הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין (הגדה של פסח)
יש לי שאלה: וכי כל אדם עשיר, בכל פעם שאוכל הוא שותה ד' כוסות של יין? האם תמיד הוא מיסב? האם תמיד הוא שם את כל כלי הכסף והזהב שלו על השולחן? לפעמים כן, ולפעמים לא.
אדם עשיר בכלל עושה רק מה שהוא רוצה, ואם הוא משתגע אחר היין ואין לו סבלנות עד שהמלצר יבא, הוא גם מוזג לעצמו את הכוס… אז מהו הענין שחייבונו לעשות כל מיני פעולות של עשירים מופלגים, הרי אפילו עשירים מופלגים לאו דוקא נוהגים את כל הפעולות האלה?
התירוץ הוא, שבליל פסח אין אנו 'סתם עשירים'. הרמב"ם כותב "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר 'ואותנו הוציא משם' וגו'. ועל דבר זה צוה הקדוש ברוך הוא בתורה 'וזכרת כי עבד היית', כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית", עכ"ל
אספר לכם סיפור: היתה ישיבה אחת שזכתה להנצל מידי הגרמנים – החיות הטורפות – בשלימות, היא ישיבת מיר. הם ברחו מפולין לוילנא שבליטא, ושם בניסי ניסים נתן הקב"ה בלב הקונסול היפני לתת אשרות כניסה ליפן, בדרך לאיזה אי שלא היה קיים בעולם… וברגע שהוא גמר לתת לבחור האחרון של הישיבה את האשרה, קיבל טלגרמה מיפן להפסיק. היו להם ניסים גלויים. הם הגיעו לקובה שביפן, והיו שם יהודים ששמחו שמחה גדולה בהם. אבל יום אחד החליטה הממשלה היפנית האכזרית לגרש אותם מקובה לעיר שנחאי בסין, שהיתה אז תחת הכיבוש היפני.
לפני כמה שנים שילם הקב"ה לקובה על הגירוש הזה, עם רעידת אדמה עצומה, רח"ל. וחוץ מזה אם היו היפנים המטורפים האלה מאחסנים את ישיבת מיר ביפן, מסתבר שלא היו 'זוכים' לשתי הפצצות הגרעיניות שזרקו עליהם האמריקאים בסוף המלחמה, כי הישיבה היתה מגינה עליהם. וראיה לדבר: בזמן המלחמה הפציצו הגרמנים בלי רחמנות את כל מדינת אנגליה, איזה פצצות זרקו עליהם. אבל היה מקום אחד בכל אנגליה שלא ניזוק כלל: העיר גייטסהד, שבה התקיימה ישיבה. נמצא שהיפנים גרשו את מקור ההצלה שלהם לשנחאי.
אח"כ עשה התעמלות בידיו, ברגליו, בראשו, ובכל גופו, ממש השתגע עם כל מיני תנועות!
לאחר המלחמה, כשהגיעה הישיבה לארה"ב, סיפר לי אחד מתלמידיה כך: היה לו חדר באיזה בית בשנחאי, ומחדרו היה צריך לעבור דרך כמה רחובות עד הישיבה, ובאחד מהם היה בית סוהר סיני. הסינים גם הם אכזרים גדולים, אחיהם של היפנים, ובבית הסוהר הם מענים את אסיריהם עינויים עצומים. יום אחד הוא עבר ברחוב, וראה ציבור גדול שהתקבץ על יד שער בית הסוהר. הוא הציץ לראות מה הולך כאן, וראה שפתאום ניגש שוטר דרך חצר בית הסוהר, אוחז בידו של אסיר, מביא אותו עד השער, פותח אותו ודוחף את האסיר החוצה. הוא יצא לחירות. כל האנשים שעמדו שם היו בני משפחה וידידים שלו, וכולם ניגשו כדי לחבקו ולנשקו.
לפתע הוא עשה תנועות בידיו, לסמן להם שיתרחקו ממנו, ושאף אחד לא יגש אליו. הוא צעק ועשה תנועות עם הידיים: "רחוק! רחוק! עוד! עוד! עוד!", עד שנשאר חצי עיגול פנוי מסביבו. ואז הוא התחיל לקפוץ קפיצות עצומות עד לשמים. אח"כ התחיל לרוץ מהקצה עד הקצה לכל מיני כיוונים. אח"כ עשה התעמלות בידיו, ברגליו, בראשו, ובכל גופו, ממש השתגע עם כל מיני תנועות! למה? כי הוא רצה להוכיח לעצמו שהוא באמת בן חורין, וכבר לא מגבילים את התנועות של גופו. במשך כרבע שעה הוא עשה את הדברים האלה, עד שהיה בטוח שהוא בן חורין, ואז סימן להם לגשת אליו. חיבקוהו, נישקוהו, ו'שלום על הסינים'…
היתה זו השגחה פרטית שהוא סיפר לי את זה, כי זה הפשט ברמב"ם! הוא כותב להלכה שכל מה שעושים בליל פסח דרך חירות, זה כדי להרגיש כאילו עכשיו יצאנו ממצרים, כאילו אתה עצמך היית עבד, ויצאת לחירות ונפדית. לא מספיק שהאדם ירגיש שיצא ממצרים, הוא צריך להרגיש קודם כל איך שהיה עבד, ואח"כ איך שהקב"ה הוציאו מעבדות לחירות. ומי שברגע זה יצא לחירות, באמת עושה את שיא המעשים המוכיחים חירות: הרבה יין, הסיבה, לא שובר עצם, שם כלי כסף וכלי זהב על השולחן, וכו' וכו'. ואת זה חייב כל אחד מאיתנו להרגיש בליל פסח.
האדם צריך להרגיש כאילו בשעה זו ממש הוא יצא, ומי שהיה אסור ח"ו בבית האסורים זמן רב, וכבר התייאש מלצאת פעם לחירות, ופתאום מוציאים אותו – ברגע הראשון הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו, ולכן הוא נוהג כל מיני מנהגים של בן חורין עד הקצה האחרון ממש! זהו מצבנו בליל פסח.
אנחנו מוקפים היום בחו"ל בגויים נבזים ושפלים, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו. הירידה המוסרית גרועה יותר מדור המבול. שקר, גזילה, וכו'. ובארצנו הקדושה אנו מוקפים לא רק משונאינו ה'בני דודים' המפורסמים, אלא נוסף גם הוא על שונאינו – אחינו תועי דרך, שאני קורא להם 'עמי הארץ', כי הם לא יודעים כלום! לא מתורה, ולא מאמונה. הם מכנים את עצמם 'חילונים', אבל אמרתי כבר לפני שנים שאני רוצה להחזיר את 'עטרת עם הארצות' ליושנה, ולכנותם 'עמי הארץ', אבל הם לא רוצים לקבל את התואר הזה ממני…
עמי הארץ האלה, למיניהם ולסוגיהם, שונאים את דת קדשנו בתכלית השנאה, וגם את מקיימיה הם שונאים בתכלית. הם מביאים את כל כלל ישראל למצב כזה של סכנת נפשות, עד שאנשים מפחדים בזמן האחרון לשמוע חדשות! שפיכות דמים נהיתה כמו מים שנשפכים! למצב כזה הביאו אותנו כאן בארצנו הקדושה.
לכן שמתי לי למטרה בדרשות אלו, להוציא את הציבור לשעה קלה מעולם הטומאה, לשכוח מדברים אלו, ולהכנס לעולם הקדושה, הטהרה והאמת. אני לא סתם דורש דרשות ומפרש פירושים. אני מנסה בשעת הדרשה להוציא את הציבור מאוירת הטומאה, כדי שינשמו לשעה קלה את אויר תורתנו הקדושה, בכל לב ונפש, זוהי מטרתי. ועכשיו ניכנס 'לעולם האמת':
לפני כמה עשרות שנים, אמר מרן הרב מבריסק זצ"ל לאחד מבניו בערב פסח, שזו אחת מהמצות הקשות ביותר לקיימן
ביארנו שחז"ל, ע"פ התוה"ק, חייבו כל יהודי להרגיש בליל פסח כאילו הוא יצא עכשיו משעבוד מצרים. הוא עצמו היה עבד, והקב"ה שחרר ופדה אותו משם. לפני כמה עשרות שנים, אמר מרן הרב מבריסק זצ"ל לאחד מבניו בערב פסח, שזו אחת מהמצות הקשות ביותר לקיימן, שאדם בדור הזה ירגיש את עצמו כאילו הוא עצמו היה במצרים ויצא לחירות! אכן מצוה קשה, אבל אין לנו ברירה אלא לקיים את ההרגש הזה.
והנה מדת 'הכרת הטובה', היא המדה החשובה ביותר לאדם בעוה"ז. כך כותבים כל הספרים הקדושים. ומדת 'כפוי טובה', היא המדה הגרועה ביותר. אבל בדור הזה של מפונקים, לא מדברים על המדות האלה, זה לא נושא מודרני… מפונק אינו מכיר טובה! זה אדם שמסתובב בעולם עם מהלך מחשבה כזה: "הכל מגיע לי, וכשאני מקבל משהו זה תשלום חוב שמגיע לי! אני לא חייב להודות לאף אחד בעולם, גם לא לקב"ה!".
מתי מפונק כן מודה? כשהוא צריך טובה נוספת מחבירו… הוא ניגש אליו ואומר לו כך: "חיים, ידידי היקר! לפני חצי שנה עשית לי טובה, אין מילים בפי להביע את רגשי הודאתי אליך!". וההוא חושב בלבו: "לכן לא הבעת עד עכשיו, כי אין לך מילים…". "אבל כעת אני זקוק לעוד טובה, אני מברך אותך על מה שעשית לי אז, פשוט הצלת אותי!"… בדור הזה זה נקרא "תודה". "תודה – ותעשה לי עוד טובה"… אבל כל זמן שהוא לא צריך עוד טובה – הוא לא מודה, או שהוא אומר "תּודה ָרַבָּה" בנשימה אחת, ובזה הדבר נגמר. אדם לא מרגיש שהוא צריך להודות.
הייתי פעם מחנך, ונשארה לי עדיין את 'המחלה' של מחנכים
הייתי פעם מחנך, ונשארה לי עדיין את 'המחלה' של מחנכים. לא את הכשרון, רק את החסרון… לפעמים אני רץ בבוקר לתפילה, וילד או ילדה מבקשים ממני: "תעביר אותי את הכביש". אני לא אומר לו: "טוב, תעבור", אלא מעביר אותו בעצמי. אני מסתכל לכל הצדדים כמו ציפור, גם בודק אם לא בא מסוק מאיזה מקום… עד שאני מעביר אותו. ושמתי לב שאולי ילד אחד מתוך עשרה אומר לי "תודה"! וכשאחד זה אומר תודה, אני עומד שם ומשתומם: הייתי רוצה להכיר את אביו ואמו היקרים!
מורי ורבותי, לפני שאני דורש על הנושא הזה, אני פשוט מתייאש. בדור הזה, לדבר על מידת הכרת הטוב – זה כמו לדבר לקיר! והמהר"ל אומר שזה יסוד מצות עשה של סיפור יצי"מ! זה איום ונורא, הרי מי שאין לו את המידה הזאת – אין לו שייכות לליל הסדר, זה כמו מִצרי שיושב על יד השולחן "זכר ליציאת מצרים"… איזו שייכות יש לו?
זכיתי להכיר גדולי ישראל מלפני כמה דורות, ביניהם מרן קדוש ישראל החזו"א זצ"ל, מרן הרב מבריסק זצ"ל, ועוד. לכל אחד מהם היה סגנון מיוחד, כידוע, ממש כמו עולם אחר. אבל בדבר אחד כולם היו שווים בלי שום שינוי: במידת הכרת הטוב!
אדם אחד נכנס פעם למרן החזו"א, לאחר מלחמת העולם השניה, והציג את עצמו שאבא שלו הכיר את אביו של החזו"א. החזו"א חשב כמה רגעים, ואמר בהתרגשות: "אני נזכר שאבא שלך עשה פעם טובה לאבא שלי!". הוא קם ממקומו, חיבק אותו, ואמר לו: "מה אני יכול לעשות בשבילך, כל ימי חייך? רק תבקש ממני!". ולעולם ועד הוא הכיר טובה לאיש הזה, שאבא שלו עשה טובה לאביו…
ברגע שהרב מבריסק ראה אותו, מיד ניגש אליו, חיבק אותו, נישק אותו, בכה מהתרגשות, והתחיל לתת לו ברכות
ואצל הרב מבריסק זצ"ל היה בדיוק אותו הדבר! קרוב משפחה שלי, שהיה אדם פשוט ביותר, נתן פעם רשות לרב מבריסק להתאכסן אצלו בקומת קרקע בוורשה, בתחילת ההפצצה של הגרמנים. הרב התאכסן בקומה השניה, וביקש לרדת לקומת קרקע, ונתנו לו להיות שם כמה ימים, עד שברח לליטא וניצל בחסדי השי"ת. והנה האדם הזה זכה לצאת בחיים מכל העסק באירופה, הגיע לא"י, ונכנס לרב מבריסק. אני חוזר ואומר לכם שהוא היה אדם פשוט מאוד! אבל ברגע שהרב מבריסק ראה אותו, מיד ניגש אליו, חיבק אותו, נישק אותו, בכה מהתרגשות, והתחיל לתת לו ברכות. עמדו שם אנשים ולא הבינו: אדם כזה פשוט, מה זה צריך להיות? וכל ימי חייו לא הפסיק הרב לעשות לו טובות, בגלל שנתן לו להתאכסן כמה ימים בדירתו!
כשלמדתי בארה"ב בישיבתו של גאון הגאונים רבי אהרון קוטלר זצ"ל, היתה התפילה בישיבה ביום הכיפורים עד לשמים. למדתי בהרבה ישיבות, אבל שם זה היה מיוחד מאוד. והנה לגודל תמהוני, מיד במוצאי יוה"כ, תשעים וחמשה אחוז מהבחורים נסעו הביתה, כל אחד לעירו! אני 'התעצלתי', ונשארתי עד למחרת. לאחר תפילה כזאת הולכים הביתה כבר בלילה?
הרבנית ישבה על ידו ואמרה תהילים כל הדרך
בבוקר היה בקושי מנין, יחד עם ראש הישיבה זצ"ל. ולאחר התפילה וארוחת הבוקר, הלכנו כולנו לאוטובוס. מרן ראש הישיבה לא נסע במוניות, רק באוטובוס, חבל על כספי הישיבה! זה כמו סיפור מלפני אלפי שנה… הוא ישב מולי באוטובוס, יחד עם הרבנית, וניסיתי כמה פעמים לשאול אותו שאלות. הוא היה ידוע בתור כזה גאון וחריף, שמורנו ורבנו הרך שך זצ"ל אמר בהספדו, שהאור שמח אמר על ר' אהרון כך: "אומרים עליו שהוא 'עילוי'. לפני שש מאות שנה גם כן היה נחשב לעילוי!". כך הוא אמר עליו. על כל מה ששאלו אותו בכל התורה כולה, היה אומר תוך רגע גאוניות שבגאוניות. אבל עכשיו הוא אמר לי כמה פעמים, שהוא כ"כ חלש מהצום שלא יכול לדבר. רק ישב לו, והיה לבן ממש כמו סיד. הרבנית ישבה על ידו ואמרה תהילים כל הדרך, היתה צדיקה אחת בעולם.
כשהגענו לתחנה המרכזית בניו יורק, לקחתי את המזוודה הקטנה שלהם, שכל רכושם היה בה, הלכתי למונית, פתחתי את הדלת, הכנסתי את המזודה והמתנתי שראש הישיבה והרבנית יבואו. אני רואה שהם מחייכים אלי, ופניתי ללכת. ופתאום אני רואה שכל הגוים שנמצאים שם מסתכלים עלי, ומסתכלים מאחורי על ראש הישיבה. פניתי לאחור, וראיתי שראש הישיבה לא נכנס למונית, וגם לא הרבנית. שניהם עומדים עם השתחויות, ומברכים אותי על 'הדבר הגדול ביותר שעשיתי בשבילם': בחור צעיר לקח מזודה קטנה, ושם אותה במונית… הם לא מפסיקים להשתחוות, והגוים מסתכלים ומשתוממים. הם הבחינו שזה אדם זקן עם הדרת פנים, ומולו עומד בחור מסכן, נראיתי עוד יותר גרוע מהיום… והם לא מפסיקים להודות לי, עד שהתביישתי וברחתי! אם לא, בטח היו עומדים שם עד היום… אתם לא יודעים איך שזה היה נראה, מה כבר עשיתי בשבילם?!
כולכם מכירים את ספר חובת הלבבות
כולכם מכירים את ספר חובת הלבבות. כולם מודים שספרו הקדוש הוא היסוד לכל ספרי המוסר שנכתבו אחריו בכל תפוצות העולם, הכל בנוי על ספרו. גם המלאך המגיד אמר למרן ב"י שילמד בספר חובת הלבבות, אתם יודעים איזו הסכמה מן השמים היא זאת על ספרו! והוא כותב (בשער ג) שכל עבודת השי"ת בנויה על מידה אחת: הכרת הטוב! אם רק יתבונן אדם כמה טובות עשה לו הקב"ה, זה כבר יחייב אותו להיות עובד השי"ת לעולם ועד! לצערנו לא שמענו בדור הזה מהמדה הקדושה הזאת.
תשמעו איזה ביטוים יש בראשונים על זה: הספר חסידים כותב: שאם תפגוש פעם אדם כפוי טובה, אל תתעסק עימו לעולם, כי אין גרוע יותר מאדם כזה!
רבנו בחיי (שמות א, ח) מביא מהמדרשים לבאר, איך הגיע פרעה מלך מצרים, השחצן הזה, להיות כופר בעיקר, ולומר: "מי ה' אשר אשמע בקולו"? עד כדי כך, שחז"ל אומרים (ש"ר ה יד) שהוא אמר: "אני בראתי את עצמי ואת הנילוס", אף אחד לא ברא אותי! אתם שומעים איזה כופר בעיקר הוא היה! חז"ל אומרים (עי' ב"ר ק, ש"ר ה) שהוא הגיע לכך הוא ע"י "שלא ידע את יוסף". כפר בטובתו של בשר ודם, ומזה הגיע להיות כופר בעיקר.
גם ספר החינוך כותב בטעם מצות כיבוד אב ואם, שהקב"ה רצה להביא את האדם להיות מכיר בטובתו של המקום ברוך הוא, לכן נתן לו מצות כבוד אב ואם, כדי שכבר מגיל צעיר יתחנך להכיר טובה לבני אדם שעשו לו טובה, מתוך תקוה שכשיתבגר יכיר בטובתו של הקב"ה. מה יש להוסיף על דברים אלו.
לכן יש לנו חידוש בליל פסח: "כל המרבה לספר הרי זה משובח", ולשון הרמב"ם: "כל המאריך וכל המוסיף הרי זה משובח". כל השנה אין לנו ביטוי כזה. להיפך, גם בדברי תורה אומרים חז"ל (פסחים ג:) "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה", "לעולם יהיו דבריו של אדם מועטים לפני המקום" (ברכות כא.), "מילה בסלע משתוקא בתרין" (מגילה יח.), רוצים מה שפחות דיבורים מהאדם. בליל יום הכיפורים מתחילים עם "כל נדרי", כדי ללמד לכל בית ישראל: ראו איך שדיבור פוגם ומזיק מאוד! לכן אנחנו מבטלים את כל הנדרים והשבועות והחרמים וכו'.
זה בכל השנה, אבל בליל פסח רוצים שאדם יאריך, ירבה ויוסיף (עי' פסחים קטז.). מדוע? משום שבהכרת הטוב אדרבה תוסיף ותאריך! כי גוף האדם אינו מכיר טובה, החלק הבהמי שבאדם הוא כפוי טובה, רק הנשמה מכירה טובה. ולכן הגוף לא רוצה להאריך בהבעת תודה, מספיק לו "תודה רבה", לפעמים "תודה רבה רבה", וזהו. גם זה יותר מדי… כמה מלחמות יש בבתים בין הורים לילדיהם הקטנים: "תגיד תודה לדוד, תגיד תודה"… אני זוכר שנכנסתי פעם לבית של ידיד, נתתי משהו לילדו הקטן, והוא פנה ללכת. אביו קרא לו ואמר: "בוא תגיד תודה לדוד!". אתם יודעים מה הוא ענה? "לא תודה, דוד!". אני זוכר את זה עד היום… תאמינו לי שאם לא היינו מתביישים, גם אנו כך היינו מתבטאים. לכן חייבו אותנו הקב"ה וחז"ל הקדושים להאריך בליל פסח.
והנה המילים האחרונות של חיוב ההגדה, הן סוף תפילת "נשמת כל חי" (זו התפילה שמביעה את הכרת הטובה יותר מכל התפילות שיש לנו בסידור! "אילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע" וכו'. אם כל יהודי היה גדול ממש כמו העולם כולו, ופותח את פיו להודות לקב"ה, אעפ"כ: "אין אנחנו יכולים להודות לך על אחת מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות פעמים שעשית" וכו'. זה פה יהודי! זה מכיר טובה! אני מודה שאינני יכול לצאת ידי חובתי אפילו בחלק אחד ממליארד! "על כן איברים שפילגת בנו, ורוח ונשמה שנפחת באפנו, הן הם יודו וישבחו" וכו', כל החיים צריך האדם לשבח ככל שביכולתו.
ובסוף אנו אומרים פסוק שאמרו דוד המלך ע"ה (תהלים לה). איך הוא הביע זאת? "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך!". העצמות, שהן החלק הגופני והחזק ביותר שבאדם, אינן מכירות טובה. עצם מראה על 'כוחי ועוצם ידי', אני מרגיש שיש לי כח עצמי. אבל בסוף הסדר, לאחר כל סיפור יצי"מ, לאחר אכילת מצה ומרור שטיהרו וקידשו את הגוף, ולאחר ששתינו ד' כוסות להודות ולפרסם את ניסיו יתב"ש, קיבל האדם גוף טהור. ואז אפילו העצמות תאמרנה "ה' מי כמוך!".
ממשיך דוד המלך ע"ה: "מציל עני מחזק ממנו, ועני ואביון מגוזלו". רבוש"ע, הגעתי למסקנא שכל אדם בעולם הזה בעצם הוא בבחינת 'עני'. לשון הזוה"ק (וישלח קסח:, קע.) על עני הוא "לית ליה מגרמיה כלום", אין לו מעצמו שום רכוש, שום כח, שום שכל, רק מה שנותנים לו יש לו. לעשיר יש משלו, אבל העני, אם לא יתנו לו אוכל יום אחד – הוא ימות ברעב. דוד המלך אומר, שאפילו העצמות בעלות הכח הגיעו למסקנא: איך אנחנו קיימות? כי אתה יתברך שמך, בכל רגע מציל עני מחזק ממנו. לאדם אין מעצמו שום כח בעולם! אני כמו המצה הזאת, אין בי כלום, אז איך אני מתקיים כאן בעולם? רק ע"י שאתה מציל אותי ממות, ועני ואביון מגוזלו – מהפסדים אחרים. זו ההסטוריה של האדם בעוה"ז. הקב"ה מציל אותו יומם ולילה כל ימי חייו, ולכן הוא חי. להגיע להכרה כזאת צריכים סדר שלם. נמצא שדוקא ההלל, והנשמת כל חי, הם השיא והתכלית של סיפור יציאת מצרים, ודוקא בהם מזלזלים… בסיפור עצמו משקיעים ומאריכים, אבל 'נשמת' הרי אומרים כל שבת, והלל כל יו"ט, אז מה החידוש בהם? אבל האמת היא להיפך. ההלל, יחד עם הלל הגדול, והנשמת, הם השיא של הכרת הטובה, ובהם תשיר עד כלות הנפש.
(חלקי קטעים מלוקטים וערוכים, מתוך הספר 'שיח שלמה' –
דרשות הגה"צ רבי שלמה ברעוודה זצ"ל בעריכת הרב תומר איזק)