הרב יהודה יעקבזון
"וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים… וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים". וחכמינו ז"ל הגדירו זמן בֵּינַיִם, בין היום הודאי ללילה הודאי – 'בין השמשות'. ודעות רבות נאמרו בקשר לאורכו של זמן זה, ולהלכה אורכו הוא כזמן הממוצע הנדרש להליכה של שלושת רבעי מיל (720-864 מטר, לשיטות השונות), שהוא 13.5 דקות.
וכידוע, לאורך כל הדורות נחלקו הפוסקים בנוגע להתחלת זמן בין השמשות, וזמן 'צאת הכוכבים' הבא אחריו, שהוא סימן הלילה ההלכתי. ושתי השיטות העיקריות הן 'שיטת הגאונים' ו'שיטת רבנו תם': לשיטת הגאונים זמן בין השמשות מתחיל עם שקיעת גוף השמש, המכונה בפינו 'שקיעת החמה', ובסיומו הוא זמן צאת הכוכבים; ולשיטת רבנו תם היום נמשך עד 58.5 דקות לאחר שקיעת גוף השמש, ואז מתחיל בין השמשות, כך שצאת הכוכבים הוא 72 דקות לאחר השקיעה. שיטה נוספת – אשר המשנה ברורה כותב במסקנתו כי לכתחילה טוב להחמיר כמותה בנוגע לעשיית מלאכה בכניסת שבת – היא שזמן בין השמשות מתחיל 13.5 דקות לפני שקיעת החמה, ונמשך עד לשקיעה.
חישובי הדקות האמורים הן על פי השיטה הרווחת בפוסקים שזמן הליכה ממוצע של מיל (960-1,152 מטר, לשיטות השונות) הוא 18 דקות, אך יש אומרים שזמן ההליכה הוא 22.5 דקות, או 24 דקות.
ועוד נחלקו הפוסקים בנוגע למשמעות זמנים אלו בכל ימות השנה, דהיינו: יש אומרים שהזמנים מתייחסים לימים הבינוניים, שבהם אורך היום והלילה שוים, דהיינו 12 שעות ליום ו־12 ללילה, ואשר חלים בדרך כלל בניסן ובתשרי; ובשאר ימות השנה יש לחשב את הזמנים בהתאם לפי אורך היום; ולחומרא – שבימי הקיץ הארוכים זמן מוצאי שבת מאוחר בהרבה, שהרי אורך היום מגיע אז ליותר מ־14 שעות. ויש אומרים שהזמנים נכונים לכל ימות השנה, ומספר הדקות קבוע ללא התחשבות באורך היום.
ועוד כתבו הפוסקים, בעיקר ביחס לשיטת הגאונים שהלילה מתחיל 13.5 דקות לאחר שקיעת גוף השמש – שזמן זה אמור רק לפי אופק של מקומות מסוימים, ובכל מקום יש לחשב את הזמנים על פי אופקו.
השולחן ערוך בהלכות שבת פסק כשיטת רבנו תם, אך יש אומרים שבהלכות מילה – שנכתבו מאוחר יותר – פסק כשיטת הגאונים. ובמשנה ברורה לא הכריע לחלוטין בין השיטות, אולם, בנוגע לשיטת הגאונים כתב כי חס ושלום להקל כנגדם ולעשות מלאכה בכניסת השבת לאחר תחילת השקיעה, וכן בשאר דיני התורה התלויים ביום ולילה יש להחמיר כשיטתם, ואילו בנוגע לשיטת רבנו תם כתב רק שנכון לכתחילה להחמיר כמותה.
ובנוגע למחלוקת אם הזמן מחושב לפי אורך היום ואופק המקום, או לפי מספר דקות קבוע, מכריע המשנה ברורה, בהתייחסו לשיטת הגאונים, שהזמנים לא נאמרו לכל ימות השנה וכל האופקים, ולכן אסור לעשות מלאכה במוצאי שבת עד להֵראוּת שלושה כוכבים קטנים, שהם הסימן המובהק ללילה; (וגם לאחר הֵראות שלושה כוכבים קטנים, יש להמתין מעט, משום מצות 'תוספת שבת'). אך הוסיף כי גם הנוהגים כשיטת רבנו תם, אינם צריכים להמתין בימי הקיץ הארוכים עד לזמן המחושב לפי אורך היום, במידה ונראים שלושה כוכבים קטנים, והסתלקה אדמימות הרקיע.
ובנוגע למנהג – יש שכתב שבזמננו המנהג בארץ ישראל כשיטת הגאונים, ושיטת רבנו תם נהוגה רק לחומרא. ובנוגע לזמן תפילת ערבית בלילה, ישנם בארץ ישראל מנהגים שונים, הנעים בין 20, 30 ו־40 דקות, בנוסף על אלו הנוהגים להתפלל בזמן צאת הכוכבים לשיטת רבנו תם. ובמוצאי שבת – ממתינים ברוב המקומות בארץ ישראל למעלה מחצי שעה ועד קרוב לארבעים דקות, ובזמן זה כבר נראים שלושה כוכבים קטנים, שהם הסימן הלילה המובהק, כנ"ל.
ובמכתב משנת תרע"ד, כותב המשנה ברורה שמנהג כל ישראל – למעֵט בבית הכנסת של מינסק, ואצל הגר"ח מבריסק – שלא להמתין במוצאי שבת אלא עד 72 דקות לאחר השקיעה, ואף בימי הקיץ הארוכים, ולא להמתין לזמן המאוחר יותר המחושב לפי אורך היום. ויש שכתב כי מבחינת מרחק החמה מהאופק, הזמן של 40 דקות לאחר השקיעה בארץ ישראל, זהה כמעט לחלוטין לזמן של 72 דקות לאחר השקיעה בפולין, מקום מגורי החפץ חיים. וראה במבוא לספר 'זמני ההלכה למעשה' על אודות צורת החישוב לפי מיקום השמש, המכונה 'מעלות'.
[שו"ע או"ח רסא ב, משנ"ב כג, שעה"צ כא, וביה"ל מתחילת וד"ה שהוא;
ביאורים ומוספים דרשו, 22 ו־29; משנ"ב רצג, ה, ובה"ל ס"ב ד"ה שלשה; ביאורים ומוספים דרשו, רלה, 5]