לעזור לו במשפט אחד. למה שלא יעשה זאת?!
מאחר שהרבי לא הסכים לעזור, נזכר האברך לבקש ממי שבאמת יכול לעזור – מבורא העולם ומנהיגו. הוא התפלל מעומק ליבו, ולאחר מכן החליט להגיע בעצמו למשרדי החנוך העצמאי. בהיותו שם ראה האברך שני חסידי גור נכנסים למשרד של אחד הבכירים, ושמע אותם אומרים שהרבי מגור מבקש מאד לתת לאשתו של פלוני עבודה. אמרו והלכו.
אותו פלוני היה הוא עצמו.
תוך דקות ספורות הייתה לאשתו עבודה בהוראה.
האברך מיהר אל ה"בית ישראל" ובישר בשמחה: "ברוך ה', אשתי קיבלה עבודה!"
חייך הרבי והפטיר: "אתה רואה, לפעמים ברכה של רבי עוזרת…"
"כן", אמר האברך, "אבל אני יודע שהרבי עשה יותר מזה. למה לא רצה הרבי לספר לי שהוא שלח שליחים לפעול לטובתי?"
אמר לו הרבי: "לא רציתי שאתה תחייה כל החיים בהרגשה שאתה חייב לי טובה"..
לולא נזדמן האברך לאותו מקום, באותה שעה, ושמע את הדברים במו אזניו – האם היה מקפיד כל ימי חייו על הרבי, שלא הסכים לעזור ולסייע לו?
או אולי היה מצליח להתעלות ולדון לכף זכות – שהיא האמת האמתית!
(מתוך דורש טוב ויקרא)