לבית ברחוב פרס נכנס הבחור משה שטרנבוך בצורה שיטתית, עם הלוך-יילך ותוכנית סדורה. לשם כך עלה מלונדון. הוא ביקש לבנות באישיותו מבין לבני הבית הזה קומה נוספת של בהירות, ולסלול שבילים ומהלכים בפסיקה.
מעולם לא ניסה, כדרך שניסו למדנים אחרים, להרשים את הרב, לזכות בהערכתו. כרבי ברוך בער בצלו של רבי חיים – ניסה גם רבי משה להתאים את הלך החשיבה שלו להלך החשיבה של הרב. לספוג מרוחו. למטרה הזו ממש גלה מארצו, מישיבתו, חבריו והרגליו, לשם כך עקר מביתה המפנק של אמו האלמנה.
בלי רעש ופרסום, בדממה האופיינית לו, נוצר ביניהם קשר אישי. הרב אהב אהבת נפש את ה'ביקוש' העקבי שלו, את בהירות מחשבתו, ואת העובדה שלא ראה דבר כמובן מאליו. משה שטרנבוך היה מהבודדים שהרב ביקש את חברתם.
כשהיה הצעיר הלונדוני נכנס לחדרו, היה המתח הקבוע על פניו מתרכך, וגווילי פניו מתבהרים.
הרב אהב להקשיב לדרך חשיבתו שלעיתים חידדה את תפיסתו שלו. הוא החשיב את שיקול דעתו של העילוי, ונקיות מחשבתו.
לעיתים גם הפנה אליו הרב שאלות שנשאל. באחד מימי ראש השנה בעת התקיעות, הימים בהם היה רבי משה צמוד לרבו, עלו מבתי מדרש סמוכים קולות של תקיעה ותרועה, ונמסכו אל קולות התוקע בהיכלו של הרב, היו שהעירו על כך לרב, והוא הפנה אותם למשה שטרנבוך, שיכריע.
הרב מבריסק לא נהג אף פעם לשאול או להיוועץ באחרים. ולמרות זאת, סיפר הגאון רבי נתנאל פרץ מאירזהן בשם חמיו הגאון רבי רפאל סאלוויצ'יק זצ"ל, כאשר היה רבי משה נכנס לבית ברחוב פרס, היו פניו של הרב קורנות בחדווה, והיה פונה אליו ב'שלום עליכם' הקבוע:
'ר' משה, ווי האסטו גילערנט דעם רש"י?' ('איך, ר' משה, למדתם את הרש"י הזה?')
סיפר רבי חיים ישעיהו הררי מבוגרי ישיבת חברון של הימים ההם: באחד הימים כאשר ישבתי עם רבי משה בחדר הגרי"ז, הזכיר אחד הנוכחים את שיטת הראב"ד בנושא כלשהו בפני מרן הגרי"ז. רבי משה התערב ואמר:
'נישט דא אזא ראב"ד'. ('אין ראב"ד כזה').
מאוחר יותר, כאשר חזר הגרי"ז ודן בסוגיה, התבטא: 'ר' משה שטרנבוך אומר שאין ראב"ד כזה, ואם ר' משה אומר שאין ראב"ד כזה – אז אין'.
עם הזמן הלך הקשר התורני ביניהם והתהדק. בני הרב מבריסק סיפרו, שכאשר התקשה הרב בסברא, היה שואל לא אחת:
'אוו איז דער לונדונער? איפה הלונדוני?'
חצרו של הרב מבריסק גם לימדה אותו עד כמה הפחד הזה מוחשי, פחד שגורם לסבל פיסי, פחד שמאבדים בגללו את התיאבון, וכך סיפר:
ראיתי איך באחד ממוצאי שבתות באלול ישב מרן בפחד נורא, ורעדה אחזה בו. והיה זה מחזה מבהיל ממש. ואמר לעצמו פעם אחר פעם, בחיל ורעדה את מילות הפסוק:
'סמר מפחדך בשרי, ממשפטיך יראתי'…
ויכולתי להרגיש בחוש איך הפחד גורם למצב של 'סמר בשרי'… ואיך שלוות גופו מתערערת…
שבועות לפני ראש השנה כבר היה אומר, שכאשר הוא נזכר ביום הדיו הקרב, הוא מאבד כל הנאה או טעם בדבר מאכל…
הפחד העצום הזה גלש לעיתים למתח פנימי, מה שהרב מבריסק עצמו כינה 'נֶערְווְין'. ובניגוד לאחרים מחכמי דורו שלא קיבלו בעין יפה את המתח העז הזה ב'עבודה', ראה הרב מבריסק בנֶערְווְין, במתח ובחרדה, חובה גמורה של מורא שמים.
ובשעה שהיה מרן זצ"ל בווילנה בראשית המלחמה – ואפה שם מצותיו, שמע הגאון רבי חיים עוזר על החומרות של מרן באפיית המצות והגיב:
'נכון שכתוב ושמרתם את המצות, אבל לא כתוב שצריך להיות מתוח ('נערוון') בזה'…
וכאשר מסרו הדברים למרן הגרי"ז זצ"ל השיב בקצרה:
'און איך פאר–טייטש 'ושמרתם' מיט נערוין'.
('ואני מפרש ושמרתם – אף עם עצבים!')
מלוקט מתוך הספר הנפלא 'מעונות אריות' מאת הרב יעקב ב. פרידמן