את המעשה הבא שמעתי מאברך חסידי וכה היו דבריו. נסעתי לביקור במקומות הקדושים באוקראינה ובפולין. בין השאר ביקרתי בדינוב ופקדתי את קברו של בעל ה'בני יששכר' זצ"ל. כשהגעתי לקבר ראיתי יהודי רכון על הציון ומתפלל מעומק לבו. התקרבתי לקבר ולא האמנתי למראה עיני. היה זה חבר ילדות בשם יוסי, שלמד איתי בזמנו ב'תלמוד תורה'. עם השנים הוא פרק עול תורה ומצוות, נטש את התפילין בבית הוריו ועבר להתגורר בתל אביב.
במשך עשור לא נתקלתי בו ולפתע ראיתי אותו משתפך על ציון ה'בני יששכר'. אמנם הוא לא היה לבוש בסגנון חרדי, אבל הוא התפלל בבכיות, בכיסופים וברגשי קודש כאחד מצדיקי הדור. לא רציתי לקטוע את תחנוניו הנרגשים והמתנתי בסבלנות עד שיסיים את תפילתו.
כעבור שעה הוא סיים להתפלל, הסתובב לאחור והבחין בי. ההתרגשות היתה גדולה. התחבקנו, התנשקנו, התיישבנו יחד על ספסל סמוך ופתחנו בשיחה.
'יוסי!' קראתי נרגשות, 'עשר שנים לא ראיתי אותך, הרי עזבת לתל אביב. תראה איך אתה מתפלל עכשיו כמו אחד הצדיקים'.
יוסי הבין שאני מתעניין במהפך שעשה בחייו וסיפר לי את קורותיו בגילוי לב: 'הכל התחיל לפני כחודשיים, כשפגשתי באופן מקרי את שכני לשעבר, המתגורר עד היום בדירה מול דירת הורי. התפתחה בינינו שיחה שבמהלכה הצליח השכן להפתיע אותי.
'יוסי, אני רוצה לספר לך משהו שירגש אותך מאד. אתה לא תאמין אבל אמא שלך סיפרה לאשתי, שבמשך עשר השנים האחרונות היא לא נועלת את דלת הבית בלילה. בכל ערב היא מצפה ומקווה, שאולי הלילה יוסי שלה יחליט לחזור הביתה. במשך עשר שנים אמא שלך משאירה את הדלת פתוחה, כדי שתוכל להיכנס הביתה ברגע שתרצה'.
דבריו של השכן היכו בי כמו רעם. באותו רגע החלטתי שאם אמא מחכה לי בכזו ציפייה, אני חוזר הביתה עוד היום. כעבור מספר שניות נפל לי האסימון ובמוחי הבדיקה התובנה הבאה: 'אם אבא ואמא לא נועלים בפניי את הדלת, בוודאי שאבא שבשמים אינו נועל בפניי את הדלת'.
הרגשתי שקיבלתי מסר משמים. חשתי שהקב"ה פונה אלי ואומר: 'יוסי, לא משנה מה עשית, לא משנה לאן הגעת, לא משנה להיכן הדרדרת, אני לא נועל בפניך את הדלת. אתה יכול לחזור אליי בכל יום. אני אביך הרחמן המקווה שתשוב אליו בכל רגע'.
כשהבנתי שאבא שבשמים ממתין ומצפה לי, חל בי מפנה אדיר. באותו הרגע החלטתי לחזור לדרך בה גדלתי וחונכתי'.
רבי אייזיק שר זצ"ל היה אומר שראש ליסודות האמונה הוא, שבמופתי יציאת מצרים ביקש הקב"ה להשריש כי 'בני בכורי ישראל' (שמות ד, כב).
מתי אמר הקב"ה לראשונה את המשפט 'בני בכורי ישראל'? הוא לא אמר זאת ליהושע בן נון לאחר שעם ישראל הגיע אל המנוחה והנחלה. הוא לא אמר זאת לשלמה המלך, כשבני ישראל היו בשיא תפארתם, וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו. הקב"ה כינה את בני ישראל בתואר 'בני בכורי', כשהיו משועבדים למצרים ושקועים במ"ט שערי טומאה.
כל יהודי בכל מקום ובכל מצב נחשב כבנו של הקב"ה. אפילו אם הוא נפל למ"ט שערי טומאה, הוא עדיין בגדר 'בני בכורי ישראל'. גם אם היהודי התרחק ממסורת אבותיו ונטש את התפילין, הקב"ה אינו נועל בפניו דלתות תשובה ומצפה בכל יום שישוב.
היסוד שכל יהודי צריך לדעת בחיים הוא שהקב"ה הוא 'אבינו' לפני שהוא 'מלכנו'. כשניגשים למצוות מתוך הבנה שאנו ממלאים את רצון אבינו שבשמים, לא מקיימים אותן רק כדי לצאת ידי חובה. כשחשים כי אנו בניו האהובים של מלך מלכי המלכים, מקיימים את המצוות מתוך שמחה, התלהבות ותשוקה לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים, ולא מרגישים שאנחנו נושאים על גבנו תרי"ג אבנים אלא תרי"ג יהלומים!
(מתוך הספר הנפלא 'לרומם')
כתיבת תגובה
נהנתי מאוד מחזק ממש !